נושאים חמים

עיניים גדולות 14: מהם עשרת הסרטים הטובים של השנה?

פרויקט סיכום שנת 2014 ממשיך, והפעם בחלק ב' שלו: מהם עשרת הסרטים הטובים של השנה, ומי נשארו בחוץ?

כמו תמיד, גם השנה התחילה בשמועות על מותו של הקולנוע, אך בסופה הוא לא סתם מתלוצץ עם רופאיו – אלא מבלה בקרקס עם מנהל המחלקה. הניסיון להרכיב את רשימת עשיריית הסרטים הטובים של תקופה זו ואז לעשות בתוכה דירוג פנימי, מגלה עד כמה המסך הגדול היה בה פורה ואיכותי.

מעבר להיותם טובים, עשרת הסרטים שנבחרו כאן בסופו של דבר עומדים בשני כללים. כדי ליישר קו עם בחירות דומות במדורי קולנוע אחרים, כולם כאלה שהופצו מסחרית בארץ או נגנזו אך הוקרנו בפסטיבלים מקומיים במהלך השנה. זה אומר שהרשימה כוללת להיטי אוסקר אמריקאים שמעבר לים נספרו כבר בסיכומים של 2013, ומנגד אין בה לדוגמה את "בירדמן" ועוד מן היבול שיעלה בישראל רק ב-2015. נוסף לכך, כדי שלא לערבב שמחה בשמחה, סיכום שנה האזרחית לא מתחשב בקולנוע הכחול-לבן, וכך נפקד למשל מקומו של "גט" מהחבורה, אם כי החוויה הקולנועית שהציע היתה מטלטלת בכל קנה מידה.

לגו הסרט (יח"צ)
כמעט נכנס. "לגו: הסרט" (צילומים: יח"צ)

לעומת זאת, כמה סרטים מדוברים נעדרים מן הרשימה לא בשל סיבות טכניות, אלא מפני שלדעת המדור הם מעט מוערכים יתר על המידה. "שנת חורף", "בין כוכבים" ו"פוקסקצ'ר" קורצו מהחומרים של יצירות מופת, יש בהם שלל רגעים מצמררים והיה מרתק לראות אותם פעם ואפילו פעמיים, ובכל זאת הם לא הותירו חותם לטווח קצר, ובטח שלא לטווח ארוך.

"חיית הלילה" הוכיח שוב כי סאטירה היא לרוב הז'אנר הצפוי ביותר. "כשהרוח עולה" הוא לא רק שירת הברבור של מיאזאקי אלא גם אחת מעבודותיו המאכזבות, שלא לדבר על קלקוליה האידיאלוגיים – קשה קצת לחבב גיבור שבמטוסים בבנייתו הרג הצבא היפני כל כך הרבה חפים מפשע. "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר היה עשוי לעילא, אבל גם עם הגיבורים שלו יש בעיה – הבמאי, שרק נהיה יותר ויותר שונא אדם, מעביר דרכם מסר מפוקפק ביותר לגבי אופייה של האשה ובעיקר בכל הקשור לאמינותם של עדויות אונס. גם "הזאב מוול סטריט" ניחן בתעופה קולנועית אך בשחיתות מוסרית. "שלום לשפה" של ז'אן-לוק גודאר, שבארץ הוקרן אך ורק בערוץ MGM, הוכתר בידי המבקרים ברחבי העולם כפיסה של גאונות קולנועית והיסטורית, אך גם אם חיי יהיו תלויים בכך לא אשכיל להסביר למה הם קבעו זאת. אף אחד מאלה לא יופיע ברשימת הסרטים הגרועים של השנה, שתתפרסם כאן בשבוע הבא, אך לרגע הם לא נלקחו בחשבון לקראת מצעד הגדולים.

רכבת הקרח (יח"צ)
יש עתיד לאקשן העתידני. מתוך "רכבת הקרח"

לעומת זאת, הרבה סרטים אחרים התנדנדו וכמעט נכנסו לעשירייה, אך נותרו בחוץ, לאו דווקא בגלל איזושהי נקודת חולשה שלהם, אלא פשוט מפני שהיו להם מתחרים חזקים יותר.

מבין אלה שהופצו בארץ, מדובר למשל ב"שומרי הגלקסיה", פולחן מיידי שלא שובץ כאן רק בגלל שהיה למארוול סרט טוב יותר השנה, וב"לגו: הסרט", קומדיית אנימציה שיכולה לשעשע באותה מידה ילדים בני שלוש ופרופסורים לפילוסופיה.

