(הכתבה פורסמה לראשונה ב-2014, במלאת 75 שנה לצאת הסרט)
השבוע מציינת הוליווד שמונים שנה לבכורת הסרט הגדול ביותר שהיא הפיקה. לא בהכרח הסרט הטוב ביותר, אבל בהחלט הגדול ביותר: זה שדובר עליו הכי הרבה בטרם ההפקה, במהלך ההפקה ואחריה. זה שמסמל פאר הוליוודי יותר מכל. גם אם השנה נפלט הסרט מרשימת 150 הסרטים שהרוויחו הכי הרבה דולרים בכל הזמנים (נכון לכתיבת שורות אלו הוא במקום ה-151), בחישוב שינוי האינפלציה, הסכום שהרוויח "חלף עם הרוח" בארה"ב בזמנו שווה ערך לכפול מכמות הכסף שהרוויח "אווטאר" הסרט הכי קופתי בכל הזמנים. הסרט השני ברשימת הרווחים המתחשבת באינפלציה הוא "מלחמת הכוכבים" הראשון, אך גם הוא רחוק מן ההישגים של "חלף עם הרוח" בפער המאפשר להכניס באמצע עוד שובר קופות.
הסרט גם היה הראשון שקטף מספר דו ספרתי של פרסי אוסקר, עם עשרה פסלונים כולל לסרט, לבמאי ופחות או יותר כל קטגוריה שהיא לא השחקן הראשי, בה כוכב הסרט קלארק גייבל הפסיד את הפרס לרוברט דונט על "היה שלום, מר צ'יפס". או במילים אחרות - שחקן שרק חוקרי קולנוע זוכרים את שמו על הסרט שלא אומר שום דבר לקהל רחב.
המעמד המיוחד לו זוכה הסרט לא נובע רק מהיותו הפקה עתירת תקציב, כוכבים וניצבים המראה את כל הפאר שהוליווד הקלאסית יכלה לייצר, אלא גם בגלל הנושאים הרבים המוצגים בסרט, בצורה ישירה או עקיפה. על פניו העלילה לא שונה בהרבה מטלנובלה טיפוסית: גיבורת הסרט סקרלט או'הרה, מאוהבת מעל הראש בגבר שמאוהב ללא ספק באישה אחרת, שעה שהגבר המושלם רט באטלר מאוהב בה. סקרלט תבין שהיא מאוהבת ברט רק אחרי שהיא תאבד אותו.
סקרלט או'הרה היא שילוב לכאורה בלתי אפשרי בין תמימות לעוצמה נשית, בין תושייה וחוכמה לחוסר הבנה בסיסי של המציאות המקיפה אותה - היא בו בזמן אייקון פמיניסטי מוקדם ואישה הלכודה בתפיסות רומנטיות אשר אינן עולות בקנה אחד עם המציאות. היא אמיצה מספיק על מנת להרוג חייל יריב הפולש לאחוזתה לאחר המלחמה, ומאידך עוברת התעללות מידי בעלה ודומה כי המחשבה על תלונה לא עולה בכלל על דעתה. הניגודים הללו בדמות הראשית דומים לניגודים ביחס לעולם שהסרט מתאר ברגשות נוסטלגיים - האריסטוקרטיה של דרום ארה"ב, עולם שחציו הראשון של הסרט מתמקד בו. הסרט מציג את הפאר שבנשפי הדרום המפוארים ובגינוני הנימוס שלו - אבל בו בזמן מראה גם את הממד המלאכותי שתמיד היה בהם ואת חוסר ההבנה של הדרום כי עולם הערכים שלו עומד לספוג תבוסה, ולא רק צבאית.
במידה רבה קסמו של הסרט נובע מכך שהוא סיפק משהו עבור כל הקהל הוא התבסס על ספר זוכה פרסים ועל ההיסטוריה האמריקאית, היה מרגש מאוד עבור חובבי המלודרמה והציג סצנות ענק של מלחמה על מנת לספק את חובבי האפוסים. כל קהלי היעד שהוליווד חשבה עליהם יכלו למצוא את מבוקשם בסרט בעיקר כאשר הוא שווק מראש כאירוע קולנועי חד פעמי. כל קהל היעד שהוליווד חשבה עליו באותה תקופה הורכב מבעלי צבע עור לבן, דרך אגב.
היחס של הסרט לדרום העומד בפני קריסה מתאר גם דבר נוסף, שספק עד כמה יוצרי הסרט היו מודעים אליו במהלך הצילומים - גם העולם של הוליווד הקלאסית עומד לחלוף עם הרוח, עקב הקמת ועדי עובדים ומאוחר יותר שינוי בחקיקה האמריקאית שיקשו בעתיד על הפקות ענק מסוג זה. לכן, "חלף עם הרוח" הוא סמל לקולנוע ההוליוודי בשיאו וגם הספד לא רק לעולם הדרום המתואר בו, אלא גם למלכה ההוליוודית שיצרה אותו. ככזה, טבעו להפוך למיתוס, בטח כאשר הוא נבנה ככזה זמן רב בטרם החלו הצילומים אליו. ככה זה כשהסרט הפך לפרויקט חייו של המפיץ העצמאי ואמן יחסי הציבור דיוויד או. סלזניק.
חלק מן הקוראים ודאי משפשפים את עיניים נוכח המילה "עצמאי" - "חלף עם הרוח" עתיר התקציב נראה כהיפך המוחלט למה שמכונה כיום קולנוע עצמאי, אך בשנות השלושים, המושג עצמאי זכה למשמעות שונה לחלוטין. כל אחד מן האולפנים ההוליוודים הגדולים יצר כ-52 סרטים השנה - כלומר מספיק על מנת לשחרר סרט בכל שבוע. מכיוון שגם בתי הקולנוע וגם מערך ההפצה של הסרטים היו בבעלות האולפנים, אולפן גדול יכול היה לשרוד טוב מאוד רק עם התוצרת שלו. אבל כאשר יוצרים סרט לכל שבוע, לא כל סרט מקבל את אותה תשומת לב. מפיקים עצמאיים התמחו בכך שיצרו בין שניים לשלושה סרטים בשנה, אבל השקיעו הרבה מאוד מאמץ על מנת לשייף כל סרט. בעוד האולפנים הגדולים החתימו כמות גדולה מאוד של שחקנים, תסריטאים ובמאים על חוזים ארוכי טווח, המפיקים העצמאיים החזיקו מעט מאוד כישרונות תחת חוזה. למעשה, שני מפיקים עצמאיים בלטו מעל השאר: סאם גולדווין ודיויד או. סלזניק. עם הפקת "חלף עם הרוח" פתח סלזניק פער תודעתי שהפך אותו לשם המזוהה ביותר עם המונח מפיק הוליוודי מאז ועד היום.
הפער הזה נפתח אודות למערכת יחסי הציבור שהעניקה ל"חלף עם הרוח" מעמד של אירוע קולנועי ומיתוס. הסרט היה אנדרדוג ואירוע יוקרתי בו זמנית מרגע הולדתו. ראשית, סלזניק דאג כי התקשורת ההוליוודית תדווח שרוב האולפנים בהוליווד דחו את האופציה לרכוש את הזכויות לספרה של מרגרט מיטשל. זה כלל דרך אגב גם את סלזניק עצמו. נציגי הסופרת הציעו לו את הספר טרם פרסומו וכמו כל מנהלי האולפנים האחרים, סיפור על הצד המנוצח במלחמת האזרחים נראה סיכון כלכלי גדולי מדי, בטח למי שמפיק כמות קטנה של סרטים בשנה. אלא שלאחר מחשבה שנייה, סלזניק החליט בכל זאת לרכוש את הספר, סמוך למועד בו יצא לאור באופן רשמי. הספר של מיטשל זכה להצלחה ולפרסים וסלזניק החל להזרים לעיתונאים סיפורים על הקשיים בהפקה ובעיקר אודות החיפושים אחר השחקנית שתגלם את סקרלט או'הרה, הדמות הראשית בסאגה.
