הכל תמיד קרה מאוחר בקריירה של קלינט איסטווד. הקולנוען, שנולד בקליפורניה ב-1930, התקשה בתחילה למצוא את מקומו בתעשיית הקולנוע האמריקאית, וכמו כדורסלנים שלא מקבלים חוזים ב-NBA ופונים לאירופה, גם הוא נקט בטקטיקה דומה, ונסע בתחילת הסיקסטיז לאיטליה כדי לחפש תהילה.
איסטווד מצא אותה שם ב"הטוב, הרע והמכוער" ומערבוני ספגטי אחרים, בהם עיצב את האקדוחן כקר-רוח, אאוטסיידר וכוחני בהרבה מכפי שהיה נהוג עד אז. סרטים אלה נכנסו לפנתיאון וגם הפכו אותו לכוכב בינלאומי. דבר זה פתח לאיסטווד חזרה את הדלת לאמריקה, ובין השאר גם סידר לו את תפקידו המיתולוגי ביותר, כשוטר ב"הארי המזוהם". בסרט זה, שביים דון סיגל, השחקן טיפח ושכלל עוד יותר את הדמות שכבר נהייתה מזוהה עמו - של אדם שוחר שלום וסדר, שכדי לשמור על החוק, לוקח את החוק לידיים.
מכאן, השלב הבא היה להתחיל לביים בעצמו, מה שקרה לו גם כן בגיל מתקדם יחסית - רק ב-1971, כשהוא כבר בן 41, ובשלב שבו לקולנוענים אמריקאים רבים יש כבר כמה וכמה עבודות באמתחתם, ביים איסטווד את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "מיסטי".
על הפריחה המאוחרת הזו, מפצה איסטווד בהתמדה פורייה ועקבית. מאז החל את דרכו כבמאי, מקפיד היוצר לשחרר לאוויר העולם סרט חדש כמעט מדי שנה, ובדרך כלל זוכה לחיבוק חם מן הממסד, הקהל והתקשורת. כך קרה לו גם ב-2016 עם "סאלי", דרמת התעופה בכיכובו של טום הנקס. בזכות הצלחתה, מיצב איסטווד סופית השנה את מעמדו כזקן השבט. אין עוד אף קולנוען אמריקאי שבגיל כזה, 86, משכיל להישאר כל כך מרכזי ורלוונטי.
לא סתם הכריז קוונטין טרנטינו כבר כמה פעמים על כוונתו לפרוש לפני הגעתו לגיל שיבה: רוב הבמאים אכן מביישים את נעוריהם בזקנתם. איסטווד הוא חריג בהקשר זה, ולכן ניצב כאחת התופעות הקולנועיות הכי מעניינות ויוצאות דופן בהוליווד של 2016.
אבל לא בגלל זה קלינט איסטווד הוא איש השנה שלי בקולנוע. גם לא בגלל שהיה האושיה ההוליוודית היחידה, בטח במעמד כזה, שהגנה על דונלד טראמפ, על אמירותיו ועל התנהלותו, ובעת שכל עמיתיה הזהירו מפני האפוקליפסה, לא הסתירה דווקא את שביעות רצונה מדהירתו של המועמד הרפובליקני נטול הרסן.
איסטווד זכאי לתואר מסיבה אחרת, עמוקה יותר: כיוון שהניצחון של טראמפ הוא גם הניצחון של רוב מה שהבמאי ועבודותיו ייצגו וקידמו לאורך השנים. נכון, אין כמובן הלימה מוחלטת בין השניים, ומי שיראו בהשוואה זו עלבון צורב ליוצר המהולל ודאי ימהרו לשלוף שלל דוגמאות להבדלים ביניהם. אך איך שלא מסתכלים על זה, והדברים לא נאמרים לחיוב או לשלילה אלא פשוט כקביעת עובדה, אי אפשר להתעלם מן הדמיון המהותי הרב בין עולמותיהם של הקולנוען ושל נבחר הציבור.
