כלל ידוע לגבי סיכומי שנה בקולנוע קובע כי ברגע שקראת את הראשון בהם, אין לך כבר צורך לחכות לכל השאר, כי רובם יציגו דירוגים דומים להפליא. האם זה כי באמת, אובייקטיבית, אין מחלוקת על זהות הסרטים הטובים של השנה? אולי בגלל שמוחות גדולים חושבים דומה? או שמא מפני שהמבקרים נוטים ליישר קו עם המוסכמות והם מלכתחילה יצורים צפויים למדי?
כך או כך, כמו בעבר, גם השנה הסיכומים שהתפרסמו בכלי התקשורת השונים ובמדינות השונות הציגו בדרך כלל אותם סרטים, ולרוב גם העניקו להם מיקום דומה בדירוג. לכן, קל לעבור על הנתונים ולערוך מעין מצעד אולטימטיבי אחד, המשקף כיצד נחוותה 2016 בעיני ביקורת הקולנוע העולמית, ומי היו הפייבוריטים שלה.
אז קודם כל, מבין כל אלפי הסרטים לכל הפחות שהופצו השנה מסחרית ברחבי העולם והוקרנו בפסטיבלים למיניהם, בולטת לה חמישייה אהודה, שמככבת כמעט אצל כל המבקרים, ויאמר לזכותם שהם הפגינו טעם מגוון, כיוון שכל אחד מן החמישה שונה לחלוטין מן האחר.
את המקום החמישי תופס "היא", מותחן הנקמה דובר הצרפתית של פול ורהובן, בכיכובה של איזבל הופר; רביעי הוא "מנצ'סטר ליד הים", הדרמה המדכאת של קנת לונגרן האמריקאי בכיכובו של קייסי אפלק, ואת הפרוורטיות של האחד והבאסה של האחר מאזן "לה לה לנד" במקום השלישי, מיוזיקל הוליוודי שלא מעמת את צופיו עם סטיות למיניהם וגם לא דופק להם פטיש בראש, אם כי גם בו יש ממד מלנכולי.
ולסיכום, את צמד המקומות הראשונים תופסים סרטים המביאים לידי ביטוי קולות שעד היום לא נשמעו כל כך בזרם המרכזי של תעשיית הקולנוע. במקום השני, "אור ירח" של בארי ג'נקינס, המביא את סיפור התבגרותו של צעיר שחור והומוסקסואל במיאמי. בצמרת, "טוני ארדמן" של מארן אדה הגרמנייה, שנבחר כסרט השנה בידי כל אחד משלושת כתבי העת הקולנועיים המובילים בעולם פילם קומנט האמריקאי, סייט אן סאונד הבריטי ומחברות הקולנוע הצרפתי.
הדרמה האפית הזו, העוקבת אחר מערכת היחסים בין אשת קריירה ואביה, היא ככל הנראה הסרט הגרמני הכי אהוד בעולם מאז "פריז, טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין" בשנות השמונים. אך חשוב מכך, היא ניצבת גם כאחד המקרים הראשונים בהם יצירה קולנועית שביימה אשה זוכה לתהודה ולהערכה גלובלית גדולה כל כך. בקצב הזה, ב-2046 עוד נזכה לראות נשיאה בלשכה הסגלגלה.
מבין חמשת הסרטים, "היא", "מנצ'סטר" ו"לה לה לנד" מוקרנים אצלנו זה מכבר. "אור ירח" יעלה כאן ב-19.1 ו"טוני ארדמן" במהלך החורף, מה שמוביל אותנו לשאול - האם, לנוכח סיכומי השנה, שוחרי הקולנוע בארץ צריכים להרגיש מקופחים או מפונקים?
נתחיל בחצי קרטון הפופקורן המלא. מצד אחד, הסרטים שכן מופצים פה, מגיעים לכאן מהר יותר מאשר בשאר העולם. לא נעבור אחד אחד, אבל ניקח לדוגמה את "לה לה לנד" כמקרה מייצג: הוא עלה כאן בדיוק בסוף השבוע בו הגיע לאולמות בארצות הברית, וכחודש עד חודש וחצי לפני הפצתו בצרפת, גרמניה ובריטניה. יש לכם רגשי נחיתות כי אתם היחידים בסביבתם שעוד לא ירדו לברלין? הנה לכם סיבה טובה להתנשא לרגע מעל חבריכם שם. גם "מנצ'סטר" ו"היא", אגב, עוד לא עלו שם, ואת "אור הירח" הברלינאים יראו רק במרץ.
