יש סיפורים שברור מהרגע הראשון כי מישהו יעשה מהם סרט. כזה למשל הוא הסיפור של טיסה 1549 של US Airways, שיצאה לדרכה מנמל התעופה לה גוארדיה בניו יורק, ומיד לאחר ההמראה נתקלו המנועים שלה בציפורים לא מתחשבות. ההיתקלות המצערת הזו אילצה את הקברניט צ'סלי סאלנברגר להפגין תושיה, והוא בחר בפתרון יצירתי: לנסות להנחית את המטוס בנהר ההדסון. זה הצליח לו, וכך ניצלו חיים של 155 נוסעים ואנשי צוות.
כל זה קרה ב-15 לינואר 2009, וכמעט כל מי שראה את הדיווח על כך בחדשות, שאל את עצמו מיידית אותה שאלה - במי תבחר הוליווד לגלם את הטייס בסרט על הנסים שהפיק?
התשובה: טום הנקס, המגלם את סאלנברגר ב"סאלי - נס על ההדסון", שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, כשבע שנים לאחר האירוע עצמו. אז זה אולי לקחת קצת יותר זמן מן הצפוי, אבל הנה, בסופו של דבר החומר שממנו עשויות דרמות הוליוודיות אכן הבשיל לכדי סרט בהפצה רחבה.
עם זאת, האופי והתכנים של התוצאה הסופית אולי שונים ממה שאפשר היה לחשוב. התסריט כאן לא מתמקד בנחיתה ההירואית, אלא בעיקר במה שקרה אחריה: במקום לנשק את המדליות שלו, מצא עצמו הטייס על המוקד, ונאלץ לעמוד בפני הליך טורדני ולהדוף את טענות הרשויות. אלה הודו לו על כך שהציל חיים, אבל נטרו טינה על זה שבעשותו כן הרס כלי טיס יקר ערך והאשימו אותו שטעה בעצם הניסיון להנחיתו בנהר, במקום ללכת לפי הספר ולחפש את מסלול הנחיתה בשדה התעופה הקרוב.
ההליך הזה תופס את רוב זמן המסך, ואותה נחיתת אונס מתוקשרת זוכה לשחזור קולנועי רק בשלבים מתקדמים של העלילה. כך שבניגוד למצופה, "סאלי" הוא פחות סרט פעולה ואסונות, ויותר דרמה משפטית על מאבקו של גיבור אחד נגד הממסד המרובע, שמסרב להבין כי לפעמים חייבים לחשוב מחוץ לקופסה.
ואולי בעצם כל זה לא כל כך מפתיע: הרי את הסרט ביים קלינט איסטווד, שלאורך כל הקריירה שלו, הן כשחקן והן כבמאי, הקפיד להביא לידי ביטוי את אהבתו לגיבורים ואת שנאתו לממסדים. "סאלי" מספק הצצה מרתקת נוספת לאידיאולוגיה יוצאת הדופן של הקולנוען. כפי שעשה בעבר פעם אחר פעם, גם כאן הוא ממצב את עצמו כסמן ליברטריאני בתעשייה הליברלית, שלרוב דווקא רואה בעין יפה את מושג "המדינה הגדולה" ואת שאיפתן של הרשויות להציב גבולות וכללים בפני האזרחים, גם ובעיקר אם הם גיבורי פעולה.
אפשר לאהוד את הגישה של איסטווד ואפשר גם להתנגד לה, אבל על דבר אחד קשה להתווכח השליטה והמיומנות שלו כבמאי. לוקח ל"סאלי" מעט זמן להמריא, תרתי משמע, אבל מרגע שזה קורה, הסרט סוחף ולא משעמם לרגע.
הקטעים החזקים בו, כמובן, הם אלה המתארים את מה שקרה במטוס, ואיסטווד בונה אותם כך שאיש מן הצופים לא ירצה להתקרב לשדה תעופה בשנים הקרובות. אך גם הדו-קרב המילולי בין הגיבור לחוקריו עשוי בצורה אינטנסיבית, והעימות שנראה יבשושי בהתחלה הולך ומתפתח באופן סוחף עד שהוא מוביל לקתרזיס, ומוציא את הקהל מן האולם עם תחושת סיפוק והתרוממות רוח.
נוסף לכך, שיתוף הפעולה בין איסטווד לנפיל אחר, הנקס, מתגלה כמוצלח. כהרגלו, השחקן הוותיק מיטיב לגלם את דמות הכל-אמריקאי, שיכול להיראות כדוד חביב, אבל הוא למעשה זאב בודד עם שיניים והמבוגר הכי אחראי בסביבה. בצדו, ארון אקהרט מצוין כטייס המשנה הנאמן שלו, ולורה ליני מגיחה רק מדי פעם כאשתו המודאגת.
אמנם, כיוון שהסרט מתרחש רובו בחדרים סגורים, נמשך רק כ-90 דקות, מציג מספר מועט של דמויות ראשיות ולא מתדהר באפקטים או פעלולים יוצאי דופן, יש שיאמרו כי מדובר בדרמת טלוויזיה משודרגת ותו לא. אז נכון, אין מדובר ב"אודיסיאה בחלל", אבל בסך הכל, "סאלי" מצליח להציע את אחד המצרכים הכי נדירים היום: בידור נבון לקהל בוגר.
אז כיוון שממילא השתלשלות העניינים כאן מוכיחה שעדיף לא לעלות על מטוס, כי לך תדע מתי ייכנסו ציפורים לתוך המנועים שלו, אפשר כפיצוי להסתפק במסע לבית הקולנוע הקרוב, וליהנות שם מתשעים דקות מהנות בחסות הקברניטים המהימנים איסטווד והנקס. שבע שנים לאחר שיצאה טיסה 1549 מלה גוארדיה, נוחתת החותמת הסופית והרשמית שלסיפור שלה יש הפי-אנד.