נושאים חמים

תקלה בייצור: "יצורים ליליים" המדובר מרשים, אך לא מספק

בסרטו השנוי במחלוקת של טום פורד יש אלמנטים של אמנות ברמה הגבוהה ביותר, אך בסופו של דבר הוא לא מצליח להותיר חותם, גם בגלל המשחק הסולידי מדי של איימי אדמס וג'ייק ג'ילנהול

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
דירוג כוכבים לסרטים -3 כוכבים ()

מכל סרטי עונת הפרסים שעולים בתקופה זו לאקרנים, "יצורים ליליים" הוא אולי היוצא דופן מכולם, והיצירה שהכי קרובה לסגנון העשייה אותו נהוג להגדיר כ"קולנוע אמנותי". ביים אותו טום פורד - מעצב אופנה שעבר מאחורי המצלמה בשלהי העשור הקודם עם "סינגל מן" וכעת מכה שנית - וברור לחלוטין כי הוא לא מבקש לרגש, לנחם או לבדר את הצופה, אלא דוווקא לערער אותו.

ברור כי גם אילולא היו מופיעים ב"יצורים ליליים" כוכבים בשיעור הקומה של איימי אדמס, ג'ייק ג'ילנהול ואהרון טיילור-ג'ונסון, ואם האחרון לא היה זוכה בגלובוס זהב והסרט לא היה מועמד לתשעה פרסי אקדמיה בריטית וצפוי לככב גם באוסקרים, הוא לא היה זוכה להפצה גדולה ברחבי העולם, כולל בישראל.

