המחשבה הראשונית על ספר של קרן פלס בוודאי לא מובילה דווקא למלחמת יום הכיפורים. מה עניין פלס להלם קרב? אבל בזה בדיוק עוסק רומן הבכורה שלה "עקודים", שחי ומתאר מחדש את טראומת המלחמה ההיא, פותח את הפצעים הכואבים ומנסה לשפוך אור על הקונספציה שקרסה. כך שהבחירה של פלס בספר הבכורה מפתיעה. יש לציין שהיא עצמה באה מוכנה. היא ידעה על מה היא רוצה לכתוב והלכה לנבור ולקבץ את החומר. במשך שנים היא גבתה עדויות מלוחמים, עמלה ושקדה כדי להגיש מוצר שייצא אמין ככל האפשר.
אין ספק, מגיעות לה מחמאות על האומץ הרב שגילתה כדי לצלול לנושא כל כך בעייתי ומורכב, שלפחות כלפי חוץ נראה כרחוק ממנה. היא לא בחרה בדרך הקלה יותר לכתוב על נושאים שקרובים ללבה ומלווים אותה, כמו בתי ספר למוזיקה או על חייו של סלבריטאי במאה ה-21, אלא קפצה ראש היישר אל המים העמוקים של החווה הסינית והחשבון הארוך של החיילים המצולקים עם מדינת ישראל.
גיבורת "עקודים" היא תמר, בתו של הלום קרב שנטש את הבית ויתומה טרייה מאם. יום אחד מגיע לביתה גבר בשם נמרוד, שמכנה אותה ברניקי ולוקח אותה לאזור טבריה למסע שחזור ארוך של המלחמה. דרך נמרוד וחבריו של אביה, חיה תמר מקרוב את המלחמה, נחשפת לגילויים חדשים על האב אברהם ומוצאת סיבות נוספות לכך שמסלול חייה היה רצוף מהמורות.
לא ניכנס לשאלת הפלגיאט שצפה בשבוע החולף בכלי התקשורת, עם ההאשמה לפיה פלס כתבה את הרומן על בסיס ספרו של הצנחן רמי בר אילן. הקו העובר בין גניבה ספרותית להשפעה צר ונתון לפרשנויות משפטיות, ולפיכך, ראוי שהביקורת תתייחס לעניין הספר גרידא.
אלא שגם נקודת המבט האובייקטיבית והחפה מהאשמות לא ממש עושה עם פלס חסד, בעיקר משום שהיא לא יצקה יותר מדי מעצמה לתוך הסיפור הזה. סביב העדויות שקיבצה רקמה פלס סיפור מסגרת מינימלי, שלא נראה כאילו נכתב בהשקעה יוצאת דופן. לתוך המעטפת הזו היא שפכה טונות של מונולוגים שאספה, וכך יוצא ש"עקודים" לא נראה כמו יותר מאסופת מאמרים ארוכה של כותבים שונים. גרוע מכך, אלה מאמרים שדומה שאפילו לא נערכו, אלא פשוט הודבקו ללא כל ניסיון לקצר ולבור את המוץ מהתבן.
הפספוס של פלס מגיע משתי גזרות עיקריות. האחת היא שבתוך ים המלל נבלע דווקא הסיפור הבדיוני שהיא עצמה רקמה, זה של תמר, שאמה הלכה לעולמה רק לפני שנה. היא סוטה אל כיוון המלחמה מהר מדי עוד בטרם הרגשנו בקיומה של תמר, רק עשרה עמודים בתוך העלילה, היא כבר בדרך לטבריה עם נמרוד. קשה שלא להשתחרר מהתחושה שפלס רק רצתה להתנער מהבדיה ולברוח אל החומר הכתוב שכבר היה לה, לשפוך חומר במקום ליצור אותו. בהמשך היא שוזרת אנקדוטות מעניינות על אחיה המוכה של תמר והמתיחות הקבועה בין הוריה, אולם מיד חוזרת לפיתרון הקל של החומר הכתוב. וחבל, משום שלפחות מהטעימה שאנחנו כן מקבלים מהסיפור, נראה שפלס היתה מסוגלת ליותר.
חשוב אפילו יותר הוא אלמנט האמינות. הכישרון הגדול של סופר מונצח דרך הצלחתו להכניס את הקורא אל נפשו של כל גיבור. כשהוא כותב על פריז, הקורא שלו צריך להרגיש שהוא נמצא בפריז. אולם פלס נראית כמו אאוטסיידרית. היא לא מצליחה לשכנע שהלב שלה באמת נמצא שם, בדמותה של תמר, ובוודאי שלא בדמויותיהן של הלוחמים. התחושה שנוצרת אצל הקורא היא כאילו הוא זר שנקלע בטעות לקומזיץ של מילואימניקים מיואשים, תוהה מתי יצליח לברוח מחוויותיהם המייגעות. וזו הבעיה הגדולה באמת של "עקודים" ערימת המלל וחוסר הניסיון להכניס זווית אחרת מפריעה למסר להיקלט. וחבל, משום שרוב המונולוגים נושאים עימם מטען חיוני וחשוב להבנת המושג פוסט טראומה, כמו סדנאות השבי שערך מאיר דגן לשתולים בבתי הכלא של העצורים המצריים או החייל שהשתין על תינוק של אישה בחוף צמח משום ש"הפיפי השקה את החוף וכך צמח מהחולות אח קטן עם חיתול".
מה שכן הבליטה פלס בהצלחה יחסית הם העוינות והחשבון הפתוח של החיילים עם ראש אמ"ן דאז, אלוף אלי זעירא, האיש שאחראי על בניית הקונספציה המוטעית שהובילה להפתעה במלחמה. גם היום, כמעט 40 שנה אחרי וכשהוא בן 84, הם מסרבים לשכוח לו את ההתעקשות על כך שהמצרים לא יתקפו ולא היו מהססים לסגור עמו חשבון. "איך שאני מזהה אותו, כל הגוף שלי מתחיל לרתוח", מספר נמרוד לתמר (עמוד 148) על מפגש מקרי שלו עם זעירא בניו יורק, "מאז המלחמה אני מחכה לרגע הזה. כבר ראיתי איך אני תופס אותו מהצווארון של החליפה המגוהצת שלו, ומכוון לו ככה, לרקה, את האקדח שהיה לי בנרתיק מתחת לג'קט ו-בום! יורה בו וגמרנו".
אבל כאן, פחות או יותר, זה נגמר. אפשר לדוג עוד הרבה סיפורים, חלקם טובים, נוגעים ומכמירים, שהיו יכולים להפוך את "עקודים" למוצר טוב בהרבה לו רק היה מוגש באופן אחר. מהפורמט שבחרה פלס יצא פספוס ענק, משום שמכל העבודה והתחקיר שהשקיעה יצא לה רק מקבץ ארוך של ראיונות, שהופכים את עצמם ככל שהם מתקדמים ממחכימים למתישים. יש רק דבר אחד שמשותף ללוחמים ולקוראי הרומן: הרצון שהסיוט הזה כבר יהיה מאחוריהם.
"עקודים" // קרן פלס, ידיעות ספרים, 398 עמודים
קרן פלס תספר לכם מה זה הלם קרב
מה אתם חשבתם על הרומן של קרן פלס? ספרו לנו בפייסבוק