נער חנון ומפסידן מגלה יום אחד שיש לו כוחות קסם על-טבעיים. הוא מזומן לבית ספר מיוחד ויוקרתי לכישוף שנסתר מעיני בני אדם רגילים שלא זכו במתת הקסם, ומבלה שם את התקופה המשמעותית בחייו. במהלכה הוא מביא לכלל שלמות את שליטתו באמנות הכשפים, מוביל את קבוצתו לניצחונות מופלאים בטורניר הבית-ספרי של ענף ספורט קסום ומרתק, ויוצא להרפתקות מסמרות שיער בחברת ידידיו טובי הלב והאמיצים. בסופו של דבר הוא הופך לגיבור נערץ שמקדיש את חייו לעזרה לחלשים, למלחמה בכוחות האופל ולהצלת העולם באופן כללי.
מוכר לכם מאיפשהו? אם כן אז כנראה לא מ"הקוסמים", ספר הפנטזיה החתרני של לב גרוסמן (אין קשר משפחתי לכותב שורות אלה), שמהווה את הכרך הראשון בטרילוגיה שבישראל תיקרא "פנטזיה מפוכחת". "הקוסמים" הוא מעין גרסה צפון-אמריקנית ואפלה על סדרת ספרי הנוער ההיא עם הינשופים. ההתחלה כמעט זהה: קוונטין קולדווטר הוא צעיר ניו יורקי חנון, מפסידן ודיכאוני שמגלה, זמן קצר לפני שהוא אמור להתחיל את לימודיו במכללה יוקרתית, שהוא ניחן בכוחות קסם-על טבעיים. הוא מזומן לברייקבילס, אקדמיה מפוארת לקסם בצפון מדינת ניו יורק, ומבלה שם תקופה נטולת זוהר של עבודת פרך אקדמית שוחקת, שבמהלכה הוא משפר את יכולות הכישוף שלו אבל לא מפיק מכך כל הנאה; מוביל את קבוצתו לניצחונות תפלים בטורנירים משמימים של ענף ספורט קסום ודלוח שלא מעניין אף אחד; ויוצא להרפתקות מאכזבות בחברת ידידיו האנוכיים ונטולי חוט השידרה.
לכל אורך הדרך מחפש קוונטין משמעות לחייו, אבל בכל פעם שנראה שהוא מוצא אחת כזו הצטיינות בלימודים, שליטה בקסם, אהבת אמת, הגשמת חלומות ילדות, מלחמה בכוחות האופל והצלת העולם, עושר מופלג, או אלכוהול וסמים ומסיבות עד אור הבוקר הוא מגלה שחייו נותרו ריקניים וחסרי טעם כשהיו, ושוקע קצת יותר עמוק אל תוך הדיכאון הקיומי שמאיים לכלות אותו. "הוא חשב שעשיית קסמים תהיה הדבר הקשה ביותר שיעשה בחייו, אבל כל היתר היה הרבה יותר קשה. מתברר שהקסם הוא החלק הקל", מסכם גרוסמן את השקפת העולם המלבבת של גיבורו (עמ' 316-315). "הקוסמים", אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הוא לא ספר משמח במיוחד.
למרות הייאוש העמוק שעומד בבסיס היצירה, ואף על פי שקשה מאוד לחבב את הדמויות הראשיות, "הקוסמים" רחוק מלהיות קריאה מרתיעה או משעממת. המציאות שהגה גרוסמן, שבה קסם הוא דבר נורמלי לחלוטין עבור מי שמודע לקיומו, ומכשפים ומכשפות מתהלכים בינינו ופועלים באופן חשאי יותר או פחות בעולמנו ובאינספור עולמות מקבילים, היא מרתקת. מרשימה במיוחד ההתייחסות שלו להיבטים המעשיים והתיאורטיים של אמנות הקסם, שאותם הוא מתאר באופן מופתי, לא פחות. הוא עושה זאת מבלי להיגרר לסבך הביורוקרטי המייגע של כללים קטנוניים ומגבלות נוקשות שבאים, בדרך כלל, על חשבון הנאתם של חובבי הפנטזיה מהזן הלא פנאטי, ובה בעת הוא מקפיד שלא להתפרע עם קסם נטול חוקים ומשולל היגיון פנימי ברוח "הסיפור שאינו נגמר" ויצירות דומות בסגנון הכול-הולך.
התיאורים של גרוסמן את תהליך הלמידה, ההכנה וההטלה של כשפים הם אולי החלק המהנה ביותר בספר. כך, קוונטין מגלה ש"ככל שאפשר היה לדמות את הקסם למשהו, הרי זה לשפה. וכמו שפה, גם לקסם התייחסו ספרי הלימוד והמורים כאילו היה מערכת מסודרת על מנת שיוכלו ללמוד אותו, אך בפועל הוא היה דבר מסובך וכאוטי ואורגני. הוא ציית לחוקים רק עד כמה שהתחשק לו, ומספרם של המקרים המיוחדים והווריאציות החד-פעמיות היה כמעט כמספר החוקים" (עמ' 149).