במהלך הסרט והספר עוברת סקרלט אין ספור התמודדויות עם מוות של בני משפחה, תבוסה במלחמה, תקיפה מחוץ לבית ובתוכו ובעיקר אכזבות רומנטיות. אבל ייתכן כי סאגת חיפוש השחקנית שתגלם אותה היתה ארוכה אף יותר. סלזניק ערך מבחני בד לכל אישה בהוליווד, פחות או יותר. כ-1,400 שחקניות נבחנו לתפקיד ורצו לראות אם עיתוני הבידור של התקופה הזכירו את השם שלהן בתור מועמדות. סאגת הליהוק ארכה זמן רב, ולאחר שבטי דיוויס לא עברה את האודישן שלה, החליטו אולפני האחים וורנר להפיק סאגת מלחמת אזרחים משלהם בכיכובה על מנת להתחרות ב"חלף עם הרוח". הסרט, "איזבל", יצא למסכים כשנה לפני צילומי "חלף עם הרוח" ובטי דיוויס זכתה בפרס האוסקר, בשעה ש"חלף עם הרוח" סוף סוף יצא לצילומים.
בשעה שויויאן לי קראה את הרומן של מיטשל, היא ידעה כי התפקיד מושלם עבורה. אלא שלי הבריטית בכלל לא היתה על הרדאר של סלזניק, למרות שסלזניק היה בקיא בקולנוע הבריטי (הוא האיש שהביא את היצ'קוק להוליווד) והעריך את יכולתה של לי, הוא לא חשב שמישהי לא אמריקאית יכולה לגלם את התפקיד. לי שנסעה להוליווד שיכנעה את סלזניק לתת לה צ'אנס במהלך ארוחת ערב בה נכחו השניים. האודישן הצליח וסלזניק עבר לשווק את לי, שכבר היתה כוכבת בבריטניה, בתור השחקנית האלמונית שנולדה לגלם את סקרלט ואושרה באופן אישי בידי מרגרט מיטשל.
בניגוד לשחקנית הראשית, סלזניק ידע את מי הוא מייעד לתפקיד רט באטלר מן ההתחלה. הדמות הכריזמטית של באטלר היתה חייבת להיות מגולמת בידי מי שכונה באותם שנים "מלך הוליווד" - קלארק גייבל. אלא שמנהל ההפקה באולפני MGM, לואי בי. מאייר, סירב לשחרר את גייבל לאולפנים או למפיקים אחרים. סלזניק קיווה לפרוטקציה בזכות העובדה כי היה נשוי באותה תקופה לבת של מאייר, אבל זה לא עזר. לאחר שפנה לשחקנים אחרים בהוליווד, סלזניק חזר למחשבה כי התפקיד שייך לגייבל. בסופו של דבר הוא זכה לשאול את הכוכב לסרטו בתמורה להעברת זכויות ההפצה של הסרט ל-MGM, יחד עם הסכמה לחלוקה של 50 אחוזים ברווחים. מאחר שגם כך הסרט עמד להפוך ליקר מאוד להפקה וסלזניק כבר שפך עליו לא מעט כסף, כל תוצאה פרט להפיכת הסרט ללהיט בקנה מידה שהוליווד לא ידעה, היתה יכולה לחסל את הקריירה של סזלניק בתור מפיק.
המחזאי סידני האוורד הופקד על כתיבת התסריט, אבל לאחר שהוא סיים את חלקו שיכתבו לפחות עוד שלושה תסריטאים אחרים את התסריט מבלי לקבל קרדיט, ואת השכתוב המאסיבי ביותר ביצע סלזניק בעצמו. במהלך הצילומים נקרא לדגל גם בן הכט, מחזאי-תסריטאי בכיר נוסף, שעסק בשכתוב התסריט ולעתים עבד על סצנות ביום שבו הן צולמו.