"טוני ארדמן", לעומת זאת, אמנם מתמהמה למדי, אבל צריך לזכור שגם בארצות הברית הוא יעלה רק בשלהי דצמבר ולספרד ולאנגליה, למשל, יתגלגל רק בין סוף ינואר לתחילת פברואר. מן הבחינה הזו, אין לנו על מה להלין.
הצרה היא שאם מסתכלים על חצי הכוס הריקה, צוללים לתהום גדולה ומייאשת. אז נכון, חמשת הסרטים המוערכים של השנה הופצו או יופצו כאן, אבל כשגוללים להמשך רשימת חביבי הביקורת ב-2016, מגלים כי חלק ניכר ממנה נגנז כאן.
ככה זה: למעט יוצאי דופן, המציאות בשוק הישראלי מכתיבה שאם אתה נחשב ל"סרט איכות", הסיכוי היחיד שלך לקבל הפצה הוא אם אתה נחשב מועמד לככב בעונת הפרסים, כמו במקרה של "מנ'צסטר". לעומת זאת, דרמות אינדי כמו "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש, שזוכות להערכה רבה אך לא לאוסקרים, נופלות בין הכיסאות. בשנות השמונים היו מקרינים אותם כאן בקולנוע פריז במשך שבועות ארוכים. היום? חכו שיעלו לרשת, או שתרוצו לראותם בפסטיבלים.
"נשים מסוימות", דרמת אינדי אמריקאי נוספת, והפעם של קילי רייכהרדט; "העתיד לבוא", דרמה צרפתית בכיכובה של איזבל הופר, שזו ללא ספק היתה שנת שיא בחייה; "המשרתת", מותחן ארוטי דרום קוראיני; ו"אקווריוס", דרמה חברתית-פוליטית ברזילאית שעוררה סקנדל גדול במדינתה. כל הסרטים הללו, שמדורגים גבוה ברוב הרשימות העולמיות של סרטי השנה, הוצגו הקיץ בפסטיבל הקולנוע ירושלים. אפשר לשנות את שמו רשמית ל"מועדון הגנוזים".
ומבין הפסטיבלים המקומיים, זה בירושלים הציל הכי הרבה סרטים מוערכים מתהום הנשייה. לא רק שהוא העניק את ההזדמנות הראשונה והאחרונה לראות אצלנו את "פטרסון" על מסך גדול, אלא הקרין גם את שאר חביבי הביקורות הבולטים שלא נרכשו להפצה השנה.
בין השמות הנ"ל, יש כאלה בשפות שונות ובז'אנרים שונים, אבל כולם סרטים במובן הקלאסי והמקובל של המילה. לעומת זאת, ניתן למצוא בלא מעט סיכומי שנה, בעיקר אלה האמריקאים, שתי יצירות שאפשר לומר עליהן הכל, אבל הן לבטח לא עונות להגדרות המקובלות של "סרט".
הראשונה היא "O.J: Made in America", שאמנם הוקרנה בפסטיבל סאנדנס וזכתה להפצה מסחרית מצומצמת, אך בעיקרון אינה אלא סדרה באורך כשמונה שעות שהופקה לטלוויזיה (אצלנו, אפשר יהיה לראותה בערוץ 8 מה-22 בינואר). בקיצור לא משהו שפעם היה נוכח בסיכומי שנה קולנועיים. השנייה והחריגה עוד יותר היא התוצר הוויזואלי שהתלווה להוצאת " Lemonade", אלבומה רב-המכר של ביונסה. אפשר לקרוא לזה קליפ ארוך, אפשר להגדיר את זה כווידאו-ארט וניתן לקטלג את התוצאה כ"סרט קצר", אבל מה שבטוח, מבקרי קולנוע בכלל לא היו טורחים להתייחס אליו בבואם להכתיר את מצטייני השנה.