יותר מכך: אפשר אף לומר בהיותו אדם שש אלי קרב, שבז לצורות המחשבה ולדרכי הפעולה המקובלות ולועגת לחוקי הנימוסים, טראמפ היה יכול להיות גיבור קלאסי באחד מסרטיו הרבים של היוצר הוותיק. אין טעם להציע ביוגרפיה עתידית שכזו, רק מפני שגם כך, היצירות והדמויות שהקולנוען הציג בפנינו כבר מכילות בתוכם הרבה מן האישיות ותפיסת העולם של המנהיג הרפובליקני.
מאותו שוטר ב"הארי המזוהם", שטראמפ וחברו רודי ג'וליאני ודאי היו שמחים לשכמותו על הגבול עם מקסיקו; דרך רב-הסמל עם שיטות האימון הלא שגרתיות ב"המקצוע: לוחם" (1986), שהמפקד החדש של הכוחות העליונים לבטח לא היה מתנגד לשלוח אותו לאמן את חיילי המארינס לקראת ביקורם הקרוב באיראן ובסין; ועד גיבור מלחמת קוריאה ב"גראן טורינו" (2008), שאוחז שוב בנשק רבות לאחר הפנסיה כדי להשכין שלווה בשכונתו, ותוך כדי כך מוכיח שבדיוק כמו הסנסציה הרפובליקנית, גם לו אין בעיה לפעול עם ולמען בני מיעוטים, ובו בזמן למעוך את כל כללי התקינות הפוליטית.
ובעצם: לא צריך ללכת רחוק כדי להמחיש זאת. "סאלי", פרי יבולו הטרי ביותר של איסטווד משנה זו, מציג גיבור קלאסי שלו ולכן גם בן דמות מובהק של טראמפ. כזכור, מדובר בטייס שצפצף על הנהלים וחשב מחוץ לקופסה, מה שאיפשר לו להנחית את כלי התעופה עמוס הנוסעים שלו במימי ההדסון ולמנוע התרסקות, ואז מצא עצמו נרדף בידי הרשויות המציקות והמרובעות, עד שאלה נאלצו להודות בפניו כי טוב עשה. כלומר, טום הנקס גילם כאן מקצוען לבן, כוחני ואנטי-ממסדי, שמעז לשחות נגד הזרם ורק בזכות כך יש בכוחו להציל המונים מטביעה, מטאפורית ומילולית. בדיוק כמו הארי המזוהם, בדיוק כמו רוב הגיבורים של איסטווד - ובדיוק, כמובן, כמו הנשיא החדש.
לאור העובדה ש"סאלי" מ-2016 לא שונה אידיאולוגית מ"הארי המזוהם" מ-1971 אפשר לשאול למה השנה הזו כל כך מיוחדת? הרי ב-45 השנים שעברו בין שני הסרטים, נבחרו כבר פוליטיקאים שהיוצר צידד בהם והיה קרוב אליהם ברוחו. אך טראמפ, האאוטסיידר המושלם, הוא היחיד מהם שבאמת ובתמים מביא לידי ביטוי את המאפיין הבולט מכל של הקולנוען: האנטי-ממסדיות.
הקטע הכי מפורסם בקריירה של איסטווד
במשך כל שנות פועלו של איסטווד, הקהל הריע לזאבים הבודדים שעמדו במרכז סרטיו, אך ביום הבחירות, פעם אחר פעם בחר לאייש את הלשכה הסגלגלה במועמדים שהיו בשר מבשרו של הממסד. ב-2016, לראשונה מאז החל הקולנוען לשחק ולביים, המצביעים בקופות יישרו קו עם אלה באולמות, והעלו לגדולה מישהו שמעולם לא היה סגן נשיא, מושל או אפילו סנטור. היא תירשם, אם כך, כשנה שבה החזון האנטי-ממסדי שלו התגשם לראשונה במציאות, ולזאב ניתנה הסמכות לרעות את העדר גם בחיים האמיתיים.
קלינט איסטווד נולד ב-1930 ועשה אט-אט את צעדיו בעולם הקולנוע. היה שווה מבחינתו לחכות בסבלנות, שכן בסופו של דבר, כלשון דמותו המיתולוגית ביותר, הפרחח עשה לו את היום. כעת, בשנת 2016 ובגיל 86, אחרי גלות לא קצרה והמתנה ארוכה, הוא ומולדתו דומים מתמיד.