נושאים חמים

קראו את הפרק הראשון של "הרומנטיקן" של חתן פרס נובל לספרות, מריו ורגס יוסה

פליסיטו, גבר נשוי בעל חברת הסעות מהעיר פּיוּרה, מוצא עצמו קורבן לסחיטה כשאלמונים דורשים ממנו דמי חסות. בתור איש עקרונות הוא מסרב להיענות לדרישות, והסחטנים בתגובה חוטפים את המאהבת שלו. מריו ורגס יוסה ("תעלוליה של נערה רעה") חוזר

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
הרומנטיקן (יח"צ)
"הרומנטיקן" (צילום: יח"צ)

פֶלִיסיטוֹ יאנָקֶה, בעליה של חברת ההסעות נָריהוּאָלָה, יצא מביתו בבוקר ההוא, כהרגלו בימים שני עד שבת, בשעה שבע וחצי בדיוק, לאחר חצי שעה של תרגילי צ'י קונג, מקלחת קרה והכנת ארוחת הבוקר החביבה עליו: קפה בחלב עזים ופרוסת לחם קלוי שעליה חמאה וכמה טיפות דבש צַ'נקאקָה. הוא התגורר במרכז פְּיוּרָה, וברחוב אָרֶקיפָּה המולת העיר היתה בשיאה, המדרכות הגבוהות המו אנשים שהלכו למשרד ולשוק או שליוו את הילדים לבית הספר. כמה נשים חסודות היו בדרכן למיסה של השעה שמונה. הרוכלים הנודדים הכריזו בקולי קולות על מֶלְקוֹצַ'ס, צ'וּפֶּטֶס, צִ'יפְלֶס, אֶמְפָּנָדַס וכל מיני מתיקה; ובפינה, תחת גגון של בית בסגנון קולוניאלי, כבר התייצב לוּסינדוֹ העיוור, פחית הנדבות מונחת לכפות רגליו. הכול התנהל כבדרך שגרה, כפי שכולם זוכרים מאז ומעולם.
למעט עניין אחד. הבוקר מישהו הדביק על דלת העץ העתיקה של אחד הבתים, בגובה המקוש היצוק ארד, מעטפה כחולה שבה התנוסס בבירור באותיות דפוס שמו של בעל הבית: דון פליסיטו יאנקה. אם זיכרונו אינו בוגד בו, זו הפעם הראשונה שמישהו משאיר לו מכתב כך, כאילו היה התראה משפטית או קנס. הוא היה מצפה שהדוור יחליק את המעטפה לתוך הבית, ברווח שבין הדלת לרצפה. הוא לקח את המעטפה, פתח אותה ושפתיו נעו בשעה שקרא את המכתב:

סניור יאנקה,
ההצלחה של חברת ההסעות נריהואלה היא מקור גאווה לפיורה ולתושביה. אבל היא טומנת בחובה גם סיכון, שכן כל עסק מצליח חשוף למעשי שוד אלימים ולוונדליזם של יריבים, קנאים וחורשי מזימות שאינם חסרים במחוזותינו, כפי שוודאי ידוע לך. אבל אל דאגה. הארגון שלנו ידאג להגן על הסעות נריהואלה, וכן עליך ועל משפחתך ההגונה מכל פגע, אי-נוחות או איום של בני בליעל. השכר שלנו עבור עבודתנו יהיה 500 דולרים לחודש (כמו שאתה רואה, סכום צנוע יחסית להכנסות שלך). ניצור איתך קשר בהזדמנות הראשונה באשר לאופן ביצוע התשלום. דומה שמיותר לציין את חשיבות השמירה על חשאיות. על העניין להישאר בינינו.
ישמור אותך האל.

במקום חתימה, התנוסס על המכתב שרבוט של דבר-מה שנראה כמו עכביש. דון פליסיטו קרא את המכתב פעמים אחדות. הוא היה כתוב באותיות מעוקמות ומוכתם בדיו. הוא היה מופתע ומשועשע, עם שמץ של תחושה שמדובר בבדיחה סרת טעם. הוא קימט את המכתב ועמד להשליך אותו לפח האשפה בפינתו של לוסינדו העיוור, אבל נמלך בדעתו, החליק את הדף ותחב אותו לכיסו.