אך ב-2016, אנחנו עדים לטשטוש הולך ומתמשך של הגבולות, וסביר להניח שזו רק ההתחלה. בעתיד, יותר ויותר יצירות מסוגן של "O.J: Made in America" ו-" Lemonade" יבצבצו במצעדים הקולנועיים, ואולי בעתיד אפילו תבוטל ההפרדה בין המסכים הגדולים והקטנים בדירוגים למיניהם. מי יודע, עם ובלי קשר לכך, אולי גם פסטיבלים ישתחררו מקבעונות של ימי הביניים ויפסיקו להתייחס לסדרות דוקו, קליפים וכיוצא בכך כבנים חורגים. הצאצאית הבאה של משפחת נואלס כבר תזכה לכבוש את פסגת סיכומי השנה בקולנוע.
ואם כבר מדברים על צורת מחשבה לא מרובעת, הרי כי בצד הסיכומים המסתפקים ברשימת עשרת הסרטים הטובים של השנה, אפשר גם למצוא כאלה עם קטגוריות מעניינות יותר.
באתר The Playlist, למשל, טרחו להרכיב את רשימת קטעי האקשן הטובים. התרסקות המטוס ב"סאלי" של קלינט איסטווד, הדרמות על הרכבת ב"עידן הצללים" הקוריאני, המערכות הצבאיות ב"הסרבן" של מל גיבסון וכמובן גם הקרבות ב"מלחמת הכוכבים: רוג אחת". כולם היו יריבים ראויים, אך בסופו של דבר, באופן לא מפתיע, המקום הראשון הוענק לקטטה עתירת גיבורי-העל שמתרחשת בשדה התעופה במהלך "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים".
בדיון על הפסקול הטוב של השנה, תמיד קיים ויכוח אם יש להתייחס רק למוזיקה מקורית שנכתבה במיוחד, או גם לסרטים המציגים שירים ואף להיטים שכבר היו קיימים בעבר. אם נלך על האופציה השנייה, אז המנצח הגדול הוא "אמריקן האני", שהתקשורת העולמית לא היתה יכולה להתעלם מן התפריט המוזיקלי העשיר, האיכותי והרלוונטי להפליא שלו, שכלל בעיקר השמעות בכורה קולנועיות של שלל קטעי היפ-הופ טריים ומשובחים.
באשר לשאלה איזה סרט הוא מלך החיפושים בגוגל, אין מה להתווכח צריך רק להסתכל על הנתונים. אלה מגלים כי "דדפול" הוא השם שהוזן בשורת החיפוש הכי הרבה פעמים בעולם. זה אולי דווקא כן קצת מפתיע, כי בטבלת שוברי הקופות העולמית ניצב הלהיט רק במקום השביעי ("קפטן אמריקה" ראשון), אבל ייתכנו שני דברים: שהקהל של קומדיית גיבורי-העל הזו נוטה יותר לחפש ברשת, וכן שהפולחן סביבה התעצם לאחר הפצתה בקולנוע.
וברוחה של 2016, נסיים בטעם מר: מובן שגם השנה, המבקרים המרושעים מטבעם לא נמנעו מלדרג את הסרטים הכי גרועים שהופצו במהלכה.
לאור כמות הזבלונים שיצאו השנה, הבחירה היתה קשה מאשר בדרך כלל, ובכל זאת, כמה סרטים השכילו לבלוט. לא רק "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", "אליס מבעד למראה" וכל ההמשכונים והחשודים הרגילים, אלא גם "תשע נשמות", הקומדיה לכל המשפחה בה זונח קווין ספייסי את פרנק אנדרווד כדי לדבב חתול; "Hillary's America: The Secret History of the Democratic Party", דוקו שנעשה בידי אנשי ימין קיצוני והיה אולי אפקטיבי פוליטית, אך לא משובח קולנועית בלשון המעטה, ו"יום האם", הקומדיה בכיכובה של ג'וליה רוברטס שלמרבה הצער תיזכר כעבודתו האחרונה של הבמאי המנוח גארי מרשל.
לפחות לפי עורכי The Playlist, זה גם הסרט שראוי לתואר "הגרוע מכולם", והם הציגו נימוק משכנע לכך: בניגוד למתחריו האחרים, שייבלעו בתהום הנשייה, ממנו אף פעם לא נוכל להיפטר, פשוט כי בגלל השם שלו וצרכי הפרוגרמציה, הוא יוקרן בעתיד מדי שנה ביום האם. ככה זה: כמו ש-2016 הוכיחה לנו, בקולנוע ובפוליטיקה, ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. בפעם הראשונה כפלופ קופתי, ובפעם השנייה כשידור חוזר שנכפה עלינו רק כי אין משהו טוב יותר לשבץ.
