נושאים חמים

פרועים ללילה: ארבעה מהראפרים המעניינים ביותר בעולם על במה אחת

סיבוב ההופעות המשותף של A$AP Rocky ו-Tyler, the Creator אירח את Vince Staples ו-Danny Brown. לכל אחד מארבעת הראפרים האלו סאונד שונה מאוד ממשנהו, אבל לארבעתם יש מכנה משותף חשוב מאין כמוהו: אישיות

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

מספר שעות קודם לפני שהגעתי למדיסון סקוור גרדן בניו יורק, נתקלתי בסיקור של התנצחות בין הראפרים טאליב קוואלי ולופה פיאסקו לעיתונאי המגזין "Complex", אנג'ל דיאז, ששרבב את שמם של השניים בטור שהגן על המיקסטייפ החדש של דרייק ופיוצ'ר. אותו ויכוח של מיינסטרים מול אנדרגראונד, אולדסקול מול ניוסקול, ויכוח שתמיד יישאר מאוד טעון, בעיקר עבור הפוריטנים שמתקשים לעכל את הסאונד החדש. קשה לפטור את הוויכוח כ"עניין של טעם", כיוון שמדובר בוויכוח מהותי על האופי של המוזיקה והאם היא שמה את הדגש על התוכן והמסר או על ה"רקידות" והפופולאריות. ברקע הזה חשוב מתמיד לציין לשבח את הראפרים שמצליחים לשלב את שני הקצוות.

סיבוב ההופעות המשותף של A$AP Rocky ו-Tyler, The Creator, שזכה לשם המאוד לא-יצירתי "Rocky and Tyler" (לפי טיילר, אחרי שלא הצליחו למצוא שם טוב יותר) מציב ארבעה ראפרים מסוג זה על במה אחת, כשהוא מחזק את שני כוכבי הערב ב-Vince Staples ו-Danny Brown, שניים מהראפרים המעניינים ביותר בעולם ההיפ הופ של 2015. לכל אחד מארבעת הראפרים האלו סאונד שונה מאוד ממשנהו, אבל לארבעתם יש מכנה משותף חשוב מאין כמוהו: אישיות. בתקופה שבה יותר מדי ראפרים נשמעים כמו רפליקות ריקות מתוכן, המשתתפים בסיבוב ההופעות לשמו התכנסנו הם ראפרים שאפשר לאפיין ולאבחן. הפוריטנים אמנם לא ממהרים לאמץ אותם לחיקם, אבל גם הם יסכימו שמדובר לכל הפחות בראפרים בעלי אופי ייחודי שמנסים לחדש ולעניין ולא עסוקים רק בחשבון הבנק שלהם.

העובדה שסיבוב ההופעות הנוכחי מחבר בין ארבעה ראפרים שמצליחים לשלב בין הצלחה מסחרית לבין יושרה אומנותית, הופכת אותו לתצוגת תכלית מרשימה של המיינסטרים ב-2015. טור דה פורס, אם תרצו. הקהל, לעומת זאת, סיפק תצוגת תכלית מעט פחות מרשימה, אך כזאת שככל הנראה משקפת גם היא את המיינסטרים בעידן הנוכחי. בבלוק המושבים שלי (טעות של טירון: לקנות כרטיס למושבים ולא לעמידה במתחם הכללי) הקיף אותי קהל שאפשר לאפיין ברובו בשתי מילים: צעיר ולבן. לשמאלי ישבו שני אחים חובבי היפ הופ שבאו בעיקר בשביל אייסאפ ומצדדיי ומימיני שתי בחורות שדיברו על אהבתן לאייסאפ וטיילר אבל בפועל היו עסוקות בעיקר בחיפוש אחר משהו לעשן ולשתות ובצילומי סלפיז מ-200 סוגים שונים (כולל בקשה מהיושבים מאחוריהן לעשות להן פוטובומב). באזור העמידה מצב העניינים היה נראה מגוון ומשולהב יותר, אך הם היו המיעוט בהופעה, שכל הכרטיסים אליה נמכרו תוך זמן קצר.

עוד אפשר לומר על הקהל שברור היה את מי הוא בא לראות. מופעי הפתיחה של וינס סטייפלס ודני בראון (שהם, האמת, מי שהתרגשתי יותר לראות) היו מצוינים, אבל התקשו לסחוף את הקהל במושבים. לפי הדיבורים מסביבי, נראה היה שחלק גדול מאוד מהנוכחים כלל לא הכירו את הראפרים ואת פועלם. במקרה של וינס סטייפלס, משורר רחוב מודרני עם סאונד מאוד עדכני אבל עם טקסטים חדים ופוגעים, זה השפיע ישירות על ההופעה. האנרגיות של וינס במקום, אבל בהיעדר קהל שיזרום איתו ההופעה התקשתה להתרומם. גם דני בראון נתקל בבעיה דומה, אבל השירים האפ-ביטיים על גבול ה-EDM של הראפר המופרע מדטרויט הצליחו לסחוף אחריהם גם את הקהל שלא הכיר אותו עד כה.

