במהלך כתיבת הרומן 'אמה' ציינה ג'יין אוסטן שהיא עומדת ליצור גיבורה שאיש מלבדה לא יחבב במיוחד. היה לה בסיס איתן לחשוב כך. בשביל הקוראות בנות המאה ה-19, אמה וודהאוז היפה, החכמה והעשירה לא היוותה מושא הזדהות אוטומטי. בספרות המוקדמת של המאה ה-19 הגיבורות המוכרות היו צנועות, סוג של סינדרלות-קורבניות. הן השתייכו למשפחות מכובדות שירדו מנכסיהן ובזכות ייחוסן המשפחתי זכו בכל זאת לשידוך הולם, מהסוג שמגיע עם כרכרה ואחוזה בצד הנכון של אנגליה. הקוראים יכלו להזדהות עם הגיבורה הצנועה שחוותה מחסור ולשמוח בשמחתה כאשר היא נגאלת ממנו ושבה למעמדה הראוי. 'אמה' נחשב להישג הספרותי הגדול ביותר של אוסטן והגיבורה שבמרכזו נחשבת לדמות הנשית המורכבת ביותר שיצרה. עם זאת 'אמה' לא זכה להצלחה מסחרית בניגוד לרומנים קודמים של אוסטן. לעיתים נראה שאמה, שזכתה "במיטב מעלות החיים גם יחד", בתו של אב אוהב ומפנק, יש יותר במשותף עם בתולה בת 16 מבוורלי הילס (שר הורביץ גיבורת 'קלולס') מאשר עם גיבורות אהובות בנות תקופתה דוגמת אליזבת בנט מ'גאווה ודעה קדומה' או אלינור דשווד מ'תבונה ורגישות'.
לפעמים החיים הם פרסומת לפודרה מלבינה
בדצמבר האחרון מלאו ל'אמה' מאתיים שנה. בישראל הושק תרגום עברי חדש לרומן בשיתוף פעולה של ההוצאות 'סנדיק ספרים' ו'אהבות'. הסרט 'קלולס', שמהווה עיבוד קולנועי ל"אמה", יצא לאקרנים בשנת 1995. שר הורביץ, נערה עשירה ומפונקת מבוורלי הילס, הפכה לאחת הגיבורות הקולנועיות האהובות והמצוטטות ביותר באותו עשור. בסצנת הפתיחה של הסרט אנחנו צופים בשר וחבריה מבלים בקניון, קופצים לבריכה ונוסעים בג'יפ יוקרתי, החיים נראים שמשיים, אופטימיים ומהנים כמו שרק הניינטיז יכולים להיראות. כשברקע מתנגן השיר 'ילדים באמריקה' (קים ווילד) עולה קולה של הגיבורה: "אוקיי, אז אתם בטח חושבים לעצמכם שזאת פרסומת לנוקסמה (חברה למוצרי טיפוח) או מה?! אבל ברצינות! יש לי חיים די רגילים לנערה מתבגרת...". אם החיים של שר הורביץ הם פרסומת לנוקסמה אז החיים של אמה וודהאוז הם לא פחות מפרסומת לפודרה מלבינה, כזו שאת מורחת על הפנים במאה ה-19 כדי להשיג מראה חיוור ולהדגיש בפני חברייך שאת משתייכת למעמד הנכון שלא נאלץ לעבוד בשמש הקופחת.
אמה בת העשרים ואחת כל כך בטוחה בעצמה ובמעמדה שכבר לפני מאתיים שנה היא הגיעה לתובנה של קארי בראדשו וסמנתה ג'ונס מסקס והעיר הגדולה: לפעמים הכי כיף להיות Single and fabulous! (רווקה ונפלאה!). בטיול עם חברתה הרייט, אמה מכריזה כי אין לה כל כוונה להינשא לעולם. כשהרייט מזדעזעת מדבריה אמה מסבירה לה שכסף ומעמד לא חסרים לה, והכי חשוב: "לעולם היא לא תיחשב ראשונה במעלה וצודקת בכול בעיני אף גבר כפי שהיא בעיני אביה". שר מהנהנת בהתרגשות ניינטיזית ומוסיפה: "אבוש לימד אותי לעולם לא להסכים להצעה הראשונה ותמיד לנהל משא ומתן". אמה לא מפחדת מהתיוג 'רווקה זקנה'. היא יודעת שהכסף והמעמד שלה יאפשרו לה חיים מגוונים וטוענת כי העוני הוא שהופך את הרווקות לבזויה: "שכן להכנסה זעומה יש נטייה לקלקל את האופי ולהחמיץ את המזג". האפשרות היחידה שאמה תינשא זה אם היא תתאהב עד מעל לראש בגבר שמעלותיו עולות על שלה, ונו באמת, מה הסיכוי שזה יקרה?
