אם יבוטל מתן פרס לנדאו ליצחק לאור, אזי מוטב לבטל את פרס לנדאו

אני שמח שיצחק לאור זכה בפרס לנדאו. ראוי היה שיצחק לאור יזכה בפרס לנדאו. ראוי לו, לפרס לנדאו, שלאור יזכה בו. אמנם איני שותף לתפישותיו הפוליטיות של האיש, וגם המסלול השירי בו בחר, ושאת חלקו אף התווה ועיצב בכוחות עצמו, אינו חביב עליי במיוחד, וודאי שאינו המסלול שבחרתי לצעוד בו. ויחד עם זאת, אני שמח שיצחק לאור זכה בפרס לנדאו (וגם אם יש ראויים ממנו, הרי שאין ראוי כמותו). וזאת משתי סיבות עיקריות –

האחת, בפשטות, היא משום שמכלול פועלו מצדיק זאת:

כמשורר – ששיריו המוקדמים מלאים בשורות יפות כגון: "ו?כ?אן ה?ע?נ?נ?ים א?ור?ב?ים ל?ע?יר כ??נ?ב?יא?ים \ בר?ע: ר?יח? ז?ר ה?ב?את? ל?י מ?מ??ד?ינ?ות ה??י?ם \ ו?ה?ר?י ר?צ?ון ט?וב א?פ?ש??ר ל?ה?ע?ב?יר כ??מ?ע?ט ב??ל?י מ?כ?ס \ ...\ ב??ש???מ?ש כ??ת?נ??ינ?ים ע?ל ח?וף ל?ר?ב??ץ. \ כ??אן ה?ח?צ?ב?ים ע?ול?ים ב??ח?ר?יק?ות כ??א?ב ב??ס??ל?ע", המהדהדות מסורת מודרניסטית מפוארת, מאליוט, ועד פנקס וויזלטיר.

כעורך - כעורכו של כתב העת 'מטעם', שראה אור, במהלך שש שנים בלבד, 28 פעמים! אתם יודעים מה זה להוציא 28 כרכים? בשש שנים? לחפש חומר, לקרוא את מאות המיילים, לדבר עם אנשים, לערוך, להגיה, לשלוח לאישור, להגיה שוב, להפיס את המתלוננים, להיפגש עם יוצרים ועם רוצים-להיות-יוצרים, לערוך השקות, לספוג ביקורות וחוזר חלילה.

כמבקר (שפעמים רבות איני מסכים עם דעתו) – שמתמיד בפועלו, חרף השחיקה האיומה שבמקצוע, כבר כמה עשורים.
כמתרגם של פאזוליני ופאונד. כסופר, כמחזאי וכו'.

בין אם נרצה ובין אם לאו, יעיד הקורפוס, לאור הקדיש את חייו לספרות העברית ובעמל רב קנה את חלקתו. זוהי אפוא, הסיבה הראשונה.

הסיבה השנייה אינה קשורה דווקא בלאור עצמו כי אם במלעיזים ובמקטרגים ובדורשים את ביטול מתן פרס לנדאו ליצחק לאור. התקרית הנוכחית (שאינה אלא תקרית-זוטא בסאגה המתמשכת של מסע הכפשת שמו של יצחק לאור) משמחת אותי משום שהיא מהווה עבורנו הזדמנות נוספת לבחון את המנגנונים ואת הגינונים האלימים לעילא של האגפים המגדריסטים והמגזריסטים והפלורליסטים וכו' בשמאל הליברלי בארץ ישראל, ואת הסתירה המתמדת בה הללו מצויים – כאותם טבעונים תקיפים המפתחים צימאון לדם – הללו שיוצאים חוצץ בתקיפות רבתי כנגד תרבות ההשתקה, האונס, ההדרה, לשון הרע ושאר מרעין בישין, ובסופו של יום חוטאים לדיברות שחקקו במו ידיהם ושבשמם נשבעו: מדירים, מחרימים, מאנסים, מגדפים, מטרידים, מלבינים פני אדם ברבים, חורצים דינים בספר-הפנים בלא משפט. כולם שופטים. כולם יודעים הכל. כולם מכירים מישהי שלה זה קרה. חרושת השמועות משתרשת, ועימה השטנה, בדיה נבללת באמת, הגבולות מיטשטשים ואות הקין נחקק. אפילו בויקיפדיה.

על דבקותן במטרה של אלות נקם אלו, ילמדו דבריה של המשוררת גילית חומסקי, שכיהנה בחבר השופטים של הפרס, בריאיון לגלי ישראל: "קיבלתי איומים מאוד מפורטים על חיי. התקשרה אליי משוררת מאוד מפורסמת ואמרה לי חד משמעית, 'אני אחסל את הקריירה שלך כי את תמכת באנס, אני אדאג שלא תקבלי פרס ספרותי לעולם'. קיבלתי שיחה אנונימית ובה נאמר לי שאם אני חושבת שחיים של נשים הם הפקר אז גם החיים שלי הם הפקר".