כשטיילר, דה קריאייטור, עלה לבמה, החל הקהל להתעורר משנתו. טיילר מצדו ידע היטב כיצד לשלהב ולהפעיל אותו. תפאורת הילדות שכללה קוביות ענק ובובות שאולתרו ברגע האחרון (לדבריו של טיילר), אפשרה לטיילר לעשות את מה שהוא הכי אוהב – לשחק. וטיילר הוא שחקן מצוין, שיכול להעביר בצורה משכנעת שירים מרגשים כמו "I.F.H.Y" לצד השירים המתריסים שכל כך מזוהים איתו (ו"זיכו" אותו לאחרונה באיסור כניסה לבריטניה). מנעד הרגשות שעובר באלבומים השונים של טיילר תורגם לבמה בצורה מושלמת ומלאת אנרגיות. הוא רץ, קופץ על הקוביות, צועק, שר ומשאיר את הקהל איתו לאורך רוב ההופעה. קהל המיינסטרים של אייסאפ רוקי התקשה לעכל כמה מהשירים הקשים יותר של טיילר, אבל מיד חזר אליו בשירים כמו "Tamale" ו-"Domo23".

במקרה של A$AP Rocky לא היה שום צורך להחזיר את הקהל. מהרגע ש-Pretty Flaco, ככינויו של רוקי, עלה לבמה, לא נרשם ולו רגע מת אחד. ייתכן שזה נובע מיתרון הביתיות - אייסאפ רוקי מגיע מהארלם - אבל אין צורך לגרוע קרדיט מן ההופעה עצמה. בעת ההפסקה בין ההופעות הוקמה על הבמה במה נוספת, מעין פלטפורמה דו מפלסית עם מסכי וידאו בדפנותיה, שנחשפה לקהל המופתע עם פתיחתה. מרגע העלייה לבמה (בליווי כמה מחבריו של רוקי ל-A$AP Mob) ועד תום ההופעה, אייסאפ לא הפסיק לירות את להיטיו הגדולים. אלה של אייסאפ עצמו, כמו "Goldie", "Wild for the Night" שעשה עם Skrillex ו-"Electric Body", בשילוב כמה מהשירים הבולטים שבהם התארח (כמו "Shabba" של A$AP Ferg) - הנוכחות המוגברת על הבמה (לפעמים קשה היה למצוא את רוקי) והתוספת של תותחי הקונפטי הקנו להופעה תחושה של מסיבה, מהסוג שאתם רוצים להיות בה. באווירת החגיגה והאחווה בין האמנים בסיבוב ההופעות, החזיר רוקי את וינס סטייפלס לביצוע נוסף של הלהיט "Señorita", שעבד טוב יותר עם הקהל המשולהב. את השירים העמוקים יותר שלו שמר אייסאפ לסוף ההופעה. הביצועים המעולים ל-"Holly Ghost" (אותו התחיל רוקי באקאפלה לפני שהתחיל את השיר מחדש עם הביט) ו-"Canal Street" מהאלבום החדש "At.Long.Last.A$AP" היוו אקורד סיום מושלם להופעה, על אף ההרגשה כי הסט היה מעט קצר (והאכזבה הפרטית שלי מכך שהתקווה לביצוע השיר "1Train" עם כמה מהאורחים בשיר התבדתה).

לקראת סוף הההופעה של אייסאפ, פנה הראפר לקהל ואמר כמה משמח אותו לראות בתוכו פרצופים שחורים, לבנים, אסייתיים וכל מה שביניהם. מעבר למסר הסובלני שבהצהרה הזאת, לא יכולתי שלא להסתכל על הדברים בהקשר רחב יותר. על אף חיבתי לאמנים כמו אייסאפ, בסקלת הוויכוח על אופיו הנוכחי של ההיפ הופ אני קרוב יותר לפוריטנים. עם זאת, כמי שנולד וגדל בתל אביב, רחוק מאוד מהברונקס, הדרך שלי למצוא את התרבות ואת המוזיקה שאני כל כך אוהב הייתה יכולה שלא להיסלל כלל לולא תהליך ה"מיינסטרימיזציה" שעבר ההיפ הופ. הבחירה שלי להתעמק בתרבות ובמוזיקה לא משנה את העובדה שהתהליך שהביא אותי לגארדן הוא אותו תהליך שהביא לשם את צלמות הסלפי שישבו לידי. המשמעות היא לא שההתמסחרות והגעת ההיפ הופ לקהל הרחב נטולות נזק וחפות מפגמים. המיינסטרים האמריקאי מלא בתוצרים שנדמה כי איבדו כל קשר למקור, הן בצורה והן בתוכן. באותה נשימה הנגיש התהליך את המוזיקה והתרבות למיליוני אנשים ברחבי העולם, אני ביניהם, כך שקשה לשלול אותו לחלוטין. מה שנותר לעשות כדי לשמור על האיזון הוא לחפש גם במיינסטרים את האיכות ולהיאחז בה. בשנים האחרונות מופיעים יותר ויותר עוגנים כאלה גם במיינסטרים, והשמות של דני בראון, וינס סטייפלס, טיילר דה קריאייטור ואייסאפ רוקי בהחלט רשומים עליהם.