נושאים חמים

ג'ניס ג'ופלין בהופעה: הזמרת ששכבה עם 25,000 גברים על הבמה

ג'ניס ג'ופלין אהבה והיתה נאהבת על הבמה יותר מבכל מקום אחר, אבל בסוף הערב היא חזרה הביתה לבד: בחזרה ל-"In Concert" בסדרת 1972

"על הבמה, אני עושה אהבה עם 25,000 בני אדם – אחר כך אני הולכת הביתה לבד"

ג'ניס ג'ופלין (אימג'בנק, Gettyimages , Hulton Archive)
כמה שהיא חסרה. ג'ניס ג'ופלין, 1970 (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

במאי 1972, עת יצא "IN CONCERT", אלבום ההופעה הראשון של ג'ניס ג'ופלין, היא כבר היתה מתה כשנה וחצי. ג'ופלין, "הפרח המשוגע" כפי שכינתה אותה רחל שפירא בפי חווה אלברשטיין, מתה בדמי ימיה, ממנת יתר של הרואין בתוספת כמות נכבדת של משקאות אלכוהוליים, והשאירה אחריה שלושה אלבומי סולו ואחד שעמד בפני סיום – "Pearl", שיצא שלושה חודשים לאחר מכן. האלבומים המופתיים של ג'ופלין זכו לשבחים רבים, אך האלבום הכפול "בהופעה", שאנו מציינים לו 40 שנה, עתיד היה להעניק למאזינים רבים, ובעיקר לאלה שלא זכו לחוות זאת בזמן אמת, את אחד הצדדים המשמעותיים, היפים והמרגשים ביותר בקריירה של הזמרת המתה, את אמנות הפרפורמנס של מתחרה ראויה לתואר הפרפורמרית הגדולה אי פעם.

לג'ופלין לא היה אוסף להיטים לפני "In Concert", ולמעשה זו הרטרוספקטיבה הראשונה שנעשתה ליצירתה, הכוללת כמעט את כל שיאיה. אוסף הלהיטים הרשמי, ה-Greatest Hits המפורסם שלה, יצא רק כעבור שנה. במידה רבה, היתה זו מורשת חשובה יותר להנצחה: הלכלוך, האלתור, "האהבה עם הקהל" – אלה החומרים שמהן נוצרות אגדות רוקנרול, ושאותם ג'ופלין מסמלת כאייקון, ובצדק מוחלט.

עטיפת האלבום "in concert" של ג'ניס ג'ופלין (סריקה)
מסע מופלא ובלתי נשכח. עטיפת האלבום של ג'ופלין (סריקה)

קצת היסטוריה: ג'ניס ג'ופלין נולדה בעיירה פורט ארתור שבטקסס ב-1943. היא גדלה שם, מאוהבת במוזיקת בלוז, צעירה ביטניקית וליברלית בסביבה שמרנית, לא כל כך אהובה מצד מכריה לספסל הלימודים, בלשון המעטה. בעיקר לא שייכת. היא התחילה ללמוד באוניברסיטת טקסס שבאוסטין, אך הפסיקה ונסעה לסן פרנסיסקו. ג'ופלין התאהבה בעיר הצבעונית השונה כל כך ובפרט בחלק הכי צבעוני שלה – הייט אשבורי, מרכז הסצנה הביטניקית שמתחילה לבעבע, אותה סצנה היפית מעושנת שתוליד מתוכה הרכבי ענק כמו ג'פרסון אירפליין והגרייטפול דד, ותהווה אבן הפינה של "קיץ האהבה" ב-1967.

לאחר גיחה של כשנה לטקסס, בה השתדלה לנוח וגם לנסות ולהיגמל מהסמים (בעיקר סמי מרץ אך גם הרואין) והאלכוהול (סאות'רן קומפורט היה המשקה האהוב עליה) שאליהם כבר היתה מכורה, וגם לחזור ללימודים, הציע לה חבר ששמע אותה שרה להצטרף ללהקה מסן פרנסיסקו שהוא במקרה גם ניהל וחיפשה זמרת – "Big Brother and the Holding Company". עם הלהקה הזאת הקליטה ג'ופלין שני אלבומים, הראשון נושא את שם ההרכב והשני נקרא "Cheap Thrills", ואיתה זכתה לראשונה לתהילה כאחת הזמרות הגדולות בדורה, בהופעה היסטורית באותו קיץ האהבה בפסטיבל הפופ במונטריי, שבו נולד כוכב נוסף – ג'ימי הנדריקס הגדול, שבצירוף מקרים מחריד ימות אף הוא כמו ג'ופלין בסוף 1970, קצת יותר משבועיים לפניה.