מן העבר, השני, מן הימין, הליברלי לא פחות, בכסות של אותם ערכים ממש, קורא בלפור חקק (או שמא זה הרצל חקק?) לשלול מלאור את הפרס משום שזה "כעורך, הדיר במשך שנים סופרים ואנשי רוח מחוגי הימין, בכתב העת שלו היתה נטייה פוליטית שמאלה ולאורך השנים הוא לא קיבל יצירות לא ממני ולא מאחרים. הוא עשה בכתב העת שלו הדרה פוליטית מגמתית ברורה".

מה אומר לנו בעצם מר חקק, יו"ר אגדות הסופרים? הוא אומר אפוא, "לאור לא פרסם אותי, שלחתי לו והוא לא פרסם, כי לכתב העת שלו יש עמדה." וכך הפכו חירות העורך, עמדת כתב העת והאידיאולוגיה, יסודותיו של כל כתב עת ראוי – להדרה. מר בלפור לא יאמר חלילה, "שיריי אינם טובים ולכן לא פורסמו", לא ולא, העניין הוא הדרה. עוול. קול דמים זועק מן האדמה! ואולי זה בגלל שמר חקק הוא בכלל מזרחי, רחמנא ליצלן, טפו טפו. יתרה מכך, השאלה שצריכה אולי להישאל היא, מדוע בכלל מר חקק, שמזדהה בראש חוצות כאיש ימין, שולח שירים לכתב עת שמבקש לייצג "רדיקליו?ת" שמאלית ומקדיש אינספור עמודים ל"פשעי הכיבוש"? האומנם ימכור המשורר את כל אמונותיו בעבור הדפסת שמו?

על כל פנים, אלו הן שתי הסיבות.

מלבד זאת אציין, כפי שציינתי בעבר, כי בבואנו להעניק (או לשלול) פרס ספרותי לאדם כלשהו, השאלה היחידה שמן הראוי שתעמוד על הפרק, היא "מה תרומתו של X לספרות". לא יותר ולא פחות. כל טיעון אחר אינו מן העניין ואינו מעניין. כל מידע אחר אינו רלוונטי. לא במקרה של עזרא פאונד, לא במקרה של פטר הנדקה, לא במקרה של נתן זך, לא במקרה של יצחק לאור ולא במקרים אחרים.

אני מקווה מאוד שועדת הפרס, יו"ר קרן לנדאו הנכבד מר עוזי דיין, ומפעל הפיס לא יחזרו בהם מהחלטתם להעניק את פרס לנדאו לזוכה הישר או הלא ישר. יהיה זה יום עצוב לספרות העברית ויום עצוב אף יותר עבור פרס לנדאו, שיאבד כל שמץ יוקרה שעוד (אם בכלל) קיימת בו, ויהפוך לעבד נרצע לרחשי ההמון ולגחמותיו. לאמור, אם יבוטל מתן פרס לנדאו ליצחק לאור, אזי מוטב לבטל את פרס לנדאו.

לסיום, עצה לשני הצדדים:

למרננים ולמרננות: "נאשם יוצא זכאי בדינו גם אם בית המשפט מוצא כי מאזן ההסתברות נוטה לטובת הגירסה המרשיעה. שכן, עקרון יסוד חוקתי במשפטנו הפלילי הוא שאין להרשיע ולהעניש אלא מי שאשמתו הוכחה מעל לכל ספק סביר" (דליה דורנר). כל השאר, עורבא פרח. לכו למשטרה. מישהי, תלונה, משהו. בקבוצת הפייסבוק הנושאת את השם "מבטלות פרס מפעל הפיס לאנס יצחק לאור" נטען כי המדובר הוא ב"נשים רבות", אם אכן הוא הדבר, האמנם חל על כל המקרים חוק התיישנות? האמנם כולן חוששות, הלא תימצא אחת שתעיד שלא באזני חברתה, לא בבלוג, לא בפני מסובים בערב באטלר-דבורקין עם כיבוד קל, כי אם בתחנת המשטרה? האם אין ולו רמז אחד בעל תוקף חוקי? כל הזרע הזה וטיפה לא נותרה?

הדרך היחידה ההגונה שניתן לפעול בה כנגד לאור בעניין הפרס ובכלל, היא לכתוב מסה מנומקת (או ריבוא מסות מנומקות), לא טוקבקים, המדגימה את הכשלים העיקריים ביצירתו או המטילה ספק בטיב ובחשיבות מפעלו הספרותי. כל השאר, לשון הרע.

וליצחק לאור, ראשית, ברכות על זכייתך בפרס לנדאו. שנית, שמו של אדם אינו מתנקה מעצמו, בין אם זה הוא שאחראי ללכלוכו ובין אם מישהו אחר. שכור עורך דין, הגש תביעות דיבה, ומי יודע, אולי מאה אלף השקלים של פרס לנדאו הם רק ההתחלה.

*
גילוי נאות: יצחק לאור, במסגרת תפקידו כמבקר, כתב על כותב שורות אלו בעבר, דברי שבח כמו גם דברי גנאי. כותב שורות אלו כתב על יצחק לאור בעבר, דברי שבח כמו גם דברי גנאי. על כל פנים, רשימה זו אינה לגופו של אדם כי אם לגופו של עניין. להלן, רשימה באותו הנושא, לא כל כך מזמן, כשהמושא היה נתן זך.