וגם: "פילומינה", "פרנק" ו"גאווה", שלוש הוכחות לכך שכשהבריטים עושים את זה טוב, התרבות שלהם נוגעת ברמות הכי גבוהות של קלאסה ועומק; "קסם לאור ירח", מן העצובים והנואשים בתולדות הקולנוע העצוב והנואש של וודי אלן; "שכנים" עם סת' רוגן וזאק אפרון (שחקן ענק), גם הוא קומי לכאורה אך למעשה עגום להחריד; ו"רכבת הקרח" ו"קצה המחר", שהראו כי עוד יש עתיד לאקשן העתידני.

גם מבין אלה שזכו להקרנות חד-פעמיות בפסטיבלים מקומיים, היו כמה שכמעט ועשו את דרכם לעשירייה: "האל הלבן", תשובת הכלבים ההונגריים ל"כוכב הקופים"; "תחנות הצלב", קומדיה גרמנית שחורה על הפנאטיות הקתולית; "אוביוס צ'ילד", סרט האינדי שהזכיר לכל האמריקאים ששכחו זאת כי לנשים יש גם זכות על הגוף שלהן וגם יכולת לספר בדיחות; "הבדבוק" האוסטרלי, שהזכיר לכל העולם כי אין דבר מפחיד יותר ממה שמתחבא מתחת למיטה; ו"20 אלף יום על כדור הארץ" על ניק קייב, מסרטי הדוקו המוזיקליים המיוחדים והמרשימים שנעשו אי פעם. כולם היו יכולים בנחת להתיישב בצמרת בשנה עמוסה פחות.

בקיצור, באמת שצריך היה להיות משהו מיוחד כדי להיכנס לרשימה הסופית השנה, והנה העשרה שהיו כאלה. גם מפני שעל רבים מהם כבר נאמר הכל, וגם בשל קוצר היריעה וכדי לא לנפח יתר על המידה את הפרויקט הזה, נימוקי הבחירה השתדלו להיות קצרים וקולעים ככל היותר, אבל מובן שאפשר להמשיך את הדיון בטוקבקים או בפייסבוק.

אשמת הכוכבים (יח"צ)
פותח את העשירייה. מתוך "אשמת הכוכבים" (צילום: יח"צ)

10: "אשמת הכוכבים" (ג'וש בון)

יש מקומות בהם הדרמה על סיפור אהבה בין הנער והנערה חולי הסרטן תככב דווקא ברשימת הסרטים הגרועים של השנה. לא בשל רמתה, אלא פשוט מפני שהתפיסה היא כי רוב הקהל שלה מורכב מנערות, שק החבטות הרשמי של התרבות המערבית. הרי לפי התפיסה הרווחת בתקשורת, כשנערים מתנצחים ארוכות על חרב בטריילר של "מלחמת הכוכבים", אין דבר יותר מגניב ונכון מזה. אבל כשבנות גילן מדברות על איך "אשמת הכוכבים" מטפל באומץ וברהיטות בסוגיות הכי כאובות של החיים, זה מיד גורר האשמות בילדותיות ובשטחיות.

אז זהו, שלא. הלוואי שלהרבה סרטים לכאורה בוגרים בהרבה היתה את הבשלות של "אשמת הכוכבים", של הגיבורים שלו ובעיקר של שחקניו הראשיים - שיילין וודלי ואנסל אלגורט. אנשים שצחקו על הסרט הם כנראה ברי מזל שמעולם לא עמדו בפני המוות או חוו אובדן של אחד מקרוביהם. כל השאר יודעים עד כמה, למרבה הצער, הוא רגיש ומדויק, ותעוזתו צריכה למגר מאיתנו את המורא מפני הבזים לו ולהעניק לו חמישה כוכבים ואת המקום העשירי כאן, כראוי לאיכותו.

9: טימבוקטו (עבדרחמן סיסאקו)

מבין כל אלפי הסרטים שנגנזו בישראל כפי שקורה כל שנה, המקרה של הדרמה המאוריטינית הזו תמוה במיוחד: אחרי הכל, היא לא עוסקת בבייסבול או במשהו שלא מעניין את הקהל המקומי, אלא דנה דווקא בנושא רלוונטי שעולה כמעט בכל תוכנית אקטואליה: האיסלם הקיצוני, ש"טימבוקטו" מתאר כיצד השתלטותו על אזורים במאלי משפיעה על חיי המקומיים.

מילא אם לסרט היה רק ערך פוליטי-אנתרופולוגי, אך "טימבוקטו" הוא גם מלאכת אמנות, שהודות לעבודות בימוי, צילום, תסריט ומשחק ברמה הגבוהה ביותר, יוצרת רצף של רגעים בלתי נשכחים. אולי אם תזכה את מאוריטיניה במועמדות ראשונה לאוסקר, יבוא לציון גואל והדרמה בכל זאת תזכה לחשיפה רחבה יותר על המסכים בארץ.