תריסר הצטלבויות של רחובות הפרידו בין ביתו שברחוב ארקיפה למשרדו בשדרת סאנצֶ'ס סֶרוֹ. שלא כהרגלו, הוא לא עבר אותן בעודו משנן בראשו את מטלות היום בעבודה, אלא חזר והפך במחשבתו במכתב עם העכביש. האם עליו להתייחס אליו ברצינות? לגשת למשטרה להגיש תלונה? הסחטנים הודיעו שיִיצרו איתו קשר "באשר לאופן ביצוע התשלום". אולי מוטב לחכות עד שיעשו זאת לפני שיפנה למשטרה? אולי זאת סתם מתיחה שנועדה להציק לו. ואמנם מזה זמן-מה שהפשע בפיורה גובר והולך: פריצות לבתים, שוד ברחובות, אפילו חטיפות שמשמשות לפי השמועות לסגירת חשבונות בין משפחות הלבנבנים בשכונות אֶל צ'יפֶּה ולוֹס אֶחידוֹס. הוא הרגיש מבולבל והתקשה להחליט, אבל בדבר אחד לפחות היה בטוח: משום סיבה ובשום אופן הוא לא ייתן ולוּ סֶנְטָאבוֹ אחד לפושעים האלה. ושוב, כמו בפעמים רבות בחייו, נזכר פליסיטו במילותיו של אביו לפני מותו: "לעולם אל תיתן שירמסו אותך, בני. העצה הזאת היא הירושה היחידה שתקבל ממני." הוא עשה כדבריו ומעולם לא נתן שירמסו אותו. ועם קצת יותר מיובל של שנים מאחוריו, הוא כבר היה זקן מכדי לשנות את הרגליו. הוא היה שקוע במחשבותיו עד כדי כך שבקושי בירך במנוד ראש את המטיף חוֹאָקין רָמוֹס והחיש את צעדיו; בפעמים אחרות הוא היה עוצר להחליף מילה עם הבוהמיין הטיפש הזה, שבילה את הלילה באיזה בר ורק עכשיו אסף את עצמו והלך לביתו, עיניו מבהיקות, עם המִשְקָף הנצחי שלו, גורר אחריו עז שכונתה בפיו צבייה.

כשהגיע למשרדי חברת נריהואלה, האוטובוסים לסוּיָאנָה, טָלארָה וטוּמבֶּס, לצ'וּלוּקאנָס ומוֹרוֹפּוֹן, לקָטָקָאוֹס, לָה אוּניוֹן, סֶצ'וּרֶה ובָּיוֹבָר יצאו כולם בזמן, בתפוסה מלאה, וכן האוטובוסים לצִ'יקלאיוֹ והמשאיות לפָּאיטָה. קומץ אנשים מסרו את חפציהם או בדקו את לוחות הזמנים של האוטובוסים של אחר הצהריים. המזכירה שלו חוֹסֶפיטָה, בעלת עיניים מרצדות, ירכיים עבות וחולצת מחשוף, הניחה על שולחנו את רשימת הפגישות והמחויבויות של היום ואת התרמוס עם הקפה שהוא ישתה במהלך הבוקר עד לשעת ארוחת הצהריים.
"מה קרה לך, בוס?" היא קידמה את פניו. "מה זה הפרצוף הזה? היו לך סיוטים בלילה?"
"בעיות," הוא ענה לה, הסיר את הכובע ואת הז'קט, תלה אותם על קולב והתיישב. אבל אז הוא קם פתאום ולבש אותם שוב כנזכר במשהו חשוב.
"אני כבר חוזר," הוא אמר למזכירה שלו בדרכו לדלת. "אני הולך לתחנת המשטרה להגיש תלונה."
"פרצו לך הביתה?" פקחה חוספיטה זוג עיניים בולטות ומלאות חיים. "זה קורה כל יום עכשיו בפיורה."
"לא, לא. אני עוד אספר לך."

