"את לי לילה" הוא הסרט הארוך הראשון שביים אסף קורמן, וגם אחד הסרטים הישראלים הראשונים שנקראים בשמו של שיר פופולרי הקלאסיקה של בעז שרעבי/זהר ארגוב כמובן. את התסריט כתבה זוגתו של הבמאי, לירון בן-שלוש, על פי סיפורה האישי, והיא גם מככבת כאן כצעירה חיפאית בשם חלי שמטפלת באחותה המאותגרת שכלית, גבי. בזה, לכאורה, כבר אין שום דבר ראשוני: דמויות עם מגבלות שכאלה חביבות מזה שנים על הקולנוע המסחרי, בעיקר ההוליוודי. ההבדל הוא, שדרמה זו מטפלת בהן בדרך שונה לחלוטין ממה שהיה נהוג לפניה.
רוב הסרטים הקודמים שעסקו בדמויות כאלה, נמשכו אליהן בעיקר מפני שראו בהן פוטנציאל לסיפורים מעוררי השראה מזן ה"ההצלחה כנגד כל הסיכויים". הם בדרך כלל לא באמת התעניינו בגיבורים, אלא רק בחולשותיהם, וכל רצונם היה לנצלם כדי לרגש את הקהל הרחב. למאותגרים שכלית היתה זכות קיום ביצירות הקולנועיות הללו רק אם השכילו להגיע לאיזשהו הישג ראוי לציון, ועשו זאת בדרך שתעורר בצופים כוח רצון ותגרום להם לומר לעצמם "אם הם יכולים, גם אנחנו יכולים".
ב"את לי לילה" אין שום דבר מכל זה, ואין שמץ של נצלנות או של מניפולטיביות. קודם כל, כי היוצרים לא מצפים שגבי תתגבר על הקשיים המובנים שלה ותרוץ מרתון, תשנה את פני ההיסטוריה או תפצח אטום. מבחינתם, גם לנהל חיים פשוטים זה דבר לא פשוט בכלל, ואלה החיים היחידים שמעניין אותם לתאר. הצעירה המוגבלת שכלית אינה כלי ריק שמשמש בידי הבמאי כשיעור להנחלת מוטיבציה ושאיפה להישגיות ולמצוינות, אלא אדם אמיתי, שהמציאות היומיומית שלו מורכבת יותר מאשר הפנטזיות הקולנועיות הקבועות על ניסים ומוגבלויות.
אף שלסרטים כאלה לפעמים נוח לשכוח זאת כדי לממש את מטרותיהם המניפולטיביות, המציאות של המאותגרים שכלית כוללת גם אנשים אחרים מסביבם. "את לי לילה" טורח לזכור זאת. כתוצאה מכך, מרכז הכובד העלילתי של הדרמה אינו הסיפור האינדיבידואלי של גבי, אלא הקשר המיוחד שלה עם אחותה שגרה עמה, מתמסרת לטיפול בה ולמעשה לא משה ממנה. בכמה סצנות מפתח מציג קורמן את שתיהן דבוקות זו לזו כאילו היו אותו גוף, כדי להדגיש שאלגורית ומוחשית, השתיים אולי הפכו ממש לישות אחת.
האם הישות בלתי ניתנת להפרדה? "את לי לילה" הוא מאותם סרטים נדירים שברור לגמרי מההתחלה ועד הסוף על מה הם מעוניינים לענות, וזו הקושיה שהדרמה מבקשת לשאול. כדי לבחון זאת, התסריט החכם של בן-שלוש מכניס צלע שלישית לחיים המגוננים של שתי האחיות זוהר, בגילומו של יעקב זדה-דניאל, שעובד כמורה להתעמלות בבית הספר בו חלי עובדת כשומרת, מתחבר עמה ומתחיל לנהל עמה זוגיות.
לא מפריע לזוהר שיקירת לבו מקדישה כל כך הרבה זמן לאחותה. גם לא מרתיע אותו שהשהות עמה דורשת ממנו עצמו לטפל בגבי. להיפך: נראה שהוא מתמודד עם המשימה ברגישות, באצילות ובהצלחה שמשתוות לאלה של חלי. על אנשים כמוהו, גם בנסיבות פשוטות יותר, אומרים שהם טובים מכדי להיות אמיתיים, ולאורך כל הסרט מתקיים המתח האם אכן ייתכן כי בסופו של דבר נגלה אמת מרה לגביו?