כיסא הבמאי עבר תהפוכות סוערות אף יותר. הבמאי המקורי של הסרט היה ג'ורג' קיוקור, אחד מן המוערכים בהוליווד. אחרי כשלושה שבועות של צילומים הוא פוטר בידי סלזניק, לכאורה עקב חילוקי דעות אמנותיים עם המפיק. המיתוס טוען כי היה זה דווקא הכוכב קלארק גייבל שדרש את הפיטורים - קיוקור טען מאוחר יותר כי לגייבל לא היה נוח לעבוד עם במאי שמזוהה כמי שמייצר תצוגות משחק טובות מנשים ולאו דווקא מגברים. טענה אחרת היא שלגייבל לא היה נוח לעבוד תחת קיוקור עקב היותו של הבמאי הומוסקסואל - יש גם מומחי רכילות שטוענים כי הרתיעה של גייבל לא היתה מן הנטייה המינית עצמה, אלא מכך שקיוקור ידע כי בטרם הפך לכוכב, גייבל התפרנס ממתן שירותי לווי לגברי הוליווד.
הבמאי שהחליף את קיוקור היה ויקטור פלמינג, במאי פחות מוערך אבל כזה שעבד עם גייבל בעבר בשורה של להיטים בעלי אופי גברי יותר מ"חלף עם הרוח" המלודרמטי. פלמינג נקרא ל"חלף עם הרוח" בטרם הספיק לסיים את העבודה על הסרט הקודם שלו, "הקוסם מארץ עוץ" - שהוא הסרט השני משנת 1939 שזוכה למעמד פולחני עד היום. הסיבה שבגינה פלמינג בכלל קיבל לידו את "הקוסם מארץ עוץ" היתה שהבמאי המקורי, ג'ורג' קיוקור, נבחר לביים את "חלף עם הרוח". בכך לא תמו השינויים בכיסא הבמאי - לאחר כמה שבועות פלמינג פרש מן ההפקה עקב תשישות ובמאי שלישי, סם ווד, החליף אותו לפרק זמן קצר. בסופו של דבר חזר פלמינג לשלב הסופי של הצילומים. לאורך כל הזמן הזה, שתי השחקניות הראשיות בסרט המשיכו לקבל בסתר הדרכה מג'ורג' קיוקור.
התשישות שגרמה לפרישה הזמנית של פלמינג היתה יכולה להיות מובנת - הסרט צולם במשך מעט יותר מחמישה חודשים כמעט בלי ימי מנוחה במהלכם, וכאשר יום העבודה מתחיל מוקדם ומסתיים לעתים מאוחר בלילה. לסזלניק היה מזל מהבחינה הזו - זמן קצר לאחר תום הצילומים הצליח פעילותם של איגודי העובדים, אשר החלו לקום לקבוע הגבלות על אורך יום העבודה - עד שמונה שעות, בנוסף למנוחה בסוף השבוע. אם סזלניק היה יוצא לדרך מעט מאוחר יותר, זמן הצילומים ועימו תקציב הסרט היה גדל בהרבה. במהלך עריכת הסרט סלזניק היה צריך לסמוך על נאמנות העורכים שעבדו בצמוד אליו בשעות ארוכות לא פחות, שכן שביתה של איגוד העורכים עמדה על הפרק.
מאבק אחר שסזלניק הרבה לדון בו בתקשורת הוא המאבק בצנזורה ההוליוודית. סזלניק התעקש לשמור על רוח הספר ובו הדמות של קלארק גייבל אומרת את הקללה "Damn" - קללה תמימה למדי כבר אז, אך באותן שנים הקולנוע ההוליוודי לא סבל קללות מכל סוג, ומאבק לקבל אישור בנושא זה זכה ליחסי הציבור הנאותים. אגב, שנה קודם אותה מילה נאמרה בסרט הוליוודי כאשר קתרין הפבורן ציטטה ממקבת' בסרט "הולידיי".
