פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שירת המנצחים: הדרמה הביוגרפית על NWA מספקת קתרזיס למעריצים

      הסרט "Straight Outta Compton", המגולל את סיפורה של להקת ההיפ-הופ האיקונית NWA, אולי לא ירשים את מי שלא מכיר את ההרכב, אבל ימיס את המעריצים

      שירת המנצחים: הדרמה הביוגרפית על NWA מספקת קתרזיס למעריצים

      אחד הדברים היפים בהיפ הופ של שנות ה-80 הוא שכדי להיחרט ולהצטרף למועדון של הגדולים, כל ראפר או הרכב היה חייב להיות בעל ייחוד. שמות כמו הביסטי בויז, LL Cool J וביז מארקי נחרטו בזיכרון בזכות משהו שהביאו אל השולחן שלא היה שם לפני. ייחודו של ההרכב NWA (ראשי תיבות של Niggaz Wit Attitudes, לא פחות) טמון בכך שבמו ידיהם ופיהם מיצבו את את ה"גנגסטה ראפ" (סגנון ראפ שמזוהה עם תרבות הכנופיות האמריקאית ומתאפיין בתוכן אגרסיבי, המתאר את המציאות הקשה בשכונות ה"גטו" של ארצות הברית) כתת-ז'אנר דומיננטי שסלל את הדרך לשליטה ארוכת שנים של החוף המערבי בהיפ הופ האמריקאי. המציאות הקשה של רחובות קומפטון, בה גדלו חברי ההרכב, תורגם באמצעות הכישרון המוזיקלי שלהם לראפ שובר מוסכמות שבשיאו זיכה אותם במכתב אזהרה מה-FBI בעקבות השיר "Fuck the Police". את החשיבות העצומה הזאת מנסה הסרט "Straight Outta Compton" לתרגם למסך הגדול.

      מעבר לחשיבות המוזיקלית של ההרכב, הסיפור של אייס קיוב, ד"ר דרה, איזי אי, אם סי רן ודי ג'יי ילה טומן בחובו פוטנציאל קולנועי לא קטן. לא צריך להיות קולנוען גדול או אפילו חובב היפ הופ כדי להבין שהדרמות הבלתי פוסקות שליוו את ההרכב, כלפי פנים וכלפי חוץ, הן חומר גלם עשיר לכל תסריטאי שרוצה לעבד את הסיפור של ההרכב לסרט ביוגרפי. מרד ברשויות, הטרדות מצד שוטרים, סכסוכים כואבים, עורכי דין שנויים במחלוקת - הכל כבר מונח שם, מחכה ליוצר שיחבר את החתיכות.

      Straight Outta Compton (יח"צ)
      למעלה האנשים האמיתיים, למטה בני דמותם: מימין לשמאל: ד"ר דרה, DJ Yella, אייס קיוב (צילום: יח"צ)

      מי שהרים את הכפפה בסופו של דבר הוא גארי גריי, במאי סרט הקאלט "Friday" בכיכובו של אייס קיוב עצמו, שסוגר עכשיו מעגל עם הבן של קיוב, אושה ג'קסון ג'וניור, המגלם בסרט את אביו. שאר הקאסט הוא ברובו אלמוני, למעט פול ג'יאמטי בתפקיד עורך הדין המושמץ ג'רי הלר. חברי ההרכב עצמם בילו חלק גדול מהזמן על הסט כדי לחלוק את הסיפורים שלהם מתקופת הפעילות של ההרכב ולאחריה. כל זה כמובן לא הבטיח שהכל ילך חלק על הסט ומחוצה לו. מודעת דרושים גזענית וסקסיסטית במיוחד לניצבות, בנוסף לתקרית ירי בקרבת הסט, הפכו את הסרט לשנוי במחלוקת עוד לפני שיצא. אפילו בחזית ההרכב עצמו לא היה לגמרי שקט, כשחשיפת הטריילרים לסרט עוררה את זעמו של חבר ההרכב אם סי רן כנגד יוניברסל, על כך שלא הכלילו אותו בטריילר וניסו לדבריו, "לשכתב את ההיסטוריה".

