בניגוד מוחלט ל"צילי", לא אבזבז לכם את הזמן: הסרט הזה הוא החלטורה העלובה ביותר שראיתי אי פעם על מסך קולנוע ישראלי. לא יצירת אמנות בלתי מובנת, לא סרט לא מוצלח, לא ניסיון קולנועי מעניין: חלטורה. בזבוז כסף ובזבוז זמן. הסרט הזה הוא לא עניין לביקורת קולנוע, הוא עניין לחקירות הונאה.
בחורה, צילי יש להניח, משוטטת ביער, אבודה. ברקע קולות מלחמה. אחרי זמן מה היא מקימה לעצמה קן לא במרכאות, לא בהשאלה, אלא קן, אוסף של זרדים שנראה כמו קן ענק של ציפור, שזה אחלה בשביל המטאפורה אבל ממש גרוע בשביל להגן על אדם ביער מהגשם. ואז מגיע למקום עוד בחור ומתחיל לדבר איתה ביידיש. היא לא עונה, אבל לא ברור האם זה בגלל שהיא מנותקת מחברת בני אדם למשך זמן רב כל כך, או פשוט משום שהיא דמות בסרט של גיתאי, ואנשים בסרטים האלה הרי לא מדברים זה עם זה באופן נורמלי. אחר כך הבחור נמצא איתה בתוך הקן, ואז הוא אונס אותה כי היי, למה לא (זה היה מטריד אלמלא זאת היתה סצנת ה"מין" הכי פחות משכנעת מאז "נערות שעשועים").
עכשיו, מדובר בסרט של עמוס גיתאי. ולכן כמעט מיותר לציין שכל ה"סיפור" הזה מוצג בשוטים ארוכים מאוד וסטטיים מאוד, ובדקות ארוכות מאוד של חוסר-התרחשות מוחלט, ושכמעט לא ניתן לנו מידע על הנפשות הפועלות, ושה"תקשורת" ביניהן מורכבת בעיקר משתיקות והתעלמות, ושאת הדמות הראשית מגלמות שתי שחקניות שונות כי לואיס בוניואל עשה את זה פעם אז זה בטח אומר משהו. כל זה מגיע עם הטריטוריה. גיתאי עושה סרטים "אמנותיים" שפחות משהם דומים ל"קולנוע", הם נמצאים תחת הקטגוריה "וידאו-ארט", ומקומם במוזיאונים לאמנות מודרנית לצד ציורים המורכבים מבד ריק ואסלות. הקהל הרחב לא מעניין את גיתאי, רק באי פסטיבלים המקבלים כנתון מראש שכל מה שמוצג בפניהם הוא אמנות, ולא, כפי שהוא נראה במבט ראשון (ושני, וחמישי) סרט שלא עומד בתנאים הבסיסיים ביותר של סיפור, עלילה או תקשורת עם הקהל.
כל זה, כאמור, נתון וברור מראש. מה שמייחד את "צילי" מכל הגיג יעני-אמנותי אחר הוא העליבות המדהימה של ההפקה. כל אותו חצי-סרט כאמור, כמעט שעה נראה כאילו צולם במהלך אחר צהריים אחד, בשטח של כעשרה מטרים בחורשה מקומית. הסרט אמור להתרחש בחורש אירופאי קפוא כלשהו, אבל צולם בבירור בישראל. בין אותם אצטרובלי אורנים שאפשר לראות בפארק העירוני הקרוב למקום מגוריכם, מלקטת שרה אדלר גרגירי יער דמיוניים להפליא. על הצילום חתום גיורא ביח, אחד מהצלמים הישראליים הגדולים שיש, אבל כאן נראה שהוא רק שם את המצלמה בצד והלך לאכול משהו: המצלמה פשוט נחה שם, הפריימים משעממים, הצבעים חסרי ייחוד והכל מתרחש באור יום מלא וישיר, אפילו בסצנות שאמורות להתרחש באמצע סופת רעמים או אפילו בלילה. אכן, ישנן סצנות שבהן ניתן להבין משיחתם של צילי והבחור שאיתה, והמדורה שהם מדליקים באופן בלתי בטיחותי בעליל באמצע הקן שלהם, שעכשיו אמור להיות אמצע הלילה, ואנחנו הצופים אמורים כנראה להתעלם מהעובדה שאנחנו רואים אור יום מאחוריהם.
ברקע, פסקול תמידי של פיצוצים מרוחקים, שכל כך לא נשמעים כמו משהו שמגיע מאיפשהו בעולם של הסרט, אלא כמו מה שהם באמת צלילי סטוק-אודיו שהודבקו באקראי. לומר שהחלק הזה של "צילי" נראה כמו סרט סטודנטים יהיה עלבון מחפיר לסרטי סטודנטים מושקעים ויפים שנעשו על ידי אנשים שבאמת אכפת להם איך הסרט שלהם ייראה ומה אנשים יחשבו עליו. סטודנט שהיה מגיש עבודה כל כך מחופפת היה עף מכל המדרגות, אבל לגיתאי מותר.
אחרי שאנחנו מעבירים את השעה המשמימה והמביכה הזאת הסרט עוזב את הקן ועובר הלאה, אם כי הסבר עלילתי לכך אנחנו לא מקבלים, כי בשלב הזה הסרט גם נוטש כל יומרה לעלילה קוהרנטית ועובר למוד טקס יום השואה: קטע כינור פה, קטע הקראה שם, ושוטים באורך של עשר דקות שבהם אנשים עומדים בעוד אנשים אחרים אומרים ברקע קטעי משפטים שאינם קשורים זה לזה. בקיצור, הפלצנות הגיתאית הרגילה. אבל היי, לפחות אנחנו לא תקועים בקומזיץ אינסופי ביער, אז אפשר לומר שהסרט בהחלט במגמת שיפור. עם זאת כל חשק או כוונה שהיתה לי לנסות לפענח את המסרים הסתומים של הסרט, ולנסות לגלות האם בכל זאת יש בזה משהו, עברו מזמן. כשיוצר מזלזל בקהל עד כדי כך, ראוי להחזיר לו יחס זהה.
לא כל סרט צריך להיות קונבנציונלי. סרט יכול להיות מנוכר אך עם זאת יפהפה (דוגמה מהזמן האחרון: "מתחת לעור"), לכלול מספר מינימלי של לוקיישנים ודמויות ובכל זאת לרתק ("הכל אבוד"), להיות נטול עלילה קונבנציונלית ובכל זאת מבדר ("מנועים קדושים"). אבל "צילי" לא מציע שום דבר אפילו קרוב לאף אחד מכל אלה. זאת לא אמנות. זאת חלטורה.
ומה אתם חשבתם על "צילי"? ספרו לנו בתגובות