אמנם, ההופעה ההיסטורית בפסטיבל לא תועדה (הסרטונים המסתובבים ברשת הם מהופעה נוספת ומקוצרת שנערכה למחרת, לאחר שהמארגנים התלהבו מאוד), אבל התקליט הראשון מתוך "In Concert" מוקדש ברובו לשנתיים וחצי של ג'ופלין בראש ההרכב, והוא מציג אותה כאמנית במה רעבה, נחושה, מטורפת. כך החל מההמנון שלה, השיר הפותח "Down On Me". היא לוחשת, צועקת, מתנשפת, מנצחת. כך גם בשירים הבאים.

כמובן, זו לא הופעה אחת רצופה אלא אוסף קטעים (שלא כולם יצאו קודם לכן בגרסת אולפן), מקובץ מתוך ארבע הופעות שונות. שתיים מתוכן, הופעה אחת באולם ההחלקה ווינטרלנד (ממנו לקוח הביצוע הנפלא לשיר "Bye, Bye Baby") ואחת אחרת ב"קרוסל בולרום" (ממנו לקוחות שלוש רצועות, וביניהם אחד הביצועים הקלאסיים של ג'ופלין לשיר "Summertime"), שניהם בסן פרנסיסקו, יצאו כעבור שנים באופן מסודר באלבומי הופעה בפני עצמם. שתי הקלטות נוספות בתקליט הראשון – השיר הפותח והלהיט "Piece Of My Heart", לקוחים מתוך הופעה בדטרויט. שני קטעים נוספים לקוחים ממופע שנערך ב"פילמור ווסט", גלגול חדש של אותו "קרוסל בולרום", ב-1970.

בראיון לעיתון ניוזוויק בפברואר 1969 אמרה ג'ופלין כך: "כשאני על הבמה יש מסר אחד שאני רוצה להעביר: שחרר את עצמך - ותהיה יותר ממה שאי פעם חשבת שתהיה". החגיגה הזו, למרבה המזל, עוברת גם ממרחק למעלה מ-40 שנה: ג'ניס ג'ופלין משחררת את עצמה ומשחררת את מאזיניה, נכנסת לאמוק של המוזיקה, לאקסטזה. נו, כמו בציטוט המפורסם שלה – היא עושה אהבה עם הקהל. אחר כך, למרבה הצער, היא באמת חוזרת הביתה לבד.

"אנשים, בין אם הם יודעים את זה ובין אם לאו, אוהבים את זמרי הבלוז שלהם אומללים. הם אוהבים שזמרי הבלוז שלהם מתים אחר כך"

בסוף שנת 1968 עזבה ג'ופלין את ההרכב ויצאה לקריירת סולו עם אוסף נגנים שנחשבו למנוסים יותר, תחת השם Kozmic Blues Band. ג'ופלין הקליטה איתם אלבום אחד,
"I Got Dem Ol' Kozmic Blues Again Mama!", וגם הופיעה בפסטיבל וודסטוק. לאחר כשנה, במהלכה היא היתה שקועה עמוק בהתמכרויות שלה, מה שפגע בתפקוד שלה גם על הבמה, התפרק גם ההרכב הזה, ובמקומו הוקם הרכב חדש - Full Tilt Boogie Band, ההרכב האחרון שליווה אותה, שהיה מורכב רובו ככולו מנגנים קנדים. ההופעה בפילמור ווסט ב-1970, שחלקים ממנה הופיעו בתקליט הראשון, היתה למעשה ההופעה הראשונה של ההרכב החדש.

בקיץ יצאה הלהקה למסע הופעות מיוחד בן שלוש הופעות בקנדה (חמש תוכננו אך שתיים בוטלו לבסוף), טורונטו, וויניפג וקלגרי, בשם "פסטיבל אקספרס", פסטיבל נודד שמלבד ג'ופלין השתתפו בו הגרייטפול דד, The Band ועוד אמנים, שנסעו יחדיו ברכבת לאורכה של קנדה. המסע המופלא הזה, על מגוון הצרות שפקדו אותו והדברים שאירעו במהלכו, תועד בסרט תיעודי הנושא את שם הפסטיבל שיצא ב-2003. באחד הקטעים אף מתועד ג'אם שנערך בתוך הרכבת בהשתתפות חברים מכל הלהקות, לרבות ג'ופלין, ג'רי גרסיה ובוב וייר מהדד, ריק דנקו מהבאנד ועוד.

