בשנות חייה האחרונות של "האישה הטובה" עלה פעם אחר פעם נושא כמות הפרקים התובענית להפליא שלה, 22 בשנה. כסדרת ברודקאסט יוקרתית, בוגרת, חכמה ובוחנת גבולות, איך היא יכולה להתחרות בסדרות כבלים עם עונות קצרות כמעט פי שניים, שמאפשרות להן להיות ממוקדות ובעלות קול אחיד בהרבה? העניין עלה בעיקר אחרי העונה החמישית המפתיעה, שב-2014 טרפה את הקלפים ב"האישה הטובה" וזכתה לקילוסים הגדולים בתולדותיה. אלישה פלוריק (ג'וליאנה מרגוליס) וקארי אגוס זממו אז לעזוב את משרד עורכי הדין שבמרכז הסדרה, "לוקהארט גרדנר", לטובת חברה משלהם, ובהמשך דמות מרכזית קיפחה את חייה. על אף השבחים מצאה את עצמה "האישה הטובה" באותה שנה בלי מועמדות לפרס האמי לסדרת הדרמה הטובה ביותר. בשנתיים הראשונות שלה הסדרה עוד היתה מועמדת בקטגוריה הזו, אבל מאז 2012 נדחקה החוצה לטובת סדרות כבלים ונטפליקס. בכך הפכה "האישה הטובה" של רשת CBS לסדרת רשת הברודקאסט האחרונה, לפחות בינתיים, שהיתה מועמדת לפרס הדרמה הטובה ביותר באמי.
"כנראה המורשת היחידה שתהיה לנו היא שנהיה אחת מסדרות הנטוורק האחרונות שהיחס כלפיהן הוא בשיעור הקומה של כבלים", אמר לאחרונה רוברט קינג, יוצר הסדרה יחד עם רעייתו מישל, בריאיון למגזין וולצ'ר. "או אחת מהאחרונות שיצרו סדרות נטוורק בנות 22 פרקים, כי אני חושב שהמודל עומד לנוע ל-13 פרקים בשנה וזה יהיה מעולה. אבל לעשות 22 פרקים בשנה זה רצח אם מנסים לשמור על הקול בחיים, לשמור על היצירתיות, ולא לשקוע פשוט אל תוך הסטטוס קוו". ואכן לאורך רוב חייה הצליחה "האישה הטובה" לשמור על יצירתיות ועל רמה גבוהה באופן מעורר הערכה. גם אם מעולם לא היתה יצירת מופת של ממש, היא סיפקה בקביעות מרשימה בידור אינטליגנטי, מהנה וקולח.
זה לא עניין של מה בכך בהתחשב בז'אנר שלה, הדרמה המשפטית, שנדמה שמוצתה ונטחנה עד דק עם "פרקליטי אל איי", "הפרקליטים", "אלי מקביל" ואחרות. אלא ש"האישה הטובה" הצליחה לרענן את הסוגה החבוטה הזו - בלי נאומי פתיחה וסיכום, בלי המתח עד שהמושבעים יכריזו על פסק דינם, פעמים רבות בלי מושבעים בכלל. "האישה הטובה" הבינה מהרגע הראשון שעליה לחדש, וכך עשתה כמעט בכל צעד שלה. היא לכדה היטב את רוח הזמן והשיתה אותה על עלילות הפרקים ועל אופייה של הסדרה כולה, עד כדי כך שלא מן הנמנע שבעוד שנים מעכשיו צפייה בה תהיה מעין כמוסת זמן המשקפת במדויק את העשור השני של המאה ה-21. היה בה עיסוק מקיף, מעניין וצבוע בגווני אפור בנושאים שנשלפו ממהדורות החדשות, והוא נכח כבר בגרעין של הסדרה - האישה העומדת לצד בעלה הפוליטיקאי הנואף בעת שהוא מתנצל בפני המצלמות - אבל גם בסוגיות היומיומיות הקטנות והגדולות שהביאה לבית המשפט. החל ברחפנים הפולשים לפרטיות של זרים או בבעלת קונדיטוריה שסירבה לשרת זוג הומוסקסואלים, דרך דמוי אדוארד סנודן או סוגיית חיסול פעיל טרור אמריקאי עוד לפני שביצע פשע, וכלה בשילוב נהדר ומחוכם של ציתותי הסוכנות לביטחון לאומי במארג הכללי של הסדרה.
ברקע, או אולי בחזית, היה תמיד מסעה של הגיבורה אלישה מהרעיה הנבגדת לכדי האישה החזקה שבאיחור ניכר מממשת את עצמה ואת חייה. הסדרה הקיפה את אלישה במוסר פגום גם בחיי המשפחה והאהבה שלה, גם בדורסנות ובפוליטיקות המשרדיות וגם בבית המשפט, אבל דמותה נותרה רוב הזמן זכה ומשעממת למדי, כזו שמנסה תמיד לעשות את הדבר הנכון. למרבה המזל היא גובתה בכמה מהדמויות הנשיות המרשימות של העשור האחרון, שמיצבו את הסדרה כאכסניה מושלמת לנשים חזקות, עניין חריג אפילו בטלוויזיה של 2016. בראשן היו דיאן לוקהרט (כריסטין ברנסקי) וקלינדה שארמה (ארצ'י פנגבי), אבל גם דמויות משנה אדירות כמו אלזבת טסיוני האקסצנטרית (קארי פרסטון), פטי נייהולם (מרתה פלימפטון) כאמא לעוללים אבל כזו שחושיה המשפטיים עדיין חדים ואכזריים, וננסי קרוזייר (ממי גאמר), עורכת הדין ששיחקה על היותה בת כפר תמימה ונאיבית. בכלל, "האישה הטובה" היתה עמוסה בכמה מהופעות האורח הטובות בטלוויזיה (כמו מייקל ג'יי פוקס בתפקיד לואיס קנינג), כמו גם דמויות המשנה (בעיקר אלן קאמינג בתפקיד איליי גולד), ובכללם גלריית שופטים מעולה.