      כאן בדיוק אפשר למצוא כמה מנקודות החולשה של הסרט. אמנם ברור ששלוש הדמויות בעלות המשקל הן אלה של דרה, איזי אי ואייס קיוב, כל אחד מהם אייקון תרבותי בזכות עצמו, אבל לאם סי רן ודי ג'יי יילה מגיע טיפול מעט יותר מכובד מגישה של "גם הם היו שם". בסרט שעיקר מטרתו היא לשמר את המורשת של ההרכב, גימוד התרומה של שניים מחברי ההרכב קצת צורם. להגנת הסרט אפשר בהחלט לומר שהוא מציג אירועים חשובים בסיפור של ההרכב, שאת חלקם גם כמה מהמעריצים הכבדים של NWA לא יכירו. השיחות האחרונות, המפויסות, שקיימו ד"ר דרה ואייס קיוב (בנפרד) עם איזי אי לפני מותו, היו מרגשות לצפייה ותעזורנה למעריצים שאולי חיפשו קתרזיס אחרי השנים רוויות הסכסוכים בין חברי ההרכב.

      Straight Outta Compton (יח"צ)
      החמישיה המפורסמת (ספק: יח"צ)

      עם זאת, די ברור שההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים. את ג'רי הלר קל מאוד להשמיץ בלי לעורר את התנגדות הצדדים. הדמות של איזי אי, לעומת זאת, היא טריקית יותר. קשה לומר שאייס קיוב וד"ר דרה רצו להשמיץ את הראפר המנוח, שלפני הסכסוכים היה חברם הקרוב, אבל קשה להימלט מהתחושה שהשניים מנסים למרק את דמותם ואת ההחלטות שלהם ביחסים עם איזי והלהקה. קשה לדעת מה באמת קרה ויכול להיות שחלק מהסיפורים נכונים, אבל אפשר להניח שהיו קצת פחות אבסולוטיים ממה שהציג הסרט.

      לסרט הזה לא הגעתי כמבקר קולנוע. אם הייתי אחד, הייתי יכול להתעכב על הקלישאתיות והדרמטיות המוגזמת שבהן הוא חוטא באופן תכוף מדי, או בפערים קטנים בסיפור שצופים שלא מכירים את סיפור הלהקה יתקשו להשלים. אבל לסרט הזה הגעתי כחובב מוזיקה, כאיש היפ הופ בכל רמ"ח אבריו. ככזה, ולמרות כל המגרעות שציינתי, הסרט מאוד מהנה. מה שהופך אותו לכזה הוא למעשה הסיבה לשמה התכנסתי שם - המוזיקה. פסקול הסרט מלא בהברקות, במיוחד השימוש הנרחב בשירים שהפכו בהמשך לסימפולים המזוהים ביותר עם ד"ר דרה. השימוש בשירי ההרכב עצמם נתן גם הוא את הכבוד הראוי למוזיקה ולא מיהר לקטוע אותם (חוץ במקרה של, ניחשתם נכון, אם סי רן). מה שהעלילה לא תמיד סיפרה היטב, הצליחה המוזיקה לספר בקלות.

      אם זה כך, תשאלו, בשביל מה צריך את הסרט? ובכן, בטח שלא "צריך". המורשת של הלהקה וחשיבותה ברורה וידועה לכל מי שהיפ הופ הוא חלק משמעותי מחייו. צופים שמגיעים ללא הערך הסנטימנטלי לא ייצאו מהסרט הזה עם רושם טוב וגם לא עם רצון להשלים את הפערים לגבי NWA. לצופים המעורבים רגשית, אין הרבה ברירה. ההתרגשות מהמוזיקה, מהסיטואציות וההצגה הוויזואלית של סיפורים שעליהם רק שמעו או קראו עד כה, תקהה במידה ניכרת את הביקורתיות שאיתה ייכנסו אל הסרט וייצאו ממנו. אך כמו סרטים רבים מהז'אנר, ההרגשה היא שמדובר יותר בסרט תדמית מאשר במסמך מתעד. הסיפור של NWA מלמד על חבורת אמנים שסוד הצלחתה התרבותית והמסחרית גם יחד, טמון בכנות, בישירות בבוטות שבה תרגמו את חייהם לאמנות. חבל שהשיעור לא נקלט אצל יוצרי הסרט עצמו, בבואם לתרגם את חיי האמנים לסרט.