"ועכשיו, הרגע שכולנו חיכינו לו", הכריז ראיין מרפי בפתיחת העונה השישית של "אימה אמריקאית" ברשת FX, לפני כשבועיים. מיד נתייחס לשימוש הקפריזי שלו במילים "כולנו" ו"חיכינו", אבל קודם צריך להבהיר את גודל המעמד: הנושא של העונה השישית נשמר בסוד מהעולם. בניגוד להתנהלותו בעונות קודמות, מרפי סירב לחשוף בפני כלי התקשורת במה היא הולכת לעסוק. מסכת חשאיות הוטלה על הקאסט ועד רגע השידור עצמו דווחו מתי מעט פרטים על מי בכלל הולך להשתתף בה. FX אף שחררה 25 טיזרים מטאפוריים בחודשים שלפני הפרמיירה, והודתה שרק אחד מהם משקף את רוח העונה. כך שלמעשה, הרגע הגדול של מרפי היה לא רק חשיפת התמה המסתורית, אלא ההכרזה על הזוכה בתחרות שערכה הרשת, במסגרתה צופים נתבקשו לבחור מהו הטיזר הנכון ובתמורה להיות מתוגמלים במרצדס בנץ חדשה, ביקור זוגי על הסט בלוס אנג'לס וגיפט קארד של 500 דולר. שנקרא לילד בשמו? ניסיון נואש ליצור הייפ ולעשות ממנו גימיק? האם באמת חיכינו כולנו בקוצר רוח לדעת במה עוסקת עונה שישית של סדרת אנתולוגיה, שכל שנה ממילא מגישה סיפור חדש? האם לצופים ששרדו בשן ועין את שטות הערפדים של ליידי גאגא מהעונה הקודמת יש בכלל אמון במרפי? מה יקבל מי שיענה נכונה על השאלות האלה?
הגילוי: העונה עוסקת ברונאוק, ללא ספק אחת ממילות החיפוש היותר פופולריות החודש בגוגל, כי אם מישהו ידע בזמן הצפייה מה זה אומר, אני מטאטא של מכשפה. נחסוך לכם רונאוק הוא כינוי למושבה אנגלית מהמאה ה-16 בצפון קרוליינה בארה"ב, ש-113 חבריה נעלמו באופן מסתורי מעל פני האדמה, כאשר המילה "Croatoan", שנמצאה חרוטה על עץ באזור, נחשבת לשריד היחיד מניסיון ההתיישבות הכושל הזה. "אימה אמריקאית" לקחה אמנם את הסיפור היישר מספרי ההיסטוריה האמיתיים, אבל עשתה לו פריימינג פיקטיבי של תוכנית מציאות מז'אנר סיפורי הרוחות, אשר מכונה My Roanoke Nightmare". לילי רייב, פייבוריטית מעונות קודמות, ואנדרה הולנד מ"הניק" (תראו "הניק") יושבים כביכול מול מצלמה ומספרים סיפור שקרה להם במציאות, ובמקביל חוזים הצופים בשחזור כלבוטקי של המסופר, כששרה פולסון וקובה גודינג ג'וניור מגלמים את בני הזוג. אה כן, קובה גודינג ג'וניור משתתף בעונה הזו. זו באמת קצת הפתעה, אם כי צפוי שאחרי "אמריקה נגד או ג'יי סימפסון" הוא נכנס לרשימת אנשי הקשר באייפון של ראיין מרפי, שהוא כבר התנ"ך הליהוקי של כל פרויקט שלו.
זה נכון שלכל עונה של "אימה אמריקאית" לוקח זמן להתניע, אבל כנראה שהפעם הקצב איטי ומייאש מתמיד. שלבי ומאט, כלומר לילי ואנדרה, כלומר פולסון וגודינג, מוצאים את עצמם מהר מאוד בבית נטוש באמצע שום מקום, כלומר אזור הנוחות של הסדרה, כלומר עוד הזדמנות למחזר דברים שעשתה בעבר. רעשים מוזרים באמצע הלילה, חפצים שזזים מעצמם, התרחשויות על טבעיות, אנשים שמופיעים ונעלמים, תאורה חשוכה, זוויות מצלמה עקומות, אקורדים שלפתע צורמים כל השטיקים של "אימה" מהעונה הראשונה נמצאים גם בשישית. העיסוק במושבה הקולוניאלית הנעלמת נשמע קצת מעניין אבל לא באמת נוכח בפרקים הראשונים, מה שמותיר אותנו בינתיים עם סיפור קלאסי של בית רדוף רוחות, רק שהפעם הוא מלווה בטסטמוניאלס מיותרים ודביליים בנוסח "לא האמנתי מה קרה אז" או "הייתי בטוחה שאני הולכת למות". לזכותם של פולסון וגודינג ייאמר שהם גורמים לאווירה להיראות רצינית, בוגרת, רגועה ומסודרת יותר, ואין (כרגע) סימן לערפדים, חייזרים או גלאם מגוחך (יש אדם עם ראש של חזיר, אבל ביקום של "אימה" זה כבר נחשב מציאותי סטטיסטית). לרעתם של פולסון וגודינג ייאמר שהם נראים קצת עייפים. ייתכן בהחלט שזו בעצם עייפות החומר.
כמובן שהרשת מלאה בתאוריות מעריצים של איך העונה הזו מתקשרת לעונות קודמות, מה הטוויסט שיגיע באמצעה, מי הזוג האמיתי ומי המשחזר, האם מדובר במתיחה מתוחכמת, איך קשורה המדיום מהעונה הראשונה (שהזכירה כבר אז את סיפור רונאוק בחטף), האם שאר הטיזרים באמת היו מזויפים והאם ג'סיקה לאנג תגיח להופעת אורח. משחקי הניחושים האלה הם לא באמת סיבה מוצדקת לצפייה. גם לא הפורמט החדש של תוכנית בתוך תוכנית, או התוכן הריאליסטי שמאחוריו, שעושים אמנם רושם של זריקת מרץ פוטנציאלית ברגע שהעלילה תואיל בטובה לזוז (העונה, אגב, תכיל רק עשרה פרקים כי מרפי לא מאמין באימה אחרי כריסמס, אז יאללה באמת). כל זה לא משנה אם נכוויתם ממרפי בעבר כשהגיש עונות מבולגנות וחסרות מיקוד, שרובן הסתיימו בחופזה אנטי קלימטית. המשוואה פה צריכה להיות פשוטה - "אימה אמריקאית" מפחידה אתכם עם קלישאותיה האפקטיביות? זה עובד עליכם? אתם מפיקים מזה הנאה? אז תמשיכו לראות, אבל בלי לצפות לדברים כמו פיתוח דמויות, היגיון תסריטאי או מרצדס חדשה בגראג'. מירנדה מאוקלהומה כבר לקחה לכם אותה.