קפטן אמריקה חייל החורף (יח"צ)
פנטזיית אקשן מלהיבה (מתוך: "קפטן אמריקה: חייל החורף", צילום: יח"צ)

8: "קפטן אמריקה: חייל החורף" (ג'יי ואנתוני רוסו)

החברה האמריקאית והמערכת הפוליטית בארצות הברית סוערות כפי שלא געשו כבר מזמן, אבל הן בהוליווד והן בתעשיית האינדי הלכאורה אמיצה יותר, השתדלו היוצרים להימנע השנה מכל נושא אקטואלי, ומקסימום ברחו אל סוגיות חברתיות-פוליטיות מן העבר. יוצא הדופן כמעט היחיד היה דווקא "קפטן אמריקה: חייל החורף", הפרק החדש בהרפתקאותיו של גיבור העל, שהתגלה במפתיע כמעין גרסת קומיקס של "כל אנשי הנשיא" ועוד מותחני פרנויה מן העבר, והגיב באופן חריף למתרחש במסדרונות וושינגטון.

בצד כל זאת, הסרט לא שכח גם להיות פנטזיית אקשן מלהיבה, כולל שתיים מסצנות הפעולה הטובות של השנה - האחת בכיכובו של סמואל ל.ג'קסון בכביש המהיר, והשנייה עם כריס אוונס במעלית. כל זה ביצר את מעמדה כשובר הקופות המוצלח של השנה, וכנימוק מנצח נגד מי שעוד מעזים לזלזל בפטרונות בסרטי קומיקס וגיבורי-על או בשוברי קופות בכלל.

וויפלאש (יח"צ)
מכת גונג מחרישת אוזניים (מתוך "וויפלאש", צילום: יח"צ)

7: "וויפלאש" (דמיאן שאזל)

איש לא קידם בתופים את סרטו של דמיאן שאזל האלמוני על מערכת היחסים בין מתופף צעיר והמורה שלו. אך לאחר הקרנותיו בפסטיבלים של סאנדנס ושל קאן, היה ברור שמדובר במקבילה הקולנועית של מכת גונג מחרישת אוזניים, ומאז ההד של "וויפלאש" רק הלך והתעצם. בין השאר, נרשם כלהיט הקופתי המפתיע של העונה בישראל, ובקרוב הוא אמור לספק לג'יי.קיי סימונס, המגלם בו את איש החינוך הקשוח, את האוסקר הראשון שלו.

שאזל לא יקבל פסלון, אבל עוד יותר מהשחקן המצוין שלו, ניצב התסריטאי-במאי בתור הכוכב האמיתי של "וויפלאש", וחושף כאן שאף כי גילו פחות משלושים הוא כבר מאסטר של ממש באמנות הקולנוע, וניחן במיומנות מושלמת ובשליטה הרמונית בכל הכלים שלה. לדבר על בינוניות, כמעט כל אחד יכול - אבל בשביל לכתוב את אחד התסריטים החכמים אי פעם על מה שמסתתר בגבול בינה לגאוניות, צריך להיות גאון אמנותי בעצמך, והקולנוען הצעיר הוכיח כאן שהוא אכן כזה.

בתוך לואין דיוויס (יח"צ)
לא צריך יותר משני אקורדים כדי לזכות בחיי נצח (מתוך "בתוך לואין דייוויס", צילום: יח"צ)

6: "בתוך לואין דייוויס" (האחים כהן)

לא רק "וויפלאש": זו היתה שנה מוצלחת לסרטים מוזיקליים, וכיאה לכך כתבת הפסקולים הטובים שתתפרסם כאן בעוד שבועיים תהיה גם כן איכותית ותחרותית. מצטיין בולט נוסף בתחום היה "בתוך לואין דייוויס" של האחים כהן, הנקרא בשם גיבורו, זמר כושל שמנסה ללא הצלחה לפסל את דרכו בסצנת הפולק של ניו יורק בשנות השישים.

כמו ב"וויפלאש", גם האחים כהן משתמשים בסיפור המסוים הזה כדי להציג שאלות אוניברסליות ועל-זמניות על מוזיקה ועל אמנות, ובראשן התהיה איך זה שמוזיקאים אחדים זוכים לתהילת עולם בשעה שאחרים לא מקבלים אפילו הכרה מינימלית. עניין של כישרון טהור? תזמון? מזל? אופי?