ג'ופלין בפסטיבל אקספרס - הבוטלג המלא:

ההקלטות של ג'ופלין מאותו הפסטיבל מרכיבות את התקליט השני של "In Concert". אלו הקלטות שונות בתכלית מהחלק הראשון. קולה של ג'ופלין כאן סדוק יותר, והיא עצמה נשמעת מותשת יותר, לעתים חסרת ריכוז ולפעמים אף פוצחת במונולוגים מעט תמוהים. ועדיין – בשירים היא נותנת את כולה, את כל מה שנשאר. שישה שירים יש כאן בסך הכל, ובהם גרסאות ארוכות לכמה מלהיטיה הגדולים ביותר, ואלו שהפכו למזוהים ביותר עמה אחרי מותה. כך "Try (Just A Little Bit Harder)", וכך בשיר המצמרר בדיעבד שהפך לצוואתה – "Get It While You Can": "אל תפנה את גבך לאהבה, קח אותה כל עוד אתה יכול". חודשים ספורים לאחר מכן, בתחילת אוקטובר, היא כבר לא היתה בין החיים.

מפעל ההנצחה הזה, הפשוט כל כך (אפילו בשמו הבנאלי), הנאמן לאמת כל-כך, נראה מעט צנוע בעידן שבו לכל אמן יש אינספור בוטלגים זמינים ולכל אמן מת - קופסאות של קטעים נדירים, הוצאות מחודשות על ימין ועל שמאל ומה לא. 40 שנה אחרי כן מתה מי שחלקה עם ג'ופלין מאפיינים רבים, מוזיקליים וכאלה הקשורים בסגנון החיים הפרוע, איימי וויינהאוס. אי אפשר שלא לתהות איך בחלוף השנים, למרות כל ההבדלים באופני ההנצחה, תעשיית המוזיקה בשבתה כתעשיית המוות ויחד איתה מעריצים ועיתונאים כאחד, מצד אחד לא מרפים מאמן גווע, דוחפים אותו אל הקצה עד שיהפוך למיתוס, ומצד שני, לאחר מכן, מטפחים את אותו המיתוס באינספור פרויקטים מיוחדים, כביכול לזכר האמן, אך למעשה ככלי להגדלת הרייטינג או למען מכונת המזומנים המשומנת שהיא התעשייה הזו.

לסטר בנגס, מבקר המוזיקה החשוב והמשפיע של ה"רולינג סטון" כתב עם צאת האלבום ב-1972 כי "In Concert" יהיה ככל הנראה האלבום האחרון של ג'ניס ג'ופלין, ולפחות זה משמח אותי, כי ברובו הוא קשה להאזנה. לא בגלל שהמוזיקה לא טובה, אלא כיוון שבהאזנה לזה אתה יכול לראות אדם מתפורר אל מול עיניך. השחיקה שלה מתקדמת באופן גרפי באלבום, וכאשר הוא מסתיים אתה מביט שוב בתמונותיה של ג'ניס ג'ופלין בג'קט, תמונות לא-טרגיות לחלוטין, שלוכדות במדויק את דמותה כאישה עם סגנון, שבזמן מסוים נראתה כמה שהאמנו בו ורצינו להיות: מרגשת, צבעונית, גבוהה, נעה בקלילות, בעלת כישרון. כעת, לא רק שזה עצוב לזכור שהאמנו בזה, אלא שגם בלתי אפשרי להאמין שזו אוותה ג'ניס".

אותה ג'ניס מסיימת את האלבום הזה בביצוע שהפך לכה מזוהה עמה, "Ball and Chain" של מאמא ביג ת'ורנטון הגדולה, ולקראת סוף הביצוע הענקי הזה, היא פוצחת במונולוג נוסף, מבולבל לא פחות מקודמיו אבל עם מסר בהיר בבסיסו. "אם תרצה, נגיד, חתול למשך שנה, אבל יש לך אותו רק ליום אחד, בן אדם. אתה יכול לבכות על 364 הימים האחרים, אבל אז תפסיד את היום האחד הזה. וזה כל מה שיש לך. אתה חייב לקרוא לזה אהבה, בן אדם. זה מה שזה". אין מילים, זה פשוט מה שזה.

אלבומי 1972: לכל הכתבות בסדרה של נדב מנוחין
ג'ניס ג'ופלין - לדף האמן בוואלה! מיוזיק
למות בגיל 27 זה רוקנרול

ג'ניס ג'ופלין: מתגעגעים? ספרו לנו בפייסבוק