"בשר תותחים", סרט הפרינג' העצמאי של איתן גפני, הולך בדרכם של "כלבת" ו"מי מפחד מהזאב הרע" של נבות פפושדו ואהרון קשלס, בניסיון נועז לבסס את ז'אנר האימה בארץ הקודש. אחרי שפפושדו וקשלס תרמו את תרומתם החלוצים לתתי ז'אנר ה"סלאשר" (הרוצח שמחסל בהתמדה את כל הדמויות בסרט) ולמותחן הנקמה, גפני מייבא לכאן זומבים זוללי אדם. אמנם "מורעלים" בן 50 הדקות של דידי לובצקי מלפני שנה מונע מ"בשר תותחים" לזכות בתואר החלוץ בתחום, אבל עדיין פיצ'ר זומבים כחול-לבן הוא משהו שבאופן אוטומטי מעורר התרגשות אצל חובבי הז'אנר. נראה שגם בעולם מפרגנים לאימה תוצרת הארץ, ובדומה לסרטיהם של פפושדו וקשלס, גם "בשר תותחים" הוקרן עד כה בלא פחות מ- 25 פסטיבלי ז'אנר ואף קטף 7 פרסים. למרות זאת, צריך לומר שלצד כמה הישגים, יש ל"בשר תותחים" גם כמה וכמה חסרונות בולטים.
עלילת "בשר תותחים" היא מעין מיש-מש מבטיח של "הטורף", סרטים של ג'ורג' רומרו ו"שתי אצבעות מצידון". שלושה חיילי צה"ל מובחרים אחד רוסי, אחד אתיופי ואחד דתי (רוי מילר, אמוס איינו, גומא שריג) יוצאים למשימה סודית בלבנון, כשהם מונהגים על-ידי צבר יפה בלורית מהשרות החשאי (לירון לבו), שלא מגלה להם את כל האמת. אמנם המטרה המוצהרת של המשימה היא לכידתו של בכיר בחיזבאללה, שחשוד בפיתוח נשק ביולוגי, אך מהר מאוד מתברר שמדובר בקונספירציה של ממש, שתוצאתה היא... זומבים, מן הסתם.
"בשר תותחים" נהנה ממשחק טוב של רוב השחקנים, מצילום טוב של רועי קרן, שהופך את ההתרחשות למשהו שהוא על גבול סרט אנימציה סטייל "300", ומפסקול רוק כבד מרשים בביצוע מיטב הכוחות בז'אנר. עם זאת, כמה בחירות של היוצרים מונעות מהסרט להיות ההברקה שהוא יכול היה להיות, ומותירות אותו על תקן סרט ז'אנר טראשי וכמעט גנרי מטבעו. הבעיה הראשונה של הסרט היא הסיפור, שבוחר במהלך שגרתי כמעט לחלוטין ולא מצליח להפתיע את מי שראה סרט אימה או שניים בחייו. גם האלמנטים המקומיים משמשים בסרט בעיקר כקישוט, ולא כניסיון לתרגם את הז'אנר ל"ישראלית", בדומה למה שעשו "כלבת", "מי מפחד מהזאב הרע?" ואפילו "מורעלים". עוד עניין שבו "מורעלים" גובר על "בשר תותחים" הוא בתחום ההומור. הסרט הנוכחי פשוט לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, וזה לא משתלב כל-כך טוב עם העלילה המופרכת והאפקטים הזולים.
התחושה הכללית היא שמה שהיה חשוב ליוצרי "בשר תותחים" יותר מכל דבר אחר הוא לעשות בתקציב נמוך סרט שנראה כאילו שנעשה בתקציב גבוה. על כן, הם לא חוסכים בסצנות של קרבות, פיצוצים, עריפות ראשים ופציעות. מדובר בניסיון אמיץ, אבל נדון מראש לכישלון. הרי ברור שסרט שעלותו היא מתחת למיליון שקל לא ייראה לעולם כמו סרט הוליוודי שעלותו 100 מיליון דולר, והתקציב הנמוך יהיה ניכר בכל סצנה וסצנה. על כן, ההמלצה הכי טובה שאפשר לתת ליוצרים מקומיים הוא להשקיע בקונספט ובסיפור, ולנסות לעקוף עד כמה שאפשר שימוש באפקטים. "בשר תותחים" מעדיף את האפקטים על הסיפור, אבל בסופו של דבר, התחושה העיקרית במהלך הצפייה בו הוא של פער בין הטון הכמעט רציני שלו לסגנון הטראשי שבו הוא מבוצע. בשורה התחתונה, אפשר להעריך את הסרט ואת החלוציות שלו, אבל ההנאה ממנו רחוקה מלהיות שלמה. עכשיו רק נותר לקוות, שבדומה לקפיצת המדרגה שעשו פפושדו וקשלס מ"כלבת" ל"מי מפחד מהזאב הרע?", גם הסרט השני של איתן גפני יסתכם בניצחון מובהק יותר.