כאשר דון טס לבקר את מייגן בתחילת העונה הנוכחית, הוא נשאר ער לילה אחד וצפה בתחילתו של הסרט "האופק האבוד" של פרנק קפרה. "האם לא חלמתם מעודכם על מקום שבו ישנו שלום וביטחון, היכן שהחיים אינם מאבק אלא עונג מתמשך?", נפתח הסרט בכיתוב. "מובן שחלמתם. כך חלם כל אדם מאז ראשית הזמן. תמיד אותו חלום. לפעמים הוא נקרא 'אוטופיה', לפעמים 'מעיין הנעורים', לפעמים פשוט 'חוות התרנגולות הקטנה הזו'". במהלך הסרט עצמו מגיעים הגיבורים אל שנגרילה, עיר אוטופית בדיונית בינות להרי ההימלאיה שבה התושבים חיים מאות שנים ועדיין נראים צעירים, מחלות נעלמות וההרמוניה שורה בכל.
אבל אין שנגרילה ב"מד מן", אנחנו כבר יודעים מזמן שאוטופיה היא המקום שאינו יכול להיות, כך ששם הפרק מהווה הטעיה. האופק האבוד הוא בדיוק זה - אופק שאין דרך להגיע אליו. הרי בסופו של דבר היכן שלא תימצא, תמיד יהיה אופק.
הכוכבים נראים מאוד שונים היום
משהו מאוד מרגש פעפע מתחת לפרק היפהפה הזה כמעט בכל רגע בו, רחשים סוריאליסטיים שנבעו מהאורגן מבשר הרעות של רוג'ר, מברט המפציע לצד דון, מכל כך הרבה מחוזות חדשים שהוצגו לנו בבת אחת. החשש שהמעבר לתאגיד החדש ועצום הממדים יפיץ את אנשי 'סטרלינג קופר ושות' כה וכה - התממש. המשרד של דון נמצא בקומה ה-19, רוג'ר בקומה ה-26, הארי בקומה ה-24, סטן בקומה ה-14 וכן הלאה וכן הלאה. מחמיץ לב לראות כיצד כולם מתפזרים איש איש לפינה שלו.
ג'ואן היא הנפגעת העיקרית מהמעבר. פיט אמר לה בפרק הקודם שב'מקאן' לא יודעים עם מה הם מתמודדים, דון אמר לה הפעם שהוא בטוח שתצליח לפתור את הבעיה - שניהם טעו. ג'ואן היא דג קטן וחסר חשיבות בבריכה הענקית של 'מקאן'', על פי יחס הגברים כלפיה נראה כאילו לא השתנה דבר מאז הפרק הראשון של "מד מן", והיא נוחלת מפלות בזו אחר זו עד שמגיעה שעתה להכיר באמת ולהתפשר. הסטטוס וההכרה שבנתה לעצמה בדי עמל והקרבה בעשור האחרון פשוט נמוגו ב'מקאן'. היא לא מסכימה להיות קורבן פעם נוספת, כך שהעזיבה שלה, הגם שנעשתה מתוך אילוץ ולא על פי תנאיה, מהווה בכל זאת ניצחון מסוים. אולי 'מקאן' היא דינוזאור מיושן, אבל זוהי ניו יורק, יש מספיק מקומות טובים לעבוד בהם ולא מעט רשתות שג'ואן טוותה לאורך השנים. היא לוקחת איתה את כרטיסיית מספרי הטלפון - אינדיקציה לכך שבכוונתה בהחלט להמשיך לעבוד. אולי ב'אייבון'? הרי חברתה הוותיקה קייט עובדת שם והמשרדים שלהם ממש לא רחוקים.
פגי לעומת זאת תיעלה את ג'ואן. אחרי שפקדה עם רוג'ר את משרדי 'סטרלינג קופר ושות' כמו רוחות רפאים, כולל אורגן, גלגיליות ושיחת רעים מקסימה ומסכמת, פגי מגיעה אל 'מקאן' סוף סוף באיחור של ארבעה ימים. האופן שבו פסעה במשרד בהילוך איטי וברקע מתנגנת המוזיקה הכל כל מזוהה עם ג'ואן, הזכיר מאוד סצנות רבות כאלה בכיכובה של הג'ינג'ית. על פגי לא הסתכלו מאותן סיבות, היא לא מהממת כמו ג'ואן, אבל כמוה פוסעת במסדרון כאילו המקום שייך לה וזוכה למבטים מכל עבר. משקפי השמש על עיניה, סיגריה משתלשלת מצד פיה, הציור היפני המיני-ביזארי מוצג לעין כל. היא לא כאן כדי לגרום לגברים לחוש בנוח.
