זה היה הקרב החד צדדי ביותר שנראה על מסכי הקולנוע שלנו מזה זמן רב, עימות במעמד צד אחד עם נוקאאוט מהדהד שלא הותיר מקום לספק באשר לזהות המנצח. אפשר להירגע, אין כאן שום רמז לתוצאות המאבק בין טים קפטן אמריקה לטים איירון מן, אלא למה שהוגדר לרגע כקרב בין אולפני מארוול ו-DC/וורנר. זאת לא הפתעה גדולה. עוד לפני שהקרב הזה יצא לדרך היו יחסי הכוחות די ברורים, אבל רק כשצופים ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" וב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (בסדר הזה) מבינים את עומק ההבדל בין ליגת העל לליגת החובבים. הרבה דובר על האתגר הגדול שהוצב בפני "באטמן נגד סופרמן" להוציא לדרך עולם קולנועי שלם, תוך הצגת דמויות חדשות ושמירה על הוותיקות, עד שכמעט שכחנו ש"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" עמד בפני כמעט אותו אתגר בדיוק. העולם הסינמטי של מארוול שיצא לדרך עם "איירון מן" ב-2008 נמצא רגע לפני נקודת מפנה שתשפיע על עתיד גיבוריו הישנים והחדשים. איזה מזל שהפעם האתגר הזה ניתן בידי קולנוענים שראויים לכך.
"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מתרחש על רקע מאורעות "הנוקמים: עידן אולטרון" וקרבות הענק האחרים שניהלו גיבורי העל בפעילותם בשנים האחרונות. לצד ההצלחה בהגנה על האנושות בפני שלל איומים, כללו הקרבות בהשתתפות הגיבורים אובדן רב של רכוש וחיי חפים מפשע. לאחר שמשימה נוספת מביאה לאובדן בנפש, מגבשות אומות העולם יוזמה להסדרת פעילותם של גיבורי העל. טוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור) מאמץ את היוזמה ומעודד את חבריו לנוקמים להצטרף אליו, אולם סטיב רוג'רס (כריס אוונס) מתנגד להפקיד את האחריות בידי הממשל ממנו סבל רק לאחרונה. כל אחד מהמנהיגים מקבץ סביבו חבורה של תומכים בדרך לעימות חזיתי, כאשר במשך כל אותה העת מנסה קורבן אחר של פעילות הנוקמים להוציא לדרך תוכנית שתביא להרס סופי של איחוד הגיבורים.
עם כל הכבוד לשם הסרט, שקרוי על פי אחת מחוברות הקומיקס המצליחות והמפורסמות ביותר של מארוול, ניתן היה לקרוא לו בקלות "הנוקמים 3". מלבד ת'ור והענק הירוק, כל גיבורי האולפנים מפגינים כאן נוכחות מרשימה. עד כה היחיד שהוכיח יכולת להתמודד עם צפיפות כזו של דמויות ופרטים היה ג'וס ווידון, אבל מאז "קפטן אמריקה: חייל החורף", אלו האחים אנתוני וג'ו רוסו שתפסו את מקומו כנותני הטון בעולם הגיבורים, והם מתעלים כאן על שני סרטי הנוקמים של ווידון. בהנהגתם הפך "חייל החורף" לסרט שמטפל בחוכמה בסוגיה מורכבת ורלוונטית כמו נושא הפרטיות והחדירה אליה מצד ממשלות ותאגידים, תוך שהוא לא מאבד לרגע מהשנינות שמאפיינת את סרטי מארוול, ומפגיז בכמה מסצנות האקשן המרשימות שנראו מאז שהז'אנר הזה התפוצץ מחדש ב-2008. ב"מלחמת האזרחים" הם עושים את זה שוב עם עיסוק בשאלה שהעסיקה את הגיבורים מאז ומעולם: האם בעצם פעילותם הם מפחיתים את האיום על האנושות, או רק מושכים אש ויוצרים נבלים קשים ואכזריים יותר? ובמובן רלוונטי יותר: האם עודף שליטה של הממשל הוא ברכה או קללה?
שימו נושא כזה בידיים לא מיומנות ותקבלו סרט כבד ומייסר, מלווה במוזיקה דרמטית ורצינות תהומית. אלא ש"מלחמת האזרחים" מצליח לטפל בנושא הזה ביעילות נהדרת, תוך שהוא משתמש בעלילות סרטי הגיבורים הקודמים כדי לשתול את הזרעים לעימות בין הגיבורים. אבל כאן זה ממש לא נגמר, מכיוון שתוך כדי בניית העימות הגדול של הסרט, מצליחים האחים רוסו להציג שני גיבורים חדשים - ספיידרמן והפנתר השחור - באופן שהוא לא פחות מבית ספר לסיפורי רקע. במקום לתאר שוב את ההקדמה המייגעת והמוכרת של פיטר פארקר, הוא מגיע כמוצר מוגמר ומשופר - ספיידרמן צעיר ומבולבל, אבל גם חצוף, שנון, מצחיק ובעיקר שונה כל כך מהגרסאות המרובעות והמשמימות שבאו לפניו. ספיידרמן כל כך מוצלח בסרט הזה, עד שכמעט קשה להאמין שכל משך זמן המסך שלו מסתכם בכעשרים דקות. ההצגה של הפנתר השחור לא פחות מוצלחת. מדמות שלא נראתה לפני כן, הופך מלך וואקאנדה לאחד הגיבורים הכי מסקרנים על המסך. סצנות האקשן בכיכובו הן מהטובות שהסרט מציע, והן מסייעות כדי לבנות את דמותו בסרט הסולו שעוד יגיע.