בצעד נחוש פנה פליסיטו לתחנת המשטרה ששכנה במרחק כמה רחובות ממשרדו, באותה שדרת סאנצ'ס סרו. עוד היה מוקדם והחום היה נסבל, אבל הוא ידע שבתוך שעה יתחילו המדרכות המאוכלסות סוכנויות נסיעות וחברות הסעה לבעור, ושהוא יחזור למשרד מזיע. מיגֶל וטיבּוּרְסיוֹ, בניו, אמרו לו פעמים רבות שטירוף ללבוש תמיד חליפה, אפודה ומגבעת בעיר שבה כולם, עניים כעשירים, לובשים במשך כל השנה חולצות קצרות שרוולים או כותנות בד מכופתרות. אבל מאז שהקים את חברת ההסעות נריהואלה — עיקר גאוותו — מעולם לא הסיר את הלבוש הזה, ששיווה לו חזות מכובדת; חורף או קיץ הוא תמיד במגבעת, ז'קט, אפודה ועניבה עם קשר זעיר. הוא היה גבר נמוך ורזה, סגפן וחרוץ, שביָפּאטֶרָה, מקום הולדתו, ובצ'ולוקאנס, שם למד בבית הספר היסודי, מעולם לא נעל נעליים. הוא התחיל להתהלך בנעליים רק לאחר שאביו הביא אותו לפיורה. כעת הוא היה בן חמישים וחמש, בריא, חרוץ וחיוני. הוא סבר שאת מצבו הגופני הטוב הוא חב לתרגול הצ'י קונג היומי שלימד אותו חברו לַאוּ, בעל הפּוּלְפֶּרִיָה המנוח. זה הספורט היחיד שעשה בחייו, נוסף על הליכה, אם ניתן לכנות כך את אותן תנועות בהילוך איטי, שיותר משהפעילו שרירים איפשרו נשימה שונה וחכמה. הוא הגיע לתחנת המשטרה מזיע וזועם. מתיחה או לא, כותב המכתב גרם לו לבזבז בוקר שלם.

פנים התחנה בער כתנור, ומכיוון שכל החלונות היו סגורים, התחנה היתה חשוכה למדי. המאוורר שבכניסה לא פעל. היומנאי, צעיר שפניו נטולות זקן, שאל לרצונו.
"אני רוצה לדבר עם המפקד, בבקשה," אמר פליסיטו והושיט את כרטיס הביקור שלו.
"המפקד בחופשה של כמה ימים," הסביר היומנאי. "אם תרצה, סמל ליטוּמָה, ממלא המקום של המפקד, יקבל אותך."
"אדבר איתו אם כן, תודה."
היה עליו להמתין רבע שעה עד שהסמל התפנה לקבל את פניו. כשהשומר הורה לו לפנות לחדר הקטן, הממחטה שבעזרתה מחה את מצחו פעמים רבות כבר היתה ספוגת זיעה. הסמל לא קם לברכו לשלום. הוא הושיט לו יד שמנמנה ולחה והצביע על כיסא ריק מולו. הוא היה גבר עגלגל, כמעט שמן, עיניו היו נעימות, והוא ליטף מעת לעת בחיבה ראשיתה של פימה. חולצת מדֵי החאקי שלו לא היתה רכוסה, ועיגולי זיעה נראו תחת בתי שחיו. על השולחן הקטן ניצב מאוורר שפעל, לשם שינוי. פליסיטו היה אסיר תודה על משב הרוח הרענן שליטף את פניו.

"במה אוכל לסייע לך, סניור יאנקה?"
"הרגע מצאתי את המכתב הזה מודבק על דלת ביתי."
סמל ליטומה הרכיב משקפיים ששיוו לו מראה של איש חוק וסדר, ובהבעת פנים שלווה קרא את המכתב בתשומת לב.
"נו טוב," אמר לבסוף, ועל פניו העוויה שפליסיטו לא הצליח לפענח את טיבה. "אלה הן פירות הקִדמה, דון."
נוכח הבלבול של בעל חברת ההסעות, הוא הבהיר בעודו מנפנף במכתב שבידיו:
"כשפיורה היתה עיר ענייה, הדברים האלה לא קרו. מי היה מעלה בדעתו לבקש דמי חסות מבעל עסק? עכשיו, כשיש כסף, האנשים שולפים ציפורניים ורוצים לעשות את המכה שלהם. האשמים הם האקוודורים, סניור. מכיוון שאין להם אמון בממשלה שלהם, הם מוציאים את ההון שלהם ובאים להשקיע כאן. הם ממלאים את הכיסים שלהם אצלנו, תושבי פיורה."
"זה לא מנחם אותי. משתמע מדבריך שפיורה משגשגת לרוע המזל."