מעניינים במידה דומה הם תיאורי ההיסטוריה של לימוד הקסם, שכוללת מוסדות בסגנון ברייקבילס הפזורים בכל רחבי העולם, אבל גם אפשרויות שונות ומחתרתיות יותר ללמוד את האמנות הזו, ואפילו חומר עיוני שאפשר למצוא באינטרנט (אם כי הוא "קבור מתחת לכאלה ערמות של קשקושים וזיופים שאיש לא היה מסוגל לחלץ החוצה את החומר הטוב גם אם היתה לו היכולת להשתמש בו עמ' 171). גם הקטעים המוקדשים להכשרה עצמה, כלומר לשיעורי הקסם המעשיים והעיוניים, הם כיפיים במיוחד, והחלק המוצלח ביותר בספר מתמקד בסמסטר אחד קיצוני, מטורף ומורט עצבים שבו שוהים תלמידי ברייקבילס בשלוחה נידחת במיוחד של המכללה. חשיפת יותר מדי פרטים על החלק הזה עלולה לפגום בהנאה ממנו, אבל למען הדיוק העיתונאי ראוי לציין כי הוא כולל סצנת סקס מטרידה בין שועלי שלג.
יחד עם זאת, "הקוסמים" לא תמיד אחיד ברמתו, וקטעי העלילה שמתרחשים מחוץ לכותלי אקדמיית הכישוף נוטים להיות פחות מוצלחים מקטעי ברייקבילס. כמו כן, קוראים שמחפשים אקשן, תפניות עלילתיות דרמטיות וסיפורי גבורה מרגשים עלולים להתאכזב. הספר, בבסיסו, הוא רומן התבגרות של קוסם צעיר, דיכאוני ונרגן, ונדיר למצוא בו אירועים מסעירים שמתרחשים מחוץ לראשו של הגיבור. אפילו בהרפתקה ה"אמיתית" היחידה, שלה מוקדשים פחות מחמישים עמודים, תפקידם של קוונטין וחבריו הוא בעיקר פסיבי. העובדה שהגיבור הראשי הוא בכיין, פחדן, כפוי טובה וסובל מלקות רגשית חמורה אמנם מהווה טוויסט מוצלח על גיבורי פנטזיה אציליים, צדקניים ועשויים ללא חת כמו נד סטארק או תניס חצי-אלף, אבל היא גם מקשה מאוד להיקשר אליו או אל כמעט כל דמות אחרת ביצירה.
בנוסף למראה המעוותת שהוא מציב מול הוגוורטס, עמוס "הקוסמים" ברפרנסים רבים מספור לעולמות פנטזיה אחרים, החל בארץ הפלאות, עבור בממלכה התיכונה וכלה בסדרת אמבר וב"שיר של אש ושל קרח", כשגם משחק הדי.אנד.די האהוב מקבל את הכבוד הראוי לו. מקור ההשראה הבולט ביותר הוא ספרי נרניה של ק"ס לואיס, שעליהם מבוססת סדרת פילורי הבידיונית (והמטופשת למדי) שכל גיבורי "הקוסמים" קראו בילדותם וממשיכים להעריץ בבגרותם. בהתאם לרוח הספר, גם במקרה הזה הם מגלים, לאחר שמשאלתם לבקר באותה ממלכה קסומה מתגשמת, שבמציאות מדובר במקום הרבה יותר אפל, אלים ואכזרי ממה שהם תיארו לעצמם, אם כי גרוסמן אינו מפתח יותר מדי את קו העלילה הזה, שאותו הוא מעדיף להשאיר לספרים הבאים בטרילוגיה.
ואם כבר עוסקים בעניין הטרילוגיה אז חשוב להבהיר ש"הקוסמים" לא מרגיש בשום שלב כמו חלק מסדרה, אלא עומד בפני עצמו כסיפור עם סיום די מובהק, כזה שמותיר את מרבית הקצוות סגורים וחתומים. כל זאת עד לשני העמודים האחרונים, שבהם פותח גרוסמן פתח מלאכותי לגמרי לספר ההמשך. זה נראה כמו החלטה ספונטנית ורגעית יותר מאשר כשיקול ספרותי מחושב, כאילו הוא סיים לכתוב וחשב לעצמו "בעצם היה כל כך טוב עד עכשיו, אז למה שלא נמשיך עם זה הלאה?".
מצד אחד מדובר בסיום קצת מעצבן, שלא באמת משאיר אותנו במתח, כוססים ציפורניים ומתים לדעת כיצד תסתיים הסאגה. מצד שני, למקרה שזה לא היה ברור עד כאן, מתח זה לא הקטע של "הקוסמים" ויש מספיק סיבות אחרות לחכות בקוצר רוח ליציאת המהדורה העברית של הספר השני בסדרה, או לסדרת הטלוויזיה המבוססת עליה, שצילומיה מתקיימים בימים אלה ממש: הכתיבה המצוינת של גרוסמן, שבירת המוסכמות המתריסה שלו לצד הכבוד הגדול שהוא מעניק לקלאסיקות של הז'אנר, הכנות האכזרית שבה הוא נובר בנבכי הנפש האנושית, ואפילו התקווה שברבות הימים יצליחו הגיבורים שלו, כנגד כל הסיכויים, להפוך למעט יותר נסבלים.
"הקוסמים" / לב גרוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד. 378 עמ'. תרגום: גיא הרלינג