השליטה של האחים בצילום, עריכה והעמדה של סצנות אקשן מגיע ב"מלחמת האזרחים" לשיא. כמו להטוטן שמוסיף עוד ועוד כדורים תוך כדי תנועה, מצליח הסרט להתמקד בפרטים הקטנים בתוך קרבות ענק. בהרבה מאוד מקרים, גם בסרטי מארוול קודמים, הריבוי הזה של דמויות והתרחשויות הוביל לבלבול באשר למה קורה בכל רגע נתון. ב"מלחמת האזרחים" זה לא קורה כמעט אף פעם. בתוך המהומה המצלמה נעה במיומנות, רועדת בזמן התגוששות עזה וניצבת בנקודת השקפה מושלמת במרדפים. כל קרב (ויש כאן כאלה למכביר) נראה שונה ומגניב מקודמו. גם יכולת חלוקת זמן המסך, כך שכל אחד מהגיבורים יקבל את האפשרות לבטא את עצמו בדרכו הייחודית, מרשימה מאוד. מלבד ויז'ן, שנראה מעט אנמי בסרט הזה, כל אחד מהגיבורים נותן כאן את אחת ההופעות הטובות ביותר שלו, כולל סרטי סולו. אנטמן של פול ראד, למשל, מבריק כאן הרבה יותר מהסרט המעט בנאלי שהציג אותו לעולם. מעל לכל, "מלחמת האזרחים" מצליח לשלב בין רצינות ועלילה קודרת למדי לבין הכיף והסיפוק שהיו כל כך חסרים ב"באטמן נגד סופרמן". העובדה שגיבוריו נמצאים בעיצומה של מלחמה על זהותם, לא גורמת להם (וכתוצאה מכך גם לנו) להיראות סובלים. הרגש דומיננטי בכל פינה בסרט הזה (בוודאי שעבור מעריצים), והוא משדרג אותו משמעותית.
הבעייתיות של העולם הסינמטי של מארוול לצופים שמגיעים "רק כדי לראות על מה המהומה", מגיעה ב"מלחמת האזרחים" לסוג של נקודת אל חזור. אם לא צפיתם בסרטים הקודמים של מארוול (בייחוד סרטי "הנוקמים" וסרטי קפטן אמריקה), או לפחות השקעתם בשיעורי בית רציניים לקראת הסרט, תתקשו למצות את ההנאה ממנו. אנחנו נמצאים בנקודה שבה כבר לא מספיק רק לזהות מי "טוב" ומי "רע", אלא בכזו שצובעת את כלל הגיבורים בגוונים שונים של אפור. התהליך הארוך, למשל, שעבר טוני סטארק מאז "איירון מן" הראשון ועד עכשיו, הוא כזה שמבלי להכיר אותו, קשה להבין את מניעיו. והאירוניה היא שאחריו הסיפור הזה יהפוך לקשה עוד הרבה יותר. מעריצי קומיקס שלא יצפו ב"מלחמת האזרחים", יתקשו מאוד להבין את הדרך שתוביל ל"מלחמת הנצח", ב-2018 ו-2019.
חיסרון נוסף, שהוא תוצר לוואי של הניסיון לעסוק במקביל בכל כך הרבה סוגיות, גיבורים וקווי עלילה, הוא החולשה של הנבל המרכזי של הסרט. דניאל ברוהל הוא שחקן נפלא ודווקא בגלל שהוא כזה, יש תחושה שזימו הוא סוג של פספוס. נבלים קודמים בהיסטוריה של מארוול (כמו אולטרון) סבלו הרבה פעמים מקלישאות ז'אנר וחוסר יכולת להתחבר למניעים שמובילים אותם. סיפור המסגרת של זימו עשוי היה להפוך אותו לנבל מרתק דווקא בגלל החיבור להשלכות פעילות גיבורי העל, אך למרות זאת השפעתו על המתרחש מינורית מדי.
גם האורך של "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (שעתיים וחצי) ראוי להתייחסות. זה לא שהסרט מתיש כמו העובדה שהוא עמוס. הרבה מאוד מידע לעבד, הרבה אינטריגות ובריתות. הסרטים האלה הם כבר מזמן לא רק עוד מפגש רבתי של גיבורים אהובים, יש בהם תהליך שמוביל אותנו להמשך עלילות הגיבורים והדרך שבה יבחרו בעתיד. יהיו מי שיראו בכך משום ירידה ברמה לעומת "קפטן אמריקה: חייל החורף", שהיה סרט ממוקד הרבה יותר בגלל מיעוט הגיבורים היחסי שלו. אלא שבפרספקטיבה של זמן, לא רק שההישג של "מלחמת האזרחים" מרשים יותר בהתחשב באתגרים הגדולים שבמרכזו, אלא שגם התהליך שבמרכזו (שהחל בסרט הקודם) הופך עוצמתי ומרתק יותר. משברי הנאמנות והבחירות של הגיבורים בתוכו הם המשמעותיים ביותר שנראו בסרט מארוולי עד היום.
"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" הוא ללא ספק אחד מהסרטים הטובים ביותר שיצאו תחת המפעל המצליח של מארוול. הידיים הבטוחות של האחים רוסו על ההגה מאפשרים לו להיות עמוק ומגניב, להציג גיבורים חדשים ולעשות כבוד לוותיקים, ולספק כמה מסצנות האקשן הכי מהנות שנראו על מסך בשנים האחרונות. ההגעה שלו היתה מבורכת בכל מקרה, אבל העובדה שהגיע חודשיים אחרי הפיאסקו העצום של זאק סניידר היא כמו אוויר לנשימה לז'אנר כולו. הוכחה שבניגוד למה שהתרגלנו לחשוב, סרטי הקומיקס יכולים ללכת ולהשתפר עם הזמן. וזאת בהחלט מחשבה מעודדת לקראת העתיד.