באשר לרוג'ר - יש משהו אפלולי בעובדה שהסופרלטיב היחיד ששירלי מוצאת לנכון להעניק לו הוא "מבדר", במוזיקה המורבידית, בהערה על קומת המבוגרים שבה תקעו אותו ובאנקדוטה על כך שהיה צריך שידחפו אותו כדי לקפוץ למים. בניגוד לאופן שבו ויתר בקלילות על 'סטרלינג קופר' המקורית, נדרשים לו הפעם מספר ימים כדי להיפרד מהמקום ומהחפצים, לסתום את הגולל על מפעל חייו האמיתי, זה שבנה במו ידיו ולא קיבל בירושה. כל אלה לא נשמעים כמו הבטחה גדולה עבורו להמשך. מצד שני, הוא כבר היה בשפל גדול מזה בעבר ויצא ממנו, אז מי יודע.
אני מרגיש מאוד שקט, ואני חושב שהחללית שלי יודעת לאן לטוס
"אני אמורה להגיד לך שאיחרת את הטיסה"
(רייצ'ל מנקן בחלומו של דון, הפרק השמיני לעונה)
בדיוק כאשר דון קם ממקומו במהלך הישיבה על בירה מילר, אומר ביל פיליפס, מנהל בכיר ב'מחקר קונוויי', על הצרכן האפשרי: "כדאי שיהיה יותר מזה, או במקרה הזה - פחות". נשמע כמו משפט המיטיב לקלוע למצבו הנוכחי של דון. מדהים להיווכח שהוא עדיין מצוי בשלב ביניים. מתגורר כרגע במלון ומחכה שיסיימו להכין את הרצפה בדירה החדשה שלו. איך לא - אין לדון היכן לעמוד. הוא מצטרף בחדר הישיבות אל עמיתיו, בורג בפס ייצור, אחד מתוך מאה בקופסה המונה "כמה מהדמיונות הטובים ביותר של התעשייה". מול כל אחד מהם ניצבים על השולחן עט של 'מקאן', חוברת נתונים, רוסטביף ופחית קוקה קולה. דון שומע את ביל מדבר על מרכז אמריקה, מסוג המקומות שדון עצמו ודאי הגיע מהם. וויסקונסין היא אחד השמות שמונה ביל, משם הגיעה דיאנה. דון נסוג אל תוך עצמו.
זהו הפרק השלישי מהסוף ומעשיו של דון מהדהדים אל הפרק השלישי מההתחלה, כאשר נטש את מסיבת יום ההולדת השישי של סאלי שהמה משכניו, ישב במכוניתו מול מסילת הברזל ונרדם מול הרכבות החולפות. הפעם במהלך הישיבה דון מסב מבט אל החלון, אל האופק, ומבטו נתקל שוב בכלי תחבורה שיכול לשאת אותו משם, מטוס חופשי, עתיר הבטחה, מעבר לאמפייר סטייט בילידינג. כשם שעזב את הבית במפתיע כך עושה הפעם דון בעבודה (בית הרי אין לו). בורח כמו שהוא יודע לעשות כל כך טוב, יוצא אל הדרכים, נוסע מערבה. על פי הגיחוך הקטן של טד מתחת לשפם כאשר דון פוסע החוצה, נדמה שהוא סבור כי זו הפעם האחרונה שייראה את עמיתו שוב בבניין הזה.