כמו "וויפלאש", גם כאן זה נעשה ביד אמן. אך בניגוד לסרט של הבמאי הצעיר, פה לא מדובר בטאץ' של ילד פלא מתלהב המשתולל על התופים כדי למכור את עצמו בכל הכוח, אלא בפריטה שקטה בהרבה, של צמד מאסטרים שכבר לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד, ויודעים כי בדיוק כמו קלאסיקות הפולק השזורות בו, "לואין דייוויס" לא צריך יותר משני אקורדים כדי לזכות בחיי נצח.

5. "מתחת לעור" (ג'ונתן גלייזר)

אם היה צריך לבחור גם את הדמות הקולנועית הבולטת של השנה, זו ככל הנראה סקרלט ג'והנסון: גם כיכבה ב"לוסי", אחד הלהיטים האימתניים של 2014 ומשוברי הקופות הגדולים אי פעם בכיכובה של אשה; גם דיבבה את "היא"; וגם הופיעה בתפקיד הראשי ב"מתחת לעור", הסרט הבריטי שבמולדתו הוכתר בידי כלי התקשורת כאחת הפנינים הקולנועיות היפות של השנה, אך בארץ הסתפק בהקרנה בפסטיבל ירושלים.

פה, מגלמת ג'והנסון חוצן שמגיעה לכדור הארץ למטרות רצחניות, אך עם הזמן לומדת לרחם על יושביו יותר ממה שהם אולי חומלים על עצמם. כמו הגיבורה שלו, גם "מתחת לעור" עצמו מתגלה כמעין חייזר, והוא מן הסרטים המשונים והמיוחדים של השנה. אך עם כל המוזרות המהפנטת שלו, זוהי בסופו של דבר גם אחת היצירות הקולנועיות הפשוטות והרכות שנראו כבר מזמן, והיא מפרקת את ההוויה האנושית למולקלות הבסיסיות ביותר, ומזככת מתוכה חסד שמימי.

אהבה היא מוזרה (יח"צ)
שום דבר לא דומה לאהבה (מתוך "אהבה היא מוזרה", צילום: יח"צ)

4: "אהבה היא מוזרה" (איירה זקס)

רשמית, דרמה אמריקאית זו כן הופצה בארץ, אבל שרדה על המסכים כל כך מעט זמן שגם אותה אפשר לקטלג כ"סרט שמעטים ראו". אולי זה קרה מפני שההומופוביה של חלק מהציבור גרמה לו להתרחק מ"אהבה היא מוזרה" ברגע ששמע כי שני גיבוריו, בגילומם של אלפרד מולינה וג'ון ליתגו, הם הומואים שהקשר הרומנטי ארוך השנים ביניהם עומד למבחן הקשה בתולדותיו.

אך כרגיל, מי שיש לו דעות קדומות מפסיד את הדברים הטובים ביותר, וגם חוטא לאמת. זה לא סרט על יחסים רומנטיים בין גברים, אלא כמו השיר של אדית פיאף, המנון לאהבה בין אנשים באשר הם; שיר הלל לחוט הדק והבלתי נראה שכורך אותנו אחד לשני, מאפשר לנו להישאר קרובים למרות כל מה שקורה, ובכוחו של הקשר הבלתי ניתן להתרה, מרומם אותנו מעל כל המהמורות שהחיים הכינו לנו.

לחוט הזה, מראה הסרט, קוראים אהבה, והיא מוזרה כי שום דבר בעולם לא דומה לה.

יומיים ולילה (יח"צ)
ראויים לפרס נובל לשלום (מתוך "יומיים ולילה", צילום: יח"צ)

3: "יומיים ולילה" (האחים דארדן)

גם אם היו מתחילים לחלק פרס נובל לקולנוע, עדיין ראוי יותר היה להעניק לז'אן פייר ולוק דארדן את פרס הנובל לשלום. מאז ומעולם, הם עשו כל מה שאפשר כדי לקדם דרך האמנות שלהם ערכים של הומוניזם וערבות הדדית. זה לא השתנה גם ב"יומיים ולילה", הנקרא בשם תקופת הזמן שיש ברשות גיבורתו, בגילומה של מריון קוטיאר, כדי לשכנע את עמיתיה לוותר על הבונוסים שלהם ובכך לאפשר את מניעת פיטוריה.

אך זה רק על פני השטח: המאבק האמיתי של הגיבורה הוא לשמור על צלם אנוש, והאחים דארדן מגלים לה וכך גם לנו כיצד אפשר לעשות זאת. יש קולנוענים טובים יותר מהאחים דארדן, אבל אין בתעשייה אנשים טובים מהם.