"לא אמרתי את זה," קטע אותו הסמל בנחת. "רק שלכל דבר בחיים יש מחיר. וזה המחיר של הקִדמה."
הוא נופף שוב במכתב עם העכביש, ולפליסיטו יאנקה היה נדמה שהפנים השחומות והעגלגלות האלה לועגות לו. בעיניו של הסמל ריצד אור שבין צהבהב לירוק, כעיני איגואנה. ביַרכתֵי התחנה נשמע קול מכריז בקולי קולות: "הישבנים היפים ביותר בפֶּרוּ נמצאים כאן בפיורה! אני חותם על זה, לעזאזל." הסמל חייך וקירב את אצבעו לרקה. פליסיטו, חמור סבר, חש מחנק. כמעט לא היה מקום לשניהם בין מחיצות העץ המפויחות שאליהן הוצמדו הודעות, תזכורות, תצלומים וגזירי עיתון. ריח של זיעה ושל זִקנה עמד באוויר.
"המניאק שכתב את זה יודע לכתוב," קבע הסמל כשריפרף שוב במכתב. "אני על כל פנים לא מוצא שום טעות בדקדוק."
פליסיטו חש שדמו גועש.

"אני לא טוב בדקדוק ואני לא חושב שזה משנה משהו," הוא מילמל ושמץ של מחאה בקולו. "ועכשיו מה אתה חושב שיקרה?"
"בטווח המיידי, כלום," ענה הסמל בלי לצאת משלוותו. "אני ארשום את הפרטים, ליתר ביטחון. יכול להיות שהעניין לא יתפתח מעבר למכתב הזה: או שזה סתם מישהו שאתה נמצא לו על הכוונת ושרוצה לערער אותך. או שיתברר שזה עניין רציני. כתוּב שהם ייצרו איתך קשר בעניין התשלום. אם הם יעשו את זה, תחזור לכאן."
"לא נראה לי שאתה מייחס לעניין חשיבות," מחה פליסיטו.
"לעת עתה אין לו חשיבות," הודה הסמל והרים את ידיו. "כרגע זה לא יותר מחתיכת נייר מקומט, סניור יאנקה. יכול להיות שזה סתם שטויות. אבל אם העניין יתגלֶה כרציני, המשטרה תיכנס לפעולה, אני מבטיח לך. קדימה, לעבודה."

במשך שעה ארוכה היה פליסיטו צריך לדקלם את פרטיו האישיים והמקצועיים. סמל ליטומה רשם אותם בפנקס שכריכתו ירוקה, בעיפרון שליחלח בפיו. בעל חברת ההסעות ענה על השאלות, שנראו לו חסרות תועלת, באי-חשק הולך וגובר. לבוא ולהגיש את התלונה הזאת היה בזבוז זמן. השוטר הזה לא יעשה כלום. חוץ מזה, האם לא אומרים על המשטרה שהיא המוסד הציבורי המושחת ביותר? אולי המכתב עם העכביש נשלח בכלל מהמערה העבשה הזאת. כשליטומה אמר לו שהמכתב צריך להישאר בתחנה כראיה מפלילה, זינק פליסיטו ממקומו.

"קודם אני רוצה לעשות העתק."
"אין לנו כאן מכונת צילום," הסביר הסמל והורה במבטו על הסגפנות הנזירית של המקום. "בשדרה יש הרבה חנויות שמצלמות מסמכים. תלך לשם ותחזור, דון. אני ממתין לך פה."
פליסיטו יצא לשדרת סאנצ'ס סרו ומצא ליד שוק אָבַּסטוֹס את מבוקשו. הוא היה צריך להמתין זמן רב עד שכמה מהנדסים יסיימו לצלם עותקים של תוכניות בניין, והחליט שלא יסכים להיות שוב תחת חקירתו של הסמל. הוא מסר את העותק של המכתב ליומנאי הצעיר שבדלפק הכניסה, ובמקום לשוב למשרדו, הוא נבלע במרכז העיר ההומה אדם, צפירות, חום, רמקולים, מוניות-אופנוע, מכוניות ומריצות מקרקשות. הוא חצה את שדרת גְרָאוּ, לצִלם של עצי התמרינדי שבכיכר אַרְמאס. הוא התגבר על הפיתוי להיכנס וללגום ברד פירות באל צ'לאן, ושם פעמיו לרובע בית המטבחיים העתיק מימי נעוריו, הגָאינָסֶרָה, הסמוך לנהר. הוא התפלל לאלוהים שאָדֶלָאידה תהיה בחנות שלה. הוא תמיד נהנה לדבר איתה. היא תרומם את מצב רוחו, ומי יודע, אולי אפילו תיתן לו עצה טובה.

