ב-1932 פרסם הנס פאלאדה את הרומן "מי שאכל פעם אחת מצלחת פח". הגיבור, פושע קטן בשם וילי קופאלט, מסיים לרצות את מאסרו ויוצא לחופשי עם כוונות כנות לחזור למוטב, אבל החברה אינה מותירה לו אפשרויות מלבד לפשוע שוב. כפי שמרמז שם הספר, מי שאכל פעם אחת מצלחת פח (הצלחות שהיו בבתי הכלא) ישוב לאכול ממנה בשנית.
"החבורה מברלין", ספרו של ארנסט האפנר, הוא מעין גרסה צעירה ומרובת משתתפים לרומן של פאלאדה. באופן מפתיע (או שלא) גם הוא נכתב ב-1932 וגם לאחד מגיבוריו הראשיים קוראים וילי. גרמניה מוכת האבטלה, רגע לפני שינוי פוליטי קודר במיוחד, לא מצליחה להתמודד עם העוני והפשיעה. חבורת נערים ברלינאית נאלצת לבחור בין שהייה במוסד לעבריינים צעירים למסע הישרדות ברחובות האפלים של העיר. אף שחלקם נתפסים ומושלכים לכותלי המוסד, הם מצליחים להשתחרר ולהתאחד שוב עם חבריהם. שניים מהחוסים הללו שברחו, וילי ולודוויג, רואים בעצמם מוסריים יותר מהאחרים, אבל יודעים שהמחיר שישלמו אם ינסו להתנתק עלול להיות כבד.
בדומה לפאלאדה, גם את האפנר, עיתונאי ועובד סוציאלי שגר בברלין בין 1925 ל-1933, לא סמפט במיוחד המשטר הנאצי. ספר זה, שהיה היחיד שפרסם, נכלל ברשימת הספרים שנידונו לשריפה ועקבותיו של מחברו נעלמו לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה. רק ב-2013, יותר מ-80 שנה לאחר צאתו, פרסם אותו מחדש בית ההוצאה לאור "מטרוליט פרלאג", ויצר שוב פולמוס וסקרנות כלפי החברה הגרמנית של אז. מדוע? משום שאת הספר הזה ניתן לראות לא רק כרומן חניכה או הרפתקאות נעורים, אלא כמסמך דוקומנטרי של ממש. על התופעה הזו של ה"בלאטסברודר", ("האחים בדם", שמו המקורי של הספר), לא נשפך לאורך השנים אור רב מדי, ויחד עם העלילה האמינה והדמויות המשורטטות כהלכה, התחושה היא שהאפנר באמת היה שם ומביא מהשטח קולות שנותרו מוחשיים גם יותר משמונה עשורים לאחר שהושמעו.
קל להסביר מדוע הנאצים הורו על הכחדת הספר, אף שהאפנר לא כתב אותו מנקודת מבט פוליטית ולא התייחס כלל אליהם או ליריביהם. האפנר מתאר ברלין חלשה ואפלה, שנכנעת לאבטלה ולעבריינות. התחושות העיקריות שהוא מייצר הן של רעב, ייאוש וחוסר אונים. כל אלה, יחד עם ההתאגדות של כנופיות רחוב והמרידה בחוק ובמשטרה, לא הלכו יד ביד עם המשמעת הנוקשה של הרייך השלישי. לפיכך, גדולה חשיבותו של ספר זה פי כמה, מאחר שהוא מספק תיעוד חופשי אחרון כמעט למצבה של גרמניה לפני עליית היטלר לשלטון.
ניתן לטעות ולחשוב שערכו של "החבורה מברלין" מסתכם בדוקומנטציה מנקודת מבט היסטורית, אבל בספר הזה יש גם אספקט אחר, קוסמופוליטי. בהיותה אחת הערים התיירותיות בעולם, האפנר משרטט את ברלין בדיוק רב ומצליח להכניס את הקורא אל העיר. התשוקה והיחס שלו לאווירה גדולים מזה של פאלאדה ב"לבד בברלין". אלכסנדרפלאץ, רוזנטאלרפלאץ, פרידריך שטראסה, אונטרדנלינדן, גן החיות, קו'דאם כל הלוקיישנים המוכרים כל כך לתייר של היום מצוירים בקפידה תחת עיפרון של אפלוליות. הפער התפישתי, כך אנו למדים, בין המזרח העני למערב השוקק של העיר היה גדול כבר אז, ויש לזכור שרק 30 שנים לאחר מכן הוקמה החומה. אפשר שאם לא היה מתפרסם מחדש בשנות ה-80 או אפילו ה-90, מעט לאחר נפילת החומה, הספר לא היה יוצר תהודה גדולה כל כך, אבל היום, לאחר שברלין יצרה בסיס מוצק לאיחוד, הוא הרבה יותר מעניין ורלוונטי לימינו.
יוספיה סימון, שתרגמה בשנים האחרונות לעברית את ספריו של האנס פאלאדה, עשתה עבודה מצוינת גם בהנגשה של "החבורה מברלין". זהו מסמך חשוב, מעניין ובעיקר מצית את הדמיון, עבור מי שכבר ביקר בעיר, שעתיד לבקר בה ובמיוחד מי שסקרן לגביה ולגבי ההיסטוריה שלה.
"החבורה מברלין", הוצאת אחוזת בית, 192 עמודים/ תרגום: יוספיה סימון.