אך אולי, תוהה הסרט, דווקא האפשרות שיש עוד מישהו שאוהב את אחותה ומסתדר עמה כמוה, גרועה יותר מבחינת חלי. אולי כל כך התרגלה לכך שעולמן מצומצם לשתיהן בלבד, עד שהקשר עם גבי כבר הפך למהות חייה ולמה שמגדיר אותם. דרך שאלה זו, "את לי לילה" גם בודק כמה קושיות עקרוניות ואוניברסליות יותר, שמתעלות מעל הסיפור המסוים שלו: האם ביולוגיה חזקה יותר מרומנטיקה? האם אהבת אחיות תמיד תהיה נפלאה להן יותר מאהבת גברים? האם יש שלב מסוים בחיים שבו בני אדם מתחברים כבר בצורה כזו, שאין מרווח לאדם נוסף להיכנס? האם גם קשרים בין אנשים מתנהלים לפעמים באופן דטרמיניסטי, עם סוף כתוב מראש שאין דרך לשנותו ולא משנה כיצד נתנהל?
מעניינות ככל שיהיו השאלות הללו, אם הסרט היה מציג אותן בצורה ישירה מדי הוא היה הופך לגס ויומרני. אך "את לי לילה" מעלה אותן באופן צנוע ועדין. זאת בזכות המשחק המאופק של בן-שלוש ושל זדה-דניאל, שמשכילים לבטא בפניהם ובמחוות גופם את הדילמות שניצבות בפני הדמויות ואת סערת הרגשות שעוברת עליהן. וכך, בלי לומר יותר מדי, ולמעשה בלי לומר כלום, מצליחים השניים להגיד הרבה.
בניגוד לשני אלה, שעד כה היו שמות אלמוניים למדי בעולם הקולנוע הישראלי, איבגי היא כמובן אחת הכוכבות הגדולות של עולם הבידור המקומי. השנה זכתה בפרס אופיר הן על הופעתה ב"אפס ביחסי אנוש" והן על הופעתה כאן, וגם במקרה זה, השבחים היו מוצדקים: הקרנת הבכורה של "את לי לילה" התקיימה בפסטיבל קאן, ובאולם היו לא מעט צופים זרים שלא הכירו את השחקנית הישראלית, ונדהמו לשמוע בסוף הפרמיירה כי היא אינה מאותגרת שכלית במציאות. עד כדי כך, הופעתה כאן משכנעת.
התצוגות המשכנעות הללו, יוצרות תחושה עזה של ריאליזם, ויחד עם האופי הקאמרי של הסרט ועבודת הבימוי האינטנסיבית, נוצר בקרבנו גם רגש של אינטימיות עם הגיבורים. דרמות איכות רבות מן השנים האחרונות ניצלו את האמינות של הדמויות ואת הקרבה אליהן לשם מבט מציצני בחייהן, שמתענג על מצוקותיהן, ולעתים אף מפשיטן מן האנושיות שלהן ולועג להן. ב"את לי לילה", זה לא קורה.
אמנם, קורמן הסתובב בעשור האחרון בין פסטיבלי קולנוע, הן עם סרטים קצרים שביים ("מותה של שולה" לדוגמה), והן עם כאלה ארוכים שיצרו אחרים והוא ערך ("המשגיחים" למשל). בתעשייה האכזרית הזו, קל לשכוח שגם במאי צריך להיות בן אדם. הצעיר הישראלי זוכר זאת, ובעבודתו העלילתית הארוכה הראשונה, הוא מפגין לא רק כישרון, אלא גם אנושיות.
נהוג לתפוס את הקולנוע הישראלי כקר ומנותק, ובעיקר חשודים בכך יוצרים צעירים של דרמות איכות שמגיעות לאקרנים בארץ לאחר סיבוב עולמי בפסטיבלים. אך המציאות כמובן שונה: "את לי לילה" הוא למעשה חוליה נוספת בשרשרת סרטי ביכורים מקומיים, "הנוער" של תום שובל למשל, המשרטטים בגובה העיניים ובלי טיפת שיפוטיות דיוקן של משפחות המעמד הבינוני בישראל.
בניגוד לדימוי האליטיסטי של הקולנוע הישראלי, הרי שקורמן ובן-שלוש, כמו שובל לפניהם, הם בנים לבתי המעמד הבינוני. סרטי הביכורים שלהם, כפי שמתגלה גם כאן, הם בשבילם הזדמנות להביע הערצה למשפחות שיודעות כי עם נשיקות אולי לא קונים במכולת, אבל אין דבר חזק יותר בעולם מחיבוק של אחיך או אחותך. בניגוד לדרמות קודמות על בעלי מוגבלויות, "את לי לילה" לא זממה להיות שיעור במוטיבציה, ועדיין אי אפשר שלא לשאוב השראה מגיבוריה ומן המסירות שלהם.
"לפעמים אני חושב, איך לאהוב אותך הלילה" תהו שרעבי ואז ארגוב בשיר שבשמו נקרא הסרט הזה. לאהוב עד הסוף, או לא לאהוב בכלל, הוא עונה.
ומה אתם חשבתם על "את לי לילה"? ספרו לנו בפייסבוק