באחד הערבים בהם ישבתי ב"המקום של דובי", בית קפה ברחוב מסדה בחיפה, התלהבתי על ההופעה המתקרבת של ריל אסטייט. אחד האנשים איתם ישבתי שאל אותי מה שמתבקש: איזה סגנון הם מנגנים? אני שמורגלת לשאלות מסוג זה יישרתי את הגב בגאווה ועניתי בביטחון מלא, "רוק גלשנים". הבחור מולי לא ממש התרשם ממה שחשבתי כי הוא הגדרה מדויקת לז'אנר ושאל אותי בביטחון שיש רק לאנשים שלא מתביישים בחוסר הידיעה שלהם: "מה זה?" בזמן שגמגמתי תשובה, חברה לא מעוניינת שינתה את הנושא והצילה אותי מפני הניסיון להשיב על מה שלא ידעתי אפילו לנסות להסביר. איך מתארים צלילים שמזכירים חופים שזופים וחייכנים, גלים גבוהים הנשטפים אל החוף בקצף לבן ומדגדג בלי להזכיר את גיטרות הריברב והמלודיות המתוקות שעוד התחילו בימי הסיקסטיז העליזים? ואם כבר מתארים, אז איך הצלילים משתייכים אל אותה קהילה המעדיפה לבלות את שעות הפנאי כשהבסיס לרגליה הוא רק קרש צבעוני, שסביר להניח כי ייפלו ממנו אל המים לאחר כמה שניות של חוסר שיווי משקל? הכי חשובה היתה התהייה: כיצד כמה חבר'ה מניו ג'רזי (ע"ע ריל אסטייט), שמקורם בצד החוף האמריקאי עליו השמש לא תמיד זורחת, הצליחו לכתוב שלושה אלבומים עם וייבים גלשניים גמורים כשמקורם הוא בתוך מוסך? איך ייתכן שלהקה כזו מצליחה להנחיל את האווירה הזו גם באוזניים בינלאומיות ולהגיע גם לישראל, שם את הקצב מכתיבים בעיקר צלילי המטקות וצעקות הילדים מסביב?
את התהיות הנ"ל סחבתי אל מועדון הבארבי אמש, בתקווה שהקהל יקל וייתן לי תשובות. לפני שהאוזניים עברו למצב חוקר מול החמישייה האמריקאית, הגיע הצמד רוסו ווינברג לחמם את הערב ולהוסיף עוד נוסחא חו"לניקית של פולק המוכר מהרכבים כמו אנגוס וג'וליה סטון ו-She & Him. במדינת הפופ והחפלות, ארז רוסו ועדי ויינברג הם חלק מתופעת ההתערות הגלובלית של אמנים מכל העולם בז'אנרים שלאו דווקא מזוהים עם ארצות המוצא שלהם. בישראל מדובר בעיקר בנגיעות כחול-לבן-אדום של פולק, קאנטרי וניצני אמריקנה. השירים המתקתקים נשמעו לי מוכרים עקב פשטותם, החספוס מהצד שלו והעדינות משלה התערבלו ביחד יפה על מצע של גיטרה אקוסטית וגלוקנשפיל. רגע לפני שריל אסטייט עלו אל הבמה, הובילו הצמד את הקהל אל תוך ההופעה דרך דרכי עפר של כאב שכיח וריפאו אותו ברוך.
בדיוק בזמן עלתה חבורת הנדל"ניסטים לבמה, חמישה כלאדמים עם גישה גיקית וחמדמדה, והלהיבו את הקהל עם "Had to Hear", הרצועה שגם פותחת את האלבום המוערך ביותר שלהם, "Atlas". כבר אז נעלמה ההרגשה של החופים הפתוחים; את החול החליפה רצפת המועדון הקשיחה, והמקום הסגור לא היטיב עם מה שהתרחש על הבמה. במקום גיטרת ריברב קיבל הקהל צליל אטום יותר, כאילו הוזמן להופעת מוסך בתוך חללית. ג'וליאן לינץ', המפקד על ספינת הריברב, נראה כאילו נדד במוחו אל גלקסיות אחרות ולפעמים קצת אבד בדרך חזרה אל חבריו על הבמה.
אך הקהל הישראלי לא ויתר על ההתלהבות שלו והריע כאשר ההופעה המשיכה עם "Beach Comber" מאלבום הבכורה, וגם תמך בזמן שהלהקה הציגה חומרים חדשים, שלמרות המעברים הסמי-פסיכדליים עדיין היו נדל"ניסטיים טיפוסיים בכל פעם שמרטין קורטני פתח את הפה ויצא הקול המתוק המוכר מהאלבומים. "Green Aisles", שבאלבום משרה אווירה חולמנית על נסיעות קלילות בין כבישים לא ידועים, הפך כבד תחת הנברשת של הבארבי. "Suburban Dogs", גם הוא מאלבום הבכורה, החל להפריח אצל הקהל ניצנים של אורות סמארטפונים שאינם לשם צילום אלא להסחת דעת, אבל האלבום האחרון של החבר'ה הוכיח את כוחו בשנית כשהגיע "Crime", היפה שקיבל ביצוע קרוב לאלבום והרים את הראשים בחזרה לכיוון הבמה.
עוד סימן שאלה עלה בנוגע איכותה ה"גלשנית" של הלהקה כאשר הצהיר הסולן מרטין קורטני כי גלש לראשונה בחייו ביום ההופעה, אמירה תמוהה שגררה אחריה גירסת קאבר משעשעת ומאולתרת של "Wipe Out" של The Surfaris, וכך גם נוצר הקטע היחיד במהלך הערב שבו אפשר היה להרגיש ים. כאשר החבר'ה חזרו לסורם ההופעה נעה בין המעורר פיהוק למלהיב. "It's Real" היה כיפי כצפוי, וההתלהבות נשארה גם כאשר "All the Same" החל להתנגן והאיטיות שלו ציינה את סופה הראשון של ההופעה. המוזיקה עשתה את שלה, פחות או יותר. בין כיוון אחד של גיטרה לאחר, הקשר עם הקהל הושג באמצעות משפטים על הפעם הראשונה בארץ, הפעם הראשונה מזה כמה שנים שהם מנגנים לייב, והפעם הראשונה שהם מנגנים את אחד השירים החדשים מהאלבום הקרב. אך משהו התפספס, אולי זו היתה האנטי-כריזמה המבויישת והחנונית, אולי היו אלה השירים שלא התאימו לאקלים המסוגר של המקום ואולי אלה פשוט ריל אסטייט - צנועים, נחבאים אל הכלים ובעיקר חולמים בהקיץ, וההופעה נעה בין חיו?ת לבן תנועה על מים שקטים מדי.
את ההגדרה למונח "רוק גלשנים" לא קיבלתי, הבנתי שאת הצלילים הסוחפים מן האלבומים יצרו חברי הלהקה מדימיון חיוור תחת אורות נאון (וכמובן גם גישוש בחומרים גלשניים אחרים) ובישראל כמו בישראל יקבלו אותם בכל אדרת, גם אם קצת משעמם מפעם לפעם. כשאחזור ל"דובי" בסוף השבוע, הדיבור המתלהב יחזור להלל חלומות שנוצרו עקב האלבומים של הלהקה, ואת הערב הזה אשים מאחוריי ואכניס לבוידעם של זכרונות חמודים, שגם אם לא היו מתרחשים, זה לא היה כזה נורא.