החום היה בשיאו, והשעה עוד לא היתה עשר בבוקר. הוא חש שמצחו לח מזיעה ושעל עורפו מונח לוח מלובן. הוא הלך בצעדים מהירים וקטנים והתחכך באנשים שגדשו את המדרכות הצרות שהדיפו ריח של שתן ושמן טיגון. רדיו שהיה דלוק בעוצמת קול גבוהה שידר את להיט הסלסה "מֶרֶקוּמבֶּה".
פליסיטו אמר לעצמו לפעמים, ופעם גם לחֵרְטרוּדיס אשתו ולבניו, שאלוהים הציב בדרכו שני אנשים, כתגמול על המאמצים וההקרבה שלו במשך כל חייו: בעל הפולפריה לאו ומגדת העתידות אדלאידה. בלעדיהם הוא לא היה מצליח כך בעסקיו, לא היה מביא את החברה לשגשוג, לא היה מקים משפחה מכובדת ולא היה נהנה מבריאות של ברזל. הוא מעולם לא היה אדם חברותי. מאז שעבר לאו המסכן לעולם שכולו טוב בעקבות דלקת במעיים, נותרה רק אדלאידה. למרבה המזל היא היתה שם, ליד הדלפק של החנות לממכר צמחי מרפא, צלמיות קדושים, מוצרי סדקית ומשְׂכיות זולות, והסתכלה בתצלומים בחוברת כלשהי.

"שלום אדלאידה," הוא בירך אותה והחליק את ידו על ידה. "מזל שמצאתי אותך." היא היתה מולאטית חסרת גיל, גוצה רחבת ישבן ושופעת וחזה. היא התהלכה יחפה על רצפת העפר של חנותה הקטנה, שערותיה המקורזלות הארוכות פזורות ומטאטאות את כתפיה, וגופה עטוף בטוניקה או בגלימת הנזירה הנצחית שלה בצבע החול, שגלשה עד קרסוליה. עיניה היו ענקיות, ומבטה, שנראה כקודח יותר ממביט, רוכך בהבעה נעימה ומעוררת אמון.
"אם אתה בא לבקר אותי, משהו רע קרה לך או עומד לקרות," צחקה אדלאידה וטפחה על גבו. "אז מה הבעיה, פליסיטו?"
הוא הושיט לה את המכתב.

"השאירו לי אותו על הדלת הבוקר. אני לא יודע מה לעשות. הגשתי תלונה במשטרה, אבל זה רק כדי לצאת ידי חובה. השוטר שטיפל בי בקושי התייחס לעניין."
אדלאידה נגעה במכתב והריחה אותו בשאיפה עמוקה כאילו מדובר בבושם. אחר כך קירבה אותו לפיה, ולפליסיטו נדמה שהיא אפילו טועמת את אחד מקצותיו.
"תקריא לי אותו, פליסיטו," היא אמרה והחזירה לו את המכתב. "הוּ-אָה, אני כבר רואה שזה לא מכתב אהבה."
היא האזינה בכובד ראש בשעה שפליסיטו הקריא אותו. כשסיים עטו פניה העוויה של לעג והיא פרשה את זרועותיה:
"מה אתה רוצה שאגיד לך, פאפאסיטו?"
"תגידי לי אם זה רציני, אדלאידה. אם יש לי סיבה לדאוג, או שמישהו סתם משחק איתי משחק מלוכלך. תסבירי לי מה קורה, בבקשה."

אדלאידה פרצה בצחוק שטילטל את גופה החסון החבוי תחת הגלימה הרחבה בגון החול.
"רק אלוהים יודע את הדברים האלה," היא קראה בעודה מטלטלת את כתפיה ומנפנפת בידיה.
"הישות לא אומרת לך כלום, אדלאידה? בעשרים וחמש השנים שאני מכיר אותך מעולם לא נתת לי עצה גרועה. כל העצות שלך הועילו לי. אני לא יודע מה היה קורה עם החיים שלי בלעדייך, חברה. את לא יכולה לתת לי עצה טובה עכשיו?"
"לא, פאפיטו, שום עצה," אמרה אדלאידה בצער מעושה. "שום ישות לא באה. מצטערת, פליסיטו."
"טוב, מה אפשר לעשות," הינהן פליסיטו והושיט את ידו לארנקו. "כשאין אז אין."

"בשביל מה אתה נותן לי כסף אם אני לא יכולה לייעץ לך," מחתה אדלאידה, אבל הכניסה לכיסה שטר של עשרים סוֹל שפליסיטו התעקש לתת לה.

