נושאים חמים

מדור גיהנום 13: "לא לנשום" הוא תוצר משובח נוסף בגל להיטי האימה העכשווי

טוב שהמפיצים בארץ ממשיכים להיגמל מהרתיעה שלהם מסרטי אימה, וכך אנו זוכים לחזות כאן ב"לא לנשום", שהיה שובר קופות באמריקה ובצדק - כי הוא מספק את הסחורה ומחזיר עודף

משהו טוב עובר על מפיצי הקולנוע הישראלים. לא זכורה לי הפעם האחרונה שבה שלושה סרטי אימה הוקרנו בו בזמן בקולנועי ארצנו – בטח בתקופת הקיץ, השמורה באופן מסורתי לשוברי קופות עתירי כוכבים ותקציבים. יש שיאמרו שזו לא חוכמה גדולה, כיוון שאותו טריו, "לזמן את הרוע 2", "מים לא שקטים" ו"כיבוי אורות", זכה להצלחה מסחררת בקופות ארצות הברית. אך יש לזכור שבשנים האחרונות, אותם מפיצים מנעו מאיתנו לחזות על מסך גדול ב"המכשפה", "הטיהור 3", "לילה מסוכן","Unfriended" ולהיטים נוספים. מה שמוכיח, לפחות בתחום הזה, שפעם היה פה גרוע יותר.

לאחר שהבינו דרך הכיס שהקהל הישראלי, ככל קהל אחר בעולם, רוצה סרטי אימה, ניאותו המפיצים והעלו ארצה גם את הסנסציה החדשה "לא לנשום". להיט זה, שביים האורוגואיי הצעיר פדה אלווארז, בעט את "יחידת המתאבדים" למקום השני בטבלת שוברי הקופות בארצות הברית - ולמקום הראשון ברשימת סרטי השנה שעדיף לשכוח.

לבמאי אימה לא אמריקאי שמגיע לראשונה להוליווד ניתנת אחת משתי אופציות: לביים עיבוד אמריקאי לסרטו שלו, או ליצור עיבוד מחודש/סרט המשך לפרנצ'ייז אימה מבוסס. אלווארז, שהפך לבן חסותו של הבמאי והמפיק הפורה סאם ריימי, הלך על האופציה השנייה ושיחרר למסכים ב-2013 עיבוד לאחד מסרטי הפולחן הגדולים בהיסטוריה - "The Evil Dead", סרטו המפורסם ביותר של פטרונו, שגם הפיק אותו. אף שלא התקרבה לקרסולי המקור, זכתה הגרסה המחודשת להצלחה אצל הצופים, ולביקורות טובות באופן יחסי מהמבקרים.

"לא לנשום", סרטו השני, מתרחש בדטרויט, שסבלה אולי יותר מכל עיר אחרת מהמשבר הכלכלי של 2008, ועוד לפניו מהתמוטטות תעשיית הרכב הממוקמת בה. כתוצאה מכך, אזורים רבים בה נהפכו לשכונות רפאים, כיוון שבעליהן לא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא.

לא לנשום (יח"צ)
כמובטח בשמו, יגרום לכם לעצור את נשימתכם. מתוך "לא לנשום" (צילומים: יח"צ)

אלווארז הוא לא הבמאי הראשון שרתם את הרקע העגמומי והמיוחד הזה לסרט אימה. "It Follows" המצויין של דיוויד רוברט מיצ'ל ו"נהר אבוד" של ראיין גוסלינג היו שם לפניו. יש לציין שבניגוד לניו-אורלינס, שזכתה לארח מספר רב של הפקות הוליוודיות לאחר אסונות הטבע שפקדו אותה, דטרויט כמעט שלא מקבלת תמיכה מהממסד ההוליוודי. אין מה לעשות, התפוררות איטית ושיטתית מצטלמת פחות טוב משטפונות.

אבל לפני שנתאבד מדכאון בזינוק לאגם מישיגן, נחזור לסרט. עלילתו עוקבת אחר רוקי (ג'יין לוי, שכיכבה גם ב-"The Evil Dead" המחודש), בן זוגה, מאני, ואלכס - שלושה חברים שחיים מפריצות קטנות לבתים. שלוש הדמויות משורטטות בצורה בוטה השמורה באופן כמעט בלעדי לסרטי אימה. רוקי, הדמות המרכזית, היא צעירה שחוסכת דולר לדולר בשביל לעבור עם אחותה הקטנה לקליפורניה שטופת השמש. מאני הוא טיפש חמום מוח, ואלכס הוא האינטליגנט שמאוהב ברוקי ותקוע במדור גיהנום מספר שמונה - "אזור הידידות".

בדיוק כשהתלבטתי איזו דמות אני שונא יותר, החליטו החברים להתעלות על עצמם ולהביא את המכה הגדולה בדמות שדידת כספתו עמוסת המזומנים של זקן עיוור וגיבור מלחמה, שנשאר לגור לבדו בשכונה נטושה לאחר מות בתו. מה שנראה יותר קל מלקיחת ממתק מתינוק, הולך ומסתבך כשמתברר שלזקן יש כמה קלפים בשרוול, אף שהוא מסתובב בגופיית סבא. וכך, תוך דקות ספורות, הופכים השודדים מפולשים לאסירים בביתו של הזקן נטול השם.

