שניים זה תמיד ביחד: האמת הפשוטה שמסתתרת ב"אני מסרב"

ספרו של פר פטרסון סובל מבעיית אחידות אולם מוכיח, בפעם המי יודע כמה, שגם הסיפור הספציפי ביותר יכול להרגיש אוניברסלי בידיים הנכונות

  • אני מסרב
  • פר פטרסון

"אני מסרב", ספרו החדש של פר פטרסון, מהסופרים הנורבגיים המוערכים בעולם, עוסק בבור אחד גדול – בור שהוא זמן, 32 שנים, ליתר דיוק, 32 שנים אליהן אנחנו לא נחשפים. ספרו הרביעי של פטרסון שרואה אור בעברית מספר את סיפורם של טומי ויים, זוג חברים בכפר קטן בנורווגיה, נע בין השנים 1962 ו-2006 עם עצירות ביניים ב-1964, 1965, 1966, 1967, 1970, 1971, 2003 ו-2005.

כלומר, בין 1971 ו-2003 יש חלון של 32 שנים בו, למעשה, מתקיים חלק משמעותי מהספר הספר - חלון בו שתי הדמויות המרכזיות הופכות מנערים לגברים, בו חלק מהדמויות המשניות הופכות ממבוגרים למתים. במובנים רבים, סיפורו של מחבר רב המכר "יוצאים לגנוב סוסים" הוא על מה שאנחנו לא יודעים, מה שחלק מהדמויות לא יודעות בילדותן כי אי אפשר באמת לחזות את העתיד, ולא יודעות בבגרותן כי לא עשו עבודה מספיק טובה בשמירה על קשר.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

כמעט מדי פרק מחליף פטרסון את הדרך בה הסיפור מסופר. מדובר בטכניקה מעניינת שעובדת היטב בעיקר בחלקו השני של הספר

כמעט מדי פרק מחליף פטרסון את הדרך בה הסיפור מסופר – פעם גוף ראשון, פעם שני, פעם מפי טומי, פעם מפי אחותו סירי, פעם מפי יים, פעם מפי דמויות משניות יותר, והזמן נע קדימה ואחורה ללא רצף כרונולוגי קבוע. מדובר בטכניקה מעניינת שעובדת היטב, בעיקר בחלקו השני של הספר, כשדווקא הקפיצות לעבר משלימות חלקים מהפאזל, ומראות כיצד צלקות מפעם משפיעות כעת.

על פניו, חייו של טומי קשים יותר מאלו של יים: אמו נוטשת אותו בילדותו, אביו מכה אותו ובחסות המשטרה הוא, אחותו וצמד התאומות איתן חלק בית מופרדים למשפחות אומנות שונות בכפר. "אולי אין לי נשמה", הוא אומר ליים לאחר שהוא מכה בעצמו את אביו האלים, וב-1966 נכתב עליו: "אני בן שלוש עשרה, חשב, בסתיו אהיה בן ארבע עשרה, אבל הוא לא הרגיש בשום גיל".


בתחום של סערות פנימיות שמתחוללות על רקע נוף מקסים ושליו, פטרסון פורח

אבל ככל שהולך הסיפור ומתפתח, זו דווקא דמותו של יים שמתבררת כעמוקה, הסבוכה והמעניינת יותר, כזו שראויה לספר שיעסוק רק בה. זו אחת הבעיות בספר של פטרסון: ריבוי המספרים גורם לכך שלעתים, לצד פרק מצוין, מתקבל פרק מעט מאכזב, כאילו כדי לאפשר לכל דמויות המפתח מרחב ביטוי זהה. במקרה של יונסן, מעין אב מאמץ לטומי, זה דווקא עובד מצוין. מוצלח במיוחד הקטע שעוסק בבוקר שהוא מבלה עם אמו של טומי: "הוא נכנס למטבח והרתיח מים לקפה, ורק אז באה סוף סוף לאכול, והם אכלו כשהווילונות סגורים, ובסוף הארוחה היא לא אמרה תודה על האוכל, רק קמה וחזרה לסלון ולחלון, גבה כפוף קמעה מעל אדן החלון ולגופה עדיין רק הגופיה הלבנה, ופתאום הוא נתקף מבוכה גדולה על שלא אכפת לה אם הוא רואה אותה לבושה או עירומה, כאילו הוא מחוק".

בתחום הזה, של סערות פנימיות שמתחוללות על רקע נוף מקסים ושליו, פטרסון פורח. למשל: "השמש כבר עלתה, היא חדרה באלכסון דרך הזגוגית בדרך והפיצה אור מסנוור משני עבריה. טומי שמע את הנקר בראש עמוד הטלפון, מחכך במקורו את הפח בצליל צורם באוויר הדומם. מפולות של שלג נמס צנחו מהגגות והכלניות הלבנות פרחו. האביב היה בעיצומו, הקיץ הגיע, גם החורף. כל העונות בבת אחת. הוא הוסיף לעמוד קצת. לבסוף פנה, נכנס הביתה וסגר אחריו את הדלת. אנשים מתים גם במלחמה, חשב. הם כאן, ובום, הם אינם".


"אני מסרב" הוא ספר טוב שמוכיח בפעם המי יודע כמה שגם הסיפור הספציפי ביותר – סיפור חברותם של שני ילדים נורווגים – יכול להרגיש אוניברסלי בידיים הנכונות. אם רק היה קצת יותר אחיד, הוא גם היה מצוין.

אני מסרב / פר פטרסון, הוצאת כתר, 241 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully