פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תקווה כנגד כל הסיכויים: "תוחלת החיים של אהבה" היא ביוגרפיה חזקה ומרגשת

      ברגישות אין קץ מגולל ינץ לוי בספרו האוטוביוגרפי את התמודדות המשפחה עם הידיעה שאחיו גוסס ממחלת האיידס. בתוך הכאב הגדול מצליח הספר לעורר תקווה גדולה שסוחפת את הקורא לצחוק, להתרגש ולבכות כל הדרך אל הסוף הבלתי נמנע

      ינץ לוי, תוחלת החיים של האהבה (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      "מהי תקווה? תקווה היא ייאוש מטוגן. מי צריך תקווה כשאין ייאוש? מי צריך תקווה כשהכול בסדר? מי בכלל היה מעלה על הדעת לקוות אם היה מובטח לנו שהכול טוב ויישאר טוב?"

      תקווה היתה המוטיב העיקרי בחייהם של ינץ לוי וארבעת אחיו כשנודע להם שאחיהם רגב גוסס מאיידס. במהלך שנות ה-90 נאבק במחלה, עד שעצם את עיניו במחלקת ההוספיס ולא התעורר עוד. הם ניסו לשכנע את עצמם שזה בסדר, שהוא יחזור לאיתנו גם כשהיה ברור שזה לא יקרה. "כשהתקווה נעדרת", כותב לוי, "כשהיא פסה וחולפת ואיננה, פגים איתה הספקות והשאלות, התהיות והשאיפות. ושם, במקום הריק הזה, הפלא ופלא, לא נולד ייאוש, לא נולדת אכזבה. אין עתיד ואין עבר. במקום הריק הזה יש רק אהבה".

      "תוחלת החיים של אהבה" הוא סיפור אוטוביוגרפי כמעט מלא של השנים ההן, על משפחה כפר סבאית בת שמונה נפשות, עם אב חולה באלצהיימר ואם שמתבשרת שבנוסף לצרה הזו, בנה (שבסיפור נקרא לביא כהן) חטף את המחלה שאז אסור היה לדבר עליה. קשה לתאר את כמות הקשיים שעמדה בפני האם וששת ילדיה, אבל לוי מצליח לעשות את זה. אפשר להוסיף שבהצטיינות.

      יש משהו מיוחד בספר הזה, אולי משום שאינו רומן קלאסי עם התחלה וסוף. מהעמוד הראשון לוי פורש על השולחן את כל הקלפים, כמבקש לא לצפות לפואנטה, לא לחכות לסיום מהאגדות. לביא כבר מת מאיידס, ואני אגלה לכם עכשיו הכול. זה יהיה מבולבל, אני אקפוץ בזמנים ולא אקפיד על נוסחאות ספרותיות קבועות – העיקר שתדעו ותגעו בכל מה שקרה. וזה די מרשים, יש לציין. סופרים רבים כתבו על בני משפחה שהלכו לעולמם, אבל מעטים הצליחו לחדור למקומות כה עמוקים כמו זה שלוי מגיע אליו. כשבן דמותו מיכאל בוכה אתה בוכה, כשהוא צוחק אתה צוחק וכשלביא מעיק עליו, אתה חושב "די, הלוואי שיפטור אותנו כבר מהעונש הזה", רק כדי לגלות רגע אחרי זה שאתה בעצם מבין את הכאב ואין לך שום ברירה מלבד להכיל אותו.

      תקווה. זו התחושה שלוי מעביר יותר מכל. בדיעבד היא נראית מטופשת, ומתוך ידיעה במבט לאחור שללביא לא היה שום סיכוי, מיכאל, המספר, משאיר לא אחת את הקורא כועס. כמו בסרט של וודי אלן, אתה רוצה להיכנס לעלילה ולצעוק לו: "די, צא מזה, אתה לא מבין שהוא ימות בסוף? למה אתם כל הזמן אומרים לו שהוא יחיה? הוא לא יכול לנצח את המחלה הזו". אבל הם ממשיכים להגיד את זה ללביא ולהאמין בכך בעצמם, בתמימות שאיתה יזדהה רק מי שאיבד פעם בן משפחה. "הרי גם אני חששתי כל כולי שלביא ימות בסופו של דבר ממחלתו. זה היה מאוד הגיוני וסביר וצפוי. אבל לא רציתי, לא יכולתי, לא העזתי לוותר על התקווה, על החסד המיוחל, על הסיפור הבלתי אפשרי שאולי רק הפעם יתאפשר", משיב מיכאל ל"ביקורות".

      הפתיחות והיכולת לגעת בלב הקוראים היא מעלה עצומה של לוי, שלא בכדי הפך לסופר ילדים מוערך. אצל ילדים אין בולשיט, אם הם ירגישו שהסופר לא מנסה להתחבר אליהם, הם לא יתנו להורים להמשיך להקריא להם. ואם ילדים אוהבים את הסיפורים של לוי, אין סיבה שמבוגרים לא יתחברו, במיוחד כשמדובר בפיסה אוטוביוגרפית חזקה ומרגשת.

      יש חסרונות בספר הזה, לרובם מודע גם המחבר. ראשית, הוא מרגיש ארוך מדי. בן כ-400 עמודים, הרבע האחרון שלו לא פשוט. הוא כולל השלמות, בלבולי זמנים ולא מעט מעצורי קריאה. המחשבה שעולה לגבי ספר שצריך להקיף את סיפורן של שמונה נפשות היא "יותר מדי", ולוי מבין את הקושי שבהפיכת האחים ה"מיותרים" לדמויות בספר: "אני לא כתבתי מספיק על הדמויות של נבו וסמדר? מה זאת אומרת, דמויות? בסופו של דבר הם אחים שלי. מה זה אומר, שאני לא אוהב אותם? ומה, לאחד אותם? למחוק אותם?"
      אבל זה מה שיפה באוטוביוגרפיה, היא מתבססת על חוויות, על תחושות, על חיבור לצדדים מסוימים וניתוק מאחרים, ואת כל אלה מעביר לוי היטב. זיכרון אינו מבטא את מה שהיה, אלא את מה שאנחנו חושבים שהיה. הוא סיפור בפני עצמו: "חשבתי ותהיתי מהן בכלל עובדות. אמרתי, 'אני לא יכול לכתוב ממש מה קרה כי אני חוויתי את הדברים כמו שחוויתי. אני לא חוויתי את מה שאחרים חוו. אני יכול לכתוב רק מה קרה מבחינתי'".

      דרוש אומץ רב להודות בכך, במיוחד כשהסיפור שייך לך ועד כה איש לא הכיר אותו מחוץ למשפחה הקרובה (בניינטיז עוד אפשר היה לשמור על סודות). לוי אינו מנסה להתייפייף או למצוא חן, אבל גם לא משמש כשופט או כתליין. בספר המצוין "טירת הזכוכית" מספרת ג'נט וולס על ילדות לא פשוטה, עם הורים נוודים, עניים ומתעללים בבעלי חיים, וכל זאת עם הרבה חמלה וללא שמץ של ביקורת. גם לוי מצליח להעביר את התחושה הזו ואינו שופט אף אחד. הוא חי מחדש את הדילמות וכעת הקוראים שלו חיים אותן אתו. החוויה, גם אם מרגישה ארוכה ומפולפלת מדי לעתים, עוצמתית.


      כנרת זמורה ביתן, 398 עמודים