כמעט בלתי אפשרי לדבר על "עמק האושר", דרמת הפשע החדשה של ה-BBC, בלי לאזכר את "פארגו", סרטם האדיר של האחים כהן. הדימיון זועק לשמים: מצד אחד ישנו איש משפחה נורמטיבי ונעבעך בגיל העמידה שזקוק לכסף ולכן מחליט לשכור פושעים - אחד מהם פסיכו והאחר אנושי בהרבה - כדי לחטוף את בתו של רעו העשיר, מה שמשתבש במהירות, ומהעבר השני ניצבת שוטרת אמהית, חדה ונהדרת שנמצאת על זנבם. גם האלימות בסדרה לפעמים קשה לצפייה באופן שלא יבייש את האחים כהן, כולל תלונות על כך למשרד התקשורת מצד הצופים הבריטיים, והכל מתרחש בעיירה קטנה ואמנם לא מושלגת, אבל קרה וגשומה כמיטב המסורת האנגלית. ישנם אפילו קווי דימיון נוספים, אבל להתייחס אליהם יהיה ספוילר.
קשה להאמין שסאלי וויינרייט, יוצרת הסדרה, עשתה את כל מה שעשתה בלי ש"פארגו" יקנן במוחה, אם במודע ואם לאו. כך שבמובנים רבים "עמק האושר" מכוונת גבוה, מה גם שהיא מגיעה אחרי המיני-סדרה עטורת השבחים "פארגו" (האיומה בעיניי), דבר שהופך את האתגר שלה לשאפתני במיוחד. התוצאה אולי איננה יצירת מופת מדהימה כמו שהביקורות בבריטניה ובארה"ב גורסות - מאה אחוזי טריות נדירים באתר הביקורות רוטן טומייטוז - אבל "עמק האושר", הקרויה כך מפאת בעיית הסמים של האזור, בהחלט עומדת במבחן בהצלחה.
יש לה בעיה או שתיים, זה כן. במיוחד עם משחקו המגומגם והקלישאתי של סטיב פמברטון בתפקיד קווין וות'ריל, רואה החשבון הרפוי שהוגה את רעיון החטיפה, והסדרה פונה לא פעם לאיזו סמטה נדושה או תמוהה - אשתו של וות'ריל אחראית לכמה רגעים לא אפויים מספיק, למשל. למרות זאת, בכללותה היא מציגה דרמה בלתי מתפשרת, ערוכה היטב, מרגשת ומסעירה. אחד הגורמים המהותיים לכך הוא הדמות הניצבת בראשה, הסמלת המשטרתית קתרין קייווד (ולא 'קאווד' כפי שמתעקש התרגום לאורך כל הסדרה, חרף העובדה ששמה נהגה פעם אחר פעם), בגילומה המועך של שרה לנקשייר.
במחי ששה פרקים אפשר לטעון בקלות שמדובר באחת הדמויות המרשימות בטלוויזיה, והיא משורטטת מושלם על ידי לנקשייר, שבעת צילומי הסדרה סגרה את העשור החמישי לחייה. קתרין חוטפת מכה אחרי מכה מהחיים, פיזיות, מוראליות, מנטליות, נפשיות, הן לפני תחילת עלילת הסדרה והן במהלכה, אבל נאלצת לעטות על עצמה מסכה חזקה מול פקודיה ומול מפקדיה במשטרה, כמו גם מול נכדה בבית. הסבל השקט והמר שלה טוען כמעט כל אירוע המתרחש בסדרה בלבה מבעבעת המחפשת את דרכה החוצה מבעד לכל סדק אפשרי, ואין לה אלא למצוא לבסוף את הפתח.
אפילו כך אין היסטריה בדמותה של קתרין או במשחקה של לנקשייר. להפך. רוב רובו של הזמן היא שקולה, מאופקת וקורקטית, סלע איתן לכל הסובבים אותה ומקור אהבה בלתי אכזב שלנו הצופים. המתח הזה הופך אותה לממגנטת, והאפוד הצהוב-זרחני שלה, שבולט ביחס לאורבניה האפורה-חומה הכל כך מכוערת סביבה, ממקד אותה כמקור צבע חיוני למקום העצוב הזה, עמק האושר.
קתרין מתפתחת ומפגינה המון גוונים במהלך ששת פרקי העונה, דבר שלמעשה נכון בערך לכל דמות בסדרה, בדרך שלעתים שופכת אור חדש לחלוטין על מערכות היחסים בין הדמויות ועל מה שחשבנו שידענו. הבן המתנכר, הבעל לשעבר עם רגשי האשמה, הנכד הפרחח והדחוי, הצעיר שהיה יכול להיות ילד טוב והמטורף המפחיד שעשוי להרוס את הכל. כולם מייצרים כל כך הרבה רגש כן, שהופך את "עמק האושר" להרבה יותר מסתם סיפור שכבר הכרנו ביצירה אחרת.
"עמק האושר" זמינה במלואה ב-yes Binge ב-yes VOD.