לא הכל היה טוב, רחוק מזה. משולש וויל-אלישה-פיטר היה רוב הזמן מייגע, הילדים לבית פלוריק היו מושלמים מדי ובשום שלב לא נראו כמו בני נוער אמיתיים, אחיה ואמה היו בלתי נסבלים, הפאות שמרגוליס התעקשה לחבוש הסיחו את הדעת פעמים רבות וכן הלאה. אבל גם כשזה לא היה מושלם, האופן שבו שולבו המקרים השבועיים בקשתות העלילתיות שהשפיעו והקרינו על חיי הדמויות, גרם ל"האישה הטובה" להיות יותר מסתם סדרת נוסחה, אלא כזו שכורכת יחד את שני העולמות ומיטיבה איתם. בכך היא מזכירה את הסדרה המשמעותית הקודמת שג'וליאנה מרגוליס כיכבה בה, "ER", שהקונספט הזה היה לחם חוקה ותרם להיותה אחת הסדרות הגדולות של שנות התשעים. לעומת 15 העונות של הדרמה הרפואית ההיא, מהן תשע בלי מרגוליס, "האישה הטובה" מסתפקת בשבע ומסיימת כעת את סיפורה (הפרק האחרון ישודר מחר, שני, ב-5:00 בבוקר ב-yes Drama וב-yes VOD במקביל לשידור בארה"ב, ושוב ביום שלישי ב-18:15).
העיתוי לסיום נראה נכון. השינויים הדרסטים בעונה החמישית הובילו את הסדרה למשבר יצירתי שנמשך לאורך כל השנה שאחרי כן, ואילו העונה השביעית והאחרונה הביאה את הסדרה למקומה ביותר ממובן אחד - גם חזרה להיות מוצלחת ברובה וגם שבה אל מקורותיה. מצאנו את אלישה במעמד של פרקליטה מתחילה בבית הדין לערבויות וצומחת משם, מתחברת עם גבר חדש (באופן ממשי, כלומר, בניגוד לאחרים שעברו בסך מאז וויל גרדנר) ובמקביל נאלצת לשם הרושם להתייצב פעם נוספת לצד בעלה רב-העוצמה שעומד למשפט. ההיסטוריה חזרה, אבל היא הציגה לנו אלישה שונה בתכלית שמתמודדת עם הכל אחרת, בוגרת, שלמה יותר.
הרייטינג של "האישה הטובה" מעולם לא היה מדהים במיוחד, והסיבות לחידושה טמונות בחיבת המבקרים, מעניקי הפרסים והצופים האמידים שחביבים על המפרסמים. ככזו, פרק הסיום שלה יביא אל קצו גם עידן בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. סדרת הנטוורק היוקרתית האחרונה, הממשיכה מורשת בת עשרות שנים של דרמות דגל עתירות שבחים ופרסים כמו "בלוז לכחולי המדים", "הבית הלבן" ואותה "ER".
האם יוכל להיות תחליף ל"האישה הטובה" באקלים הטלוויזיוני של ימינו? סדרה שמשחקת במסגרת מוסכמות טלוויזיוניות עתיקות יומין, אך עושה זאת באופן רענן, חכם וקולח שמיועד לצריכת ההמונים? כיום נדמה שרשתות הברודקאסט הגדולות - ABC, CBS, NBC ו-FOX - הרימו ידיים והשאירו את הפרסטיג' לערוצי הכבלים. אין להן יותר מדי ברירה, בסופו של דבר עם פרסטיג' לא קונים במכולת, וכעסקים המבוססים על מפרסמים הן זקוקות למכנה המשותף הרחב ביותר. ואם סדרות האיכות שלהן מודרות אפילו מהקטגוריות המרכזיות של טקסי הפרסים, כבר לא נותרו יותר מדי סיבות לנסות. נכון להיום הלוח של הרשתות הללו מורכב בעיקר מסדרות פשע נוסחתיות דוגמת "NCIS", סבוניות כמו "האנטומיה של גריי" וסדרות קומיקס ועל טבעי כמו "גות'אם". "פשע אמריקאי" של ABC (בארץ ב-HOT) היא השריד העכשווי היחיד לניסיון מרכזי ליצור דרמת איכות של ממש, וגם היא באופייה סדרת כבלים שנקלעה לרשת גדולה ובהתאם כמעט נטולת צופים). עתה, עם סופה של "האישה הטובה", סביר להניח כי ההבדלים בין דרמות ששואפות לאיכות לבין טלוויזיית מיינסטרים יתחדדו יותר מאי פעם.