מאחוריו הוא משאיר את המשרדים של 'מקאן', עטויים גווני חום המזכירים מאוד את אלה של 'סטרלינג קופר' של תחילת שנות השישים. במקביל אד, עובד הארט של פגי, מדבר יפנית בטלפון במשרדים השוממים של הסוכנות הישנה, רוג'ר מביא לפגי את הציור שהיה תלוי במשרדו של ברט. רוחו של קופר שרתה על הפרק גם בלי שיבליח במכוניתו של דון. אחרי שבע שעות נסיעה הוא הוזה אותו שוב כשם שעשה מיד אחרי מותו, אבל הפעם באופן אורגני והגיוני בהרבה. השיחה ביניהם היא בעצם שיחה של דון עם עצמו, מה שמספק לנו הצצה נדירה מיד ראשונה אל רחשי לבו. "מה יש ברסין? אולי איזו מלצרית שלא איכפת לה ממך?... אתה אוהב לשחק את הזר", הוא מפגין מודעות עצמית גבוהה, ולבסוף אף קורץ לאלגוריה של "מד מן" כולה בציטוט מתוך "בדרכים": "להיכן נוסעת את, אמריקה, במכוניתך הנוצצת בלילה?".
מפתיע שרק עכשיו מאוזכר "בדרכים", ספרו של ג'ק קרואק מ-1957 החולק מוטיבים משותפים רבים עם "מד מן". בראש ובראשונה החיפוש אחר משהו, חמקמק, בלתי מוגדר, אם זה אושר או חלום אמריקאי או אוטופיה. הפוך מ"מד מן" - דון דרייפר ניסה בכל מאודו להשתלב בחיי התלם, בדיוק מה שבן דמותו של קרואק משיל מעליו לטובת מין, סמים ונדודים - אבל אלה הם אמצעים שונים להשגת אותה מטרה. ב"בדרכים" הדבר הזה אינו מושג, וסביר להניח שכך יהיה גם עם דון ב"מד מן".
כדור הארץ כחול
השילוב בין "Space Oddity" של דיוויד בואי לבין "מד מן" הזכיר לי את בת' (אלכסיס בלדל), אהובתו הדכאונית של פיט מהעונה החמישית. דיוויד בואי אומר בשיר (בתרגום חופשי), "אני פוסע מבעד לדלת / וצף באופן הכי משונה" - בת' אמרה לפיט כי לפעמים הכל כה אפל עבורה עד שהיא מרגישה שנפתחת דלת והיא רוצה לפסוע דרכה. בואי ממשיך: "על כן כאן אני יושב בקופסת פח / הרחק מעל העולם / כדור הארץ כחול ואין דבר שאני יכול לעשות", מה שמזכיר את אמירתה של בת' לפיט על כך שהעיניים שלו נראות כמו צילומי האסטרונאוטים של כדור הארץ מהירח. "לא הפריע לך לראות את כדור הארץ כל כך זעיר ולא מוגן, מוקף אפלה?" היא שאלה.
המקרה של בת' הסתיים עם טיפול חשמלי שמחק את זכר פיט מראשה, ולמעשה כך זה נגמר כל פעם מחדש כי אחרי זמן מה היא חוזרת על אותם דפוסים. בדומה לדון, בדומה לדיאנה. בעלה אמר לו דברים דומים לאלה שנאמרו לפיט: הם אינם הגברים הראשונים שעברו את החוויה הזו עם האישה שנראתה להם כל כך אבודה.
דיאנה באואר היתה ונותרה השתקפות של דון. אפלה, תלושה, אנוכית, נודדת כמו נווד ממקום למקום. הפרבר הזה ברסין, וויסקונסין, נראה דומה להפליא לאוסינינג שבו גרה פעם משפחת דרייפר הכאילו-מאושרת, והבית של משפחתה מזכיר מאוד את הבית שהיה גם לדרייפרים. לורה באואר מכניסה את הזר פנימה למרות שבעלה לא בבית, כשם שעשתה בטי דרייפר עם איש המזגנים בעונה הראשונה, למורת רוחו של דון.
עשור אחרי כן הוא ממחיש את הסכנה שעשויה להיות גלומה באנשים זרים המופיעים פתאום על מפתן הדלת. "דון דרייפר, 'מקאן-אריקסון'", עוטה את "ביל פיליפס, מחקר קונוויי" ואז על פי הצורך הופך לגובה חובות. הוא עושה את זה טוב, אבל לא עד כדי כך. אמן ההתחזות התחיל לאבד את זה עוד לפני כן, הרגיש שאין לו כלום ושלא עשה שום דבר, נחשד כלא יותר מפרצוף יפה. כעת הוא גם לא מצליח לשטות בקליף באואר, שמנסה לספק קצת פרספקטיבה עבור דון לנוכח הדברים שעשתה דיאנה, שבעיניו היתה כה אבודה. "ובכן", אמר קליף, "אני איבדתי את הבת שלי לאלוהים ואת אשתי לשטן. איבדתי הכל". נדרש לו זמן לשם כך, אבל הוא הצליח לבנות משהו חדש.