התבגרות (יח"צ)
כמעט סרט השנה (מתוך "התבגרות", צילום: יח"צ)

2: "התבגרות" (ריצ'רד לינקלייטר)

בתקשורת האמריקאית מתפרסמות כרגע שני סוגים של כתבות: כאלה שמסבירות למה "התבגרות" הוא סרט השנה, וכאלה שמתחנננות בפני האחרים להפסיק לכתוב עליו, כי באמת שכבר נאמר עליו הכל וכל המוסיף גורע.

ואכן, פרס כספי יוענק לאדם שימצא במילון מילה אחת שטרם השתמשו בה כדי לדבר על האפוס של ריצ'רד לינקלייטר, העוקב אחר משפחה טקסנית במשך 12 שנה דרך נקודת מבטו של אחד מילדיה. אז אין טעם להסביר שוב למה הוא ראוי להגיע כל כך גבוה ברשימה כזו. מה שכן, רק מתבקש לנמק מדוע אף שאמנם מדובר ביצירת מופת אדירה ואלמותית, "התבגרות" לא תפס כאן את הפסגה.

יש לכך רק סיבה אחת: לא סתם "התבגרות" נהיה לקונצנזוס כזה בארצות הברית. מדובר במעין סרט מכונן, המייצג בעיני אמריקאים תפיסה אידילית של איך נעורים במדינה צריכים להיראות, ומכאן שהנימה שלו קונפורמיסטית לחלוטין. לינקלייטר בא וסוגר עניין: אלה החיים, ככה הם נראים בקולנוע. האמת שמלכתחילה לא היה צריך לכתוב כלום בתגובה. הוא ממילא לא השאיר כלום להגיד.

אלא שהסרט הכי גדול של 2014, צריך להיות כזה שמכין את הקרקע לסרט הכי גדול של 2015, שלא הולך בתלם אלא פותח בפנינו סמטה חדשה, שיוצר את התחושה שהכל עוד יכול לקרות. היה השנה סרט כזה, וזה לא "התבגרות".

מלון גרנד בודפשט (יח"צ)
בשיא השמרנות אפשר להפגין מרדנות (מתוך "מלון גרנד בודפשט", צילום: יח"צ)

מקום ראשון: "מלון גרנד בודפשט" (ווס אנדרסון)

גם על המעלות האמנותיות של "מלון גרנד בודפשט", שאף הוא מככב בסיכומי השנה ברחבי העולם, נכתב כבר כל סופרלטיב אפשרי. מיותר לחזור על השבחים שוב, מה עוד שזה לא משנה - הרי גם שאר הסרטים ברשימה ניחנו באיכויות קולנועיות יוצאות דופן, ובכל זאת הם לא במקום הראשון.

בשביל להיות בו, צריך משהו מעבר, ולמעדן של ווס אנדרסון יש אותו: דרך סיפורו של קונסיירז' במלון אגדי בין שתי מלחמות העולם, הוא מצליח לעורר יותר השראה מכל סרט אחר השנה, ולהחיות את האמונה בכוחם של הקולנוע ושל האדם.

וכך, בשעה שגיבורי "התבגרות" רק הולכים ומתמזגים לתוך הקולקטיב ככל שעלילתו מתקדמת הדמות הראשית ב"מלון גרנד בודפשט" דווקא מטפחת את אופייה הייחודי יותר ויותר ככל שהעולם הולך וסוגר עליה. היא מדגימה לנו איך אפילו בשיאה של השמרנות, הגזענות, הצייתנות והברבריות, אפשר וצריך להפגין מרדנות, פתיחות, ביקורתיות ואנושיות.

נוסף לזאת, בשעה שלפי "התבגרות" הדבר הכי נעלה שהמסך הגדול יכול לעשות זה לתעד את החיים כפי שהם בזמן אמת, "מלון גרנד בודפשט" משתמש במבנה של סיפור בתוך סיפור כדי להראות מה ביכולתו של המספר הקולנועי לעשות: לברוא מחדש חיים שהיו ונעלמו; להצית מחדש גחלת שכבתה כבר מזמן ולדאוג שתבער לעד; להפוך את העבר להווה, להפוך את העבר לעתיד. אנדרסון, בקיצור, מאמין שבני אדם והקולנוע, ביחד ולחוד, מסוגלים לכל. האהבה שלו כלפי שניהם אינסופית.

איך זימרו פעם הביטלס? האהבה שאתה נותן שווה לאהבה שאתה מקבל. "מלון גרנד בודפשט" העניק לנו כל כך הרבה אהבה. מגיע לו בחזרה.