אמה ושר הן מסוג הדמויות שאנחנו לא יודעים אם לחבב או לשנוא. הן מעוררות יחס אמביוולנטי של הערצה וסלידה: הן יפות, עשירות ונהנות מחיים נוחים, "פאן להן במקסימום" והן לא מתכוונת להתנצל על כך. במאה ה-19 הגישה הזו עלתה לאמה בפופולאריות שלה. באנגליה המעמדית, שבה הדרך היחידה לזכות במעמד גבוה היא להיוולד אליו, הקוראים ידעו שאין להם סיכוי לזכות בחיים כמו של אמה וודהאוז. לעומת זאת בשנות ה-90 האופטימיות כל נערה שצפתה ב'קלולס' האמינה שאם רק תאמץ את הסלנג (כאילו דה!) והאאוטפיט (חצאית מיני משובצת וגרבי ברך) היא תוכל לייבא את בוורלי הילס אפילו לחדרה. בישראל של 2016 רוב הסיכויים שהיו מעלים את שר על המוקד במהלך הפגנה נגד הטייקונים. למזלה היא ניחנה ביכולות רטוריות שהיו משאירות את גיא רולניק וירון זליכה פעורי פה, רגע לפני שההמון המשולהב משליך את הלפיד: "הו לא! אתם לא מבינים, זאת שמלה של אלייאה, מעצב מאוד נחשב".
אז איך בכל זאת מחבבים ריצ' ביצ' על הקהל גם כאשר האווירה החברתית עוינת?
מתברר שגם ג'יין אוסטן וגם איימי הקרלינג (יוצרת 'קלולס') עלו על הסוד: פשוט מייצרים מרחק אירוני מהדמות, חותרים תחתיה באופן קומי כך שהקהל מרגיש אליה סימפטיה אבל גם תופס את עצמו כחכם ומוסרי ממנה. קהל עילאי ומתנשא הוא קהל מרוצה. טקטיקה נוספת שמשרתת את שתי היוצרות היא להעביר את הגיבורה תהליך של התבגרות, שבמהלכו היא תפתח רגישות חברתית, רגישות מהסוג שמסתבר שרק דמות נעלה ממך מוסרית, כלומר גבר, יכולה לעזור לך לפתח.
מר נייטלי (שפירוש שמו באנגלית: אבירי) הוא הדמות היחידה בחייה של אמה שמציבה לה מראה ומבקרת את התנהגותה. נייטלי טוען שהביטחון העצמי של אמה מעוור אותה וגורם לה להתערבות מיותרת בחייהם של הסובבים אותה. כך למשל הוא מבקר אותה על שאינה משמשת כחברה נאמנה להרייט סמית, נערה יפה אך חסרת ייחוס וניסיון, שאמה בוחרת כפרויקט הדגל שלה: היא תשפר אותה, תעדן את נימוסיה, תכניס אותה בשערי החברה הטובה ותרחיק אותה ממחזרים נחותים, בקיצור מה ששר מכנה "מייק אובר" מינוס תרגילי חיטוב מול הקלטת של סנדי קרופורד. אך עיוורונה של אמה גורם לה להפיח בהרייט תקוות שווא רומנטיות ביחס לג'נטלמנים שאינם מעוניינים בה כלל ולהרחיק אותה מהמחזר היחיד שאכן מעוניין בה.
ג'וש הוא הגרסה ההוליוודית של מר נייטלי, האח החורג של שר, שמראה לה שהחיים שלה הם דרך חד סטרית שמובילה רק לקניון. אאוץ''. שר אומנם מתנגדת לביקורת אך עד סוף הסרט היא תזכה לרגע ההארה: עמוסה בשקיות קניות של מיטב המותגים ומלווה באפקטים שלא יביישו את משה רבנו מול הסנה הבוער (השיר "All by my self" ומזרקה מוארת), שר מגיעה לתובנה: "אני אוהבת את ג'וש!". היא לגמרי היתה משילה את נעליה לרגל המעמד אם לא היה מדובר בנעלי מעצבים.
ריצ' ביצ אף פעם לא יכולה לרצות את כולם
בסוף התרגום העברי החדש לרומן מציינת ד"ר מרי פ' ברואר כי בעיני מבקרות פמיניסטיות, הרצון העז של מר נייטלי לתקן את דרכיה של אמה מחזק את התפיסה שנשים עצמאיות ובטוחות בעצמן יש לרסן בידי דמות גברית חזקה. יש מי שיתאכזבו מכך שבסוף הרומן אמה מוותרת על השאיפה להישאר רווקה נצחית ונענית להצעת הנישואים של מר נייטלי. אפשר להבין את האכזבה. לא בכל יום קמה במאה ה-19 גיבורה ספרותית שמציעה להילחם בדימוי של 'הרווקה הזקנה', גיבורה שיכלה להראות לנו שזה שאת רווקה לא אומר שתסיימי את חייך מוטלת על רצפת המטבח הקרה לאחר שנחנקת מטייק-אווי ליחיד, כאשר החתול שלך מכרסם חצי מפנייך כי לא היה מי שיאכיל אותו, כמו שמירנדה מ'סקס והעיר הגדולה' חוששת. מצד שני אמה עכשיו גם יפה גם עשירה וגם מאוהבת, באמת "פאן לה במקסימום", אז מי אנחנו שלא נפרגן? ומה יש לתאומה מהניינטיז להגיד על חתונה? "As if!, אני רק בת 16 וזאת קליפורניה לא קנטקי".
מאתיים שנה אחרי פרסום 'אמה' ועשרים שנה אחרי יציאת הסרט 'קלולס' נראה כי היחס שלנו לנשים יפות, עשירות ולא מתנצלות עדיין מורכב והריצ' ביצ' תמשיך להוות מוקד לביקורת. אבל לאמה ולשר לא אכפת, הן תצחקנה על כולנו מהכרכרה או מהג'יפ החדש כשברקע מתנגן השיר "ילדים באמריקה".