"לא לנשום" מתפקד ברובו של הזמן כמותחן ולאו דווקא כזוועתון. סרטי הפלישה הביתית, עליהם כתבתי כאן בעבר, מתעדכנים ומשתכללים עם השנים. בהמשך לכך, בניגוד לתוצרים קודמים רבים בתת-הז'אנר, "לא לנשום" מציג את הסיפור מנקודת המבט של הפולשים ולא אלה שפולשים אליהם, ומפורר את הקו בין טובים ורעים עד שאינך יודע בעד מי עליך להיות. בכך הוא מזכיר קמעה את "הבית בקצה הפארק" המבריק של ראג'רו דאודאטו מ-1980, אחת הדוגמאות הנדירות לסרט שכבר העז להשתמש בטוויסט הזה כבר בעבר, בו חודרים שני פסיכופטים רצחניים למסיבה ביתית של חבורת יאפים מלוקקים ומתחילים להתעלל בהם עד שהיוצרות מתהפכות.

לא לנשום (יח"צ)
מתחיל כמותחן לא גרפי ומסתיים כסרט אימה פר-אקסלנס. מתוך "לא לנשום"

זה המקום גם להזכיר שני סרטים אחרים, ידועים יותר, מהם הבמאי אלווארז ושותפו הקבוע לכתיבה רודו סאייגה שאבו השראה באופן מוצהר. הראשון הוא "החדר", אחד מסדרת סרטי ה"יאפים במצוקה" של הבמאי דיויד פינצ'ר, שבו אמא ובת מסתגרות בחדר הביטחון בזמן ששלושה שודדים פורצים לדירתם. השני הוא "בודדה באפלה", שם נאלצת העיוורת בגילומה של אודרי הפבורן להילחם בשודדים הבטוחים שמצבור סמים מוסתר בביתה.

כסרט מתח, "לא לנשום" מספק את הסחורה ואפילו מחזיר לכם עודף. המערכה השנייה שלו היא כיתת אמן במריטת עצבים וכסיסת ציפורניים. תורמת לכך הופעתו המצוינת של סטיבן לאנג בתפקיד הקשיש שהצעירים פולשים לדירתו. אף שהופיע ביותר מאשר מאה סרטים ("אווטאר" ביניהם), לאנג היה משויך עד כה לקטגוריית "ההוא...נו... מהסרט הזה". כל זאת עומד להשתנות, ומעתה הוא יהיה מוכר כזקן העיוור מ"לא לנשום".

כמו כל מפלצת, הזקן הכי מפחיד כשהוא שומר על פיו סגור, וככל שרואים ממנו פחות. במערכה השלישית אנחנו כבר לומדים עליו הרבה יותר, ומעצם כך אפקט הפחד ממנו מתעמעם וגם מתקבלת התחושה שניפגש בו שוב בסרט המשך שטרם הוכרז.

אף כי מדובר בסרט קצר יחסית, 88 דקות, יש בו סיטואציות שחוזרות על עצמן ויוצרות תחושה של שחיקה. כל זאת מפחית רק במעט מההנאה מן החלק האחרון והמופרע של "לא לנשום". אז, מה שהתחיל כמותחן לא גרפי, שנכנס מתחת לעור, הופך לו לסרט אימה פר-אקסלנס. עלילתו מספקת כמה תפניות מלבבות, כולל סצנת הזרעה מחרידה ונפלאה כאחת, שמבטיחה שיחות אין ספור בין הצופים ביציאה מן האולם.

לא לנשום (יח"צ)
שעה וחצי של אסקפיזם קלסטרופובי במיטבו. מתוך "לא לנשום"

כפי שמתבקש מיצירה המתרחשת ברובה בתוך בית, מסתייע "לא לנשום" בצילום אפלולי ואפקטיבי של הצלם האורוגוואי פדרו לוקה, שצילם לפני שש שנים את "Silent House" החביב כביכול בשוט אחד רציף. גם המלחין הספרדי המוכשר רוקה באניוס תורם את חלקו לפסקול, שהוקלט יחד עם להקת האוונגרד "אנארכיסטה", המשתמשת ברעשים ביתיים מוכרים מחוץ להקשר שלהם וכך הופכת אותם למטרידים ומלחיצים.

בסיכומו של דבר, "לא לנשום" מתגלה כשעה וחצי של אסקפיזם קלסטרופובי במיטבו. אל תצפו לאלגוריה על יחסי צעירים-זקנים או על המשבר הכלכלי בארצות הברית. מה שאתם רואים זה מה שיש, וכיף להיווכח שזה די טוב. השנה הקלנדרית אומנם מתקרבת ליישורת האחרונה, אך יש עוד לא מעט סרטי אימה מסקרנים שעתידים לצאת בטרם היא תחלוף לה. ניתן לקוות שגם הם יגיעו אלינו.