"אני יכול לשבת כאן רגע בצל? אני מותש מכל העניין, אדלאידה."
"שב ותנוח, פאפיטו. אביא לך כוס מים קרים שהוצאתי עכשיו מאגן מי הגשמים. תרגיש בנוח."
משעה שהלכה אדלאידה לירכתי החנות ועד שחזרה, בחן פליסיטו באפלת המקום את קורי העכביש הכסופים שהשתלשלו מהתקרה, את המדפים העתיקים עם שקיקי הפטרוזיליה, הרוזמרין, הכוסברה והמנטה, ועם קופסאות המסמרים, הברגים, הזירעונים, הלולאות והכפתורים, בין הדפסים וציורי בתולות, ישו, קדושים וקדושות מגזירי עיתונים, שלפני חלקם ניצבו נרות דולקים ואחרים עוטרו במחרוזות תפילה ובפרחי שעווה ונייר. בשל אוסף הדמויות האלה היא זכתה בפיורה בכינוי "מוכרת קדושים", אבל ברבע המאה שהכיר אותה, אדלאידה מעולם לא נראתה לפליסיטו אדוקה במיוחד. הוא מעולם לא ראה אותה במיסה, למשל. נוסף על כך, בעיני הכמרים של השכונות היא היתה מכשפה, כפי שצעקו לה לפעמים הילדים ברחוב: "מכשפה! מכשפה!" זה לא היה נכון, היא לא עסקה בכישוף, כמו רבות מהצ'וֹלָאס מלאות החיים מקטקאוס ולָה לֶגוּאה שמכרו שיקויי אהבה, התפכחות מאהבה, או שיקויים להטלת מזל רע; או כמו השמאנים מהוּאַנקָבַּמבָּה שהעבירו אוגר מעל גוף נגוע; או כמו אלה בלָאס הוּאָרינגָס שהטבילו בנהר חולים ששילמו להם כדי שיפטרו אותם ממחלותיהם. אדלאידה אפילו לא היתה ידעונית מקצועית. היא התנסתה בכך לעתים רחוקות בלבד, רק עם חברים ומכרים, בלי לגבות מהם ולו סנטאבו אחד. אבל אם התעקשו, היא ניאותה לקבל את התשורות שבחרו להעניק לה.

אשתו ובניו של פליסיטו (וגם מאבֶּל) לעגו לו על האמונה העיוורת בישות ובעצות של אדלאידה. הוא לא רק האמין בה; הוא גם רחש לה חיבה. הוא הצטער על בדידותה ועוניה. לא היה ידוע לו על בעל או על קרובי משפחה; היא תמיד היתה לבדה, אבל נראתה מרוצה מחיי הפרישות שניהלה.
הוא ראה אותה לראשונה רבע מאה לפני כן, כשהיה נהג משאית בין-מחוזי בטרם הקים את חברת ההסעות הקטנה שלו שחלם עליה יום ולילה. הדבר התרחש בקילומטר החמישים של הכביש הפאן-אמריקאי, באחת מתחנות ההתרעננות שאוטובוסים ומשאיות עוצרים בהן תמיד כדי ללגום מרק עוף, קפה או כוסית של צִ'יצָ'ה, ולאכול כריך לפני הנסיעה במסלול המאתגר, הארוך והלוהט של מדבר אוֹלמוֹס, המאובק והזרוע אבנים, ללא כפרים וללא תחנת דלק או מוסך אחד לרפואה. אדלאידה, שכבר אז היתה לבושה בגלימה בגון החול שתהיה ללבושה היחיד, היתה הבעלים של אחד מדוכני הבשר המיושן והמשקאות הקלים. פליסיטו נהג משאית עמוסה לעייפה בצרורות כותנה מקָאסָה רוֹמֶרוֹ לטרוּחיוֹ. הוא היה בגפו, העוזר שלו פרש מהנסיעה ברגע האחרון בעקבות הודעה מבית חולים אוֹבּרֶרוֹ שאמו במצב קשה והיא עלולה למות בכל רגע. הוא ישב על ספסל בדוכן של אדלאידה ואכל טָמָאל, כשהבחין שהאישה מביטה בו במבט משונה בעיניה העמוקות והחודרות. מה עובר עליה? פניה התעוותו. היא נראתה מפוחדת למדי.
"מה קורה לך, סניורה אדלאידה? למה את מסתכלת עלי ככה, כאילו את חושדת במשהו?"