בכורת "חלף עם הרוח" נקבעה ל-15 בדצמבר 1939 והסרט כמעט ולא היה מוכן בתאריך היעד, כאשר בסופו של דבר, שבועות לפני הצילומים הצליח סזלניק להרכיב גרסה סופית באורך של ארבע שעות. את הבכורה בחר סזלניק לערוך לא בהוליווד או בניו יורק כנהוג, אלא באטלנטה, העיר הגדולה בדרום שחלק מן הסרט מתרחש בתחומה ובאחד מרגעי השיא בסרט היא עולה באש. רוב הכוכבים ואנשי הסרט עשו דרכם לעיר, אבל לא כולם יכלו לקחת חלק בהקרנת הבכורה. התסריטאי החתום על הסרט, סידני האוורד, נהרג בתאונת טרקטור במהלך הקיץ. לסלי האוורד, שגילם את אשלי וילקס בו סקרלט מאוהבת לא-בסתר, התנדב לעבוד בשירות הצבא הבריטי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה - הוא צילם סרטים והשתתף בתסכיתי רדיו עבור הצבא ובסופו של דבר נהרג מהתקפה נאצית בעת מילוי תפקידו מאוחר יותר במלחמה.
היעדרות אחרת מהקרנת הבכורה כמעט גרמה גם להיעדרות של הכוכב הגדול קלארק גייבל. בשנת 1939 הגזענות עדיין שלטה בדרום ארה"ב בגלוי והשחקנים האפרו-אמריקאים בסרט, בהם האטי מקדניאל שגילמה תפקיד לא קטן בתור המשרתת של סקרלט, לא הוזמנו לחגיגה. גייבל זעם והחליט להחרים את הבכורה, מה שגם באופן אישי הוא עדיין חשב שהסרט "נשי" מדי. בסופו של דבר, ואחרי מסע שכנועים שכלל את השחקנית המוחרמת בעצמה, גייבל הגיע לנופף לקהל הדרומי. כעבור זמן קצר הפכה מקדניאל לאפרו-אמריקאית הראשונה שמועמדת לאוסקר - ומיד לאחר מכן לשחקנית הראשונה שזוכה. בזאת הסרט יכול היה להתגאות גם בכך שקידם את הקהילה האפרו-אמריקאית, טענה שנראית מכעיסה במיוחד כשצופים בסרט היום.
כבר ב-1939 נשמעו בארה"ב לא מעט קולות נגד היחס לבני המיעוטים בסרט, אבל הם נבלעו בבליץ יחסי הציבור שהפך את הסרט הארוך למיתוס הגדול ביותר שהוליווד יצרה, בלי קשר להיותו סרט טוב. כי "חלף עם הרוח" הוא דבר גדול יותר מסרט איכותי - הוא מתיימר לתת לקהל טעימה מן הדרום האריסטוקרטי בעצמו, טעימה מן השיא של הממלכה ההוליוודית הגדולה מן החיים - שתי תרבויות זוהרות שיתכן ולא היו גדולות כל כך בשיאן - רק נפילתן היתה מפוארת מספיק על מנת להעניק להן גדולה. המוות הסופי של הדרום מתואר בסרט וגם הוליווד לא תייצר עוד סרט גדול כמוהו.
גם אם התהליך שהוביל בסופו של דבר להתרסקות השיטה ההוליוודית הקלאסית לקח עוד כשני עשורים, וגם אם בניגוד לדרום ארה"ב הוליווד בנתה את עצמה מחדש. לא היתה להוליווד שנה מפוארת יותר מ-1939 ולא היה בשנה הזו, או בכל שנה אחרת, סרט שהתקרב לפאר של "חלף עם הרוח".