גראונד קונטרול
לא נראה שנקודת המבט המציאותית והחשובה הזו שוקעת אצל דון. הוא ממשיך לנסוע משם, בכיסו מן הסתם המעטפה עם המזומנים, תעודת הביטוח הלאומי שלו והטבעת של אנה. אבל הוא לא פונה בחזרה לניו יורק אלא מערבה. זה משהו שהוא עושה, כפי שאמר רוג'ר לג'ים הוברט. כך עשה דון בעונה השנייה, כאשר במהלך נסיעת עסקים עם פיט לקליפורניה הוא השאיר את חפציו מאחור, הצטרף לחבורה מחוג הסילון ואחרי כן גם נסע לבקר את אנה דרייפר. כל אותו זמן אף אחד ממשפחתו, חבריו ומכריו לא ידע היכן הוא.
"ג'ים הוברט חזר מהחופשה", אמרה לו מרדית החמודה, "לא לנמנם". זהו עידן חדש שבו דון דרייפר כבר לא עובד בלי חוזה במחיצת חברים בסוכנות פרסום קטנה. הוא לא יכול לנמנם במשרדו, ללכת לקולנוע באמצע היום או להיעלם למספר ימים בלי שיהיו לכך השלכות. אם יש משהו שהסאגה הנוכחית עם ג'ואן הבהירה, זה שהוברט לא יהסס להילחם. 'מקאן' היא חדר הבקרה (mission control), כניסוחו של הארי קריין, וכנראה שדברים לא יחמקו מעיניה.
"אני לא יודע אם זו הונאת המאה", אמר הוברט לרוג'ר על הרכישה כולה, אבל בעיקר על דון עצמו, מה שכמובן לוקח אותנו בחדות אל ההונאה בבסיסו של דון - זהותו האמיתית. היכן שהשריפה התחילה. אד צייר יפה אילוסטרציה לכך, החייל, המצית והשריפה. אם נוסיף לכך את השלט שהתנוסס מאחורי ביל פיליפס בחדר הישיבות של 'מקאן', הסלוגן המעוטר (האמיתי) של החברה, ייתכן מאוד ש"מד מן" רומזת לנו כי הסוד הגדול הולך להיחשף.
קטנות
* אם מישהו עדיין מצפה לקפיצה של דון מחלון בניין המשרדים, הוא בוודאי עלץ לנוכח הזגוגית שאינה מחוזקת כדי הצורך - הרוח שורקת מבעד לחריצים. מצד שני, זהו סמל דומה לפעם הקודמת שבה היה אזכור ל"האופק האבוד" - אז דון לא הצליח לסגור את דלת המרפסת שלו והקור חדר פנימה.
* האם המעלית היא הפעם האחרונה שבה דון נפגש עם ג'ואן? האם זו גם היתה הפעם האחרונה שבה נראה את דון ובטי (בירדי) ביחד? כי זו היתה סצנה מקסימה שבהחלט יכולה לשמש כפרידה יפה.
* דון שומע את "Sealed With a Kiss" בתחילת הנסיעה שלו, ואז הקריין בדמותו של ברט קופר אומר שהוא עדיין לא מוכן להיפרד מהקיץ. סביר להניח שכך גם דון, איש הקיץ בעצמו.
* ה. ריצ'רד גרין, שמגלם את ג'ים הוברט, היה מדהים בשיחה הארוכה עם ג'ואן. כיצד לאט לאט הוא מאבד את סבלנותו אבל מבלי להתפרץ או לתת דרור לזעם העצור.
* בלום ושמידט, אלה היו שמותיהן של הקופירייטריות הלבביות שהגיעו אל משרדה של ג'ואן. האם היה שגשוג של נשים יהודיות במשרדי פרסום בשנות השבעים?
"מד מן" משודרת בימי שני ב-22:00 ב-HOT Plus וב-HOT VOD