היא לא אמרה דבר. היא המשיכה לנעוץ בו את עיניה הגדולות והעמוקות בהעוויית קבס או פחד ששיקעה את לחייה וקימטה את מצחה.
"את מרגישה לא טוב?" התעקש פליסיטו וחש אי-נוחות.
"מוטב שלא תעלה על המשאית הזאת," אמרה האישה לבסוף בקול ניחר, כעושה מאמץ לשלוט בלשונה ובגרונה. היא הורתה באצבעה על המשאית האדומה שפליסיטו החנה בשולי הכביש.
"לא לעלות למשאית שלי?" הוא חזר אחריה, מבולבל. "ומדוע, אם אפשר לדעת?"
אדלאידה הסירה את מבטה ממנו כדי להביט לצדדים, כחוששת שמא ישמעו אותה הנהגים, הלקוחות או הבעלים של החנויות והברים שבמתחם.

"יש לי השראה," היא אמרה לו בפנים מעוותות והנמיכה את קולה. "אני לא יכולה להסביר. פשוט תאמין למה שאני אומרת לך בבקשה. יותר טוב שלא תעלה על המשאית."
"אני מודה לך על העצה, סניורה. אני בטוח שכוונתך טובה. אבל אני צריך להתפרנס. אני נהג, אני מתפרנס מהמשאיות, דוניה אדלאידה. ממה יהיה לי להאכיל את אשתי ואת שני הילדים שלי?"
"אז לפחות תנהג בזהירות," ביקשה ממנו האישה והשפילה את מבטה. "תקשיב לי."

"בוודאי, סניורה. אני מבטיח. אני תמיד נוהג בזהירות."
כעבור שעה וחצי, בעיקול נטול אספלט, הגיח מתוך ענן אבק אפרפר-צהבהב סמיך האוטובוס של קְרוּס דֶה צַ'לפּוֹן, החליק והתנגש במשאית שלו בחריקת בלמים. לפליסיטו היו רפלקסים טובים, והוא הצליח להסיט את ההגה כך שחלקה הקדמי של המשאית סטה מהכביש, האוטובוס פגע בפגוש ובמטען, וחייו של פליסיטו ניצלו. אבל עד שהתאחו עצמות הגב, הכתף ורגל ימין, הוא היה מושבת מעבודה וחנוט בגבס, שנוסף על הכאבים גרם לו לגירוד שהטריף את דעתו. כשהיה מסוגל בסופו של דבר לשוב ולנהוג, נסע תחילה לקילומטר החמישים. סניורה אדלאידה זיהתה אותו מיד.

"נו-נו, אני שמחה שאתה בסדר," אמרה לו במקום ברכת שלום. "טמאליטו ומשקה תוסס, כמו תמיד?"
"אני מתחנן מכל הלב שתאמרי לי איך ידעת שהאוטובוס של קרוס דה צ'לפון יתנגש בי, סניורה אדלאידה. אני לא מסוגל להוציא את המחשבה הזאת מהראש. את מכשפה, קדושה או מה?"

הוא ראה שהאישה מחווירה ולא יודעת מה לעשות עם ידיה. היא הרכינה את ראשה, ונראתה מבולבלת.
"לא ידעתי כלום על זה," מילמלה בלי להביט בו, כנאשמת באשמה חמורה. "היתה לי השראה, זה הכול. זה קורה לי לפעמים, אני אף פעם לא יודעת למה. אני לא מחפשת את זה. אני נשבעת לך. זאת קללה שנפלה עלי. לא הייתי רוצה שאלוהים הקדוש יברא אותי ככה. אני מתפללת אליו כל יום שיסיר ממני את הסגולה הזאת שנתן לי. זה דבר נורא. תאמין לי. זה גורם לי להרגיש אשמה בכל הדברים הרעים שקורים לאנשים."

"אבל מה ראית? למה אמרת לי בבוקר ההוא שמוטב שלא אעלה על המשאית?"

"לא ראיתי כלום, אני אף פעם לא רואה את הדברים שעומדים להתרחש. לא אמרתי לך? הישות רק אמרה לי שאם תעלה למשאית יקרה לך משהו. לא ידעתי מה. אני לעולם לא יודעת מה עומד לקרות. רק שיש דברים שעדיף לא לעשות כי הם ייגמרו ברע. טמאליטו ואינקה קולה?"

מאז הם התיידדו, ותוך זמן קצר החלו לדבר ביניהם ללא גינוני נימוס. כשאדלאידה עזבה את המתחם שבקילומטר החמישים ופתחה את החנות לממכר צמחי מרפא, מוצרי סדקית, משכיות וצלמיות קדושים בקרבת בית המטבחיים העתיק, נהג פליסיטו לבוא לשם לפחות פעם בשבוע, לומר שלום ולשוחח שעה קלה. כמעט תמיד היה מביא לה מתנה קטנה — דברי מתיקה, עוגה, סנדלים — וכשנפרדו היה מחליק שטר לידיה המחוספסות והמיובלות כידי גבר. כל ההחלטות החשובות שהחליט בעשרים ומשהו השנים האלה נעשו אחרי התייעצות איתה, בעיקר מאז שהקים את הסעות נריהואלה: החובות, המשאיות, האוטובוסים והמכוניות שהלך ורכש, המקומות ששכר, הנהגים, המכונאים והעובדים שקיבל או פיטר. ברוב הפעמים צחקה אדלאידה על ההתייעצויות האלה. "ומה אני יודעת על זה, פליסיטו. איך אתה רוצה שאגיד לך אם עדיף שברולט או פורד, מה אני יודעת על סוגי מכוניות אם אף פעם לא היתה לי מכונית ולא תהיה לי." אבל מעת לעת, אף שלא ידעה במה מדובר, היתה מזדמנת לה השראה, והיא נתנה לו עצה: "כן, תיכנס לזה, פליסיטו, ילך לך טוב, נראה לי." או: "לא, פליסיטו, לא כדאי לך, אני לא יודעת מה בדיוק, אבל משהו מריח לי לא טוב בעניין הזה." עצותיה של אדלאידה היו עבורו דברי אלוהים חיים, והוא מילא אחריהן תוך הקפדה על קוצו של יו"ד, מעורפלים או מופרכים ככל שהיו.

"נרדמת, פאפיטו," הוא שמע אותה אומרת. אמת, הוא נרדם אחרי ששתה את כוס המים הקרים שהגישה לו אדלאידה. כמה זמן עבר מאז שהניח את ראשו והתנמנם בכיסא הנדנדה הקשה שגרם לו התכווצות בישבן? הוא הציץ בשעונו. בקושי כמה דקות בסך הכול.

"זה מהמתח והמהומה של הבוקר," הוא אמר וקם. "להתראות, אדלאידה. איזו שלווה יש פה בחנות שלך. תמיד עושה לי טוב על הלב לבקר אותך, גם כשאין לך השראה."
ברגע שביטא את מילת המפתח "השראה", שֶבּה הגדירה אדלאידה את היכולת שניחנה בה לנחש דברים טובים או רעים שעמדו לקרות לאנשים, ראה פליסיטו שהבעת פניה כבר לא כשהיתה כשקיבלה את פניו וכשהודיעה לו, למשמע הכתוב במכתב עם העכביש, שאין לה השראה. היא היתה רצינית מאוד כעת, פניה היו חמורות סבר, מצחה קמוט, והיא כססה אחת מציפורניה. ניכר בה שהיא מנסה לכבוש את המועקה ההולכת ואופפת אותה. עיניה הגדולות היו נעוצות בו. פליסיטו חש שלבו מאיץ את פעימותיו.

"מה קורה לך, אדלאידה?" הוא שאל בדריכות. "אל תגידי לי שעכשיו כן..."
ידה של האישה התקשחה, אחיזתה בו התהדקה, ואצבעותיה ננעצו בזרועו. "תן להם מה שהם מבקשים, פליסיטו," מילמלה. "מוטב לתת להם."
"שאתן חמש מאות דולר לחודש לסחטנים האלה כדי שלא יגרמו לי נזק?" הוא נזעק. "זה מה שהישות אומרת לך, אדלאידה?"
היא הרפתה מזרועו וטפחה עליה בחיבה.
"אני יודעת שזה לא בסדר, אני יודעת שזה הרבה כסף," היא הסכימה. "אבל מה אכפת מהכסף בסופו של דבר, לא ככה? יותר חשובים הבריאות, השקט הנפשי, העבודה, המשפחה, האהובה שלך מקסטיליה. נו טוב. אני יודעת שלא מוצא חן בעיניך שאני אומרת לך את זה. גם בעיני זה לא מוצא חן, אתה חבר טוב, פאפאסיטו. חוץ מזה, אולי אני טועה ונותנת לך עצה גרועה. אתה לא חייב להאמין לי, פליסיטו."
"לא מדובר בכסף, אדלאידה." הוא אמר בתקיפות. "בנאדם לא אמור לתת לאף אחד לרמוס אותו בחיים. זה הכול, חברה."


"הרומנטיקן", מריו ורגס יוסה. מספרדית: עינת טלמון, 359 עמודים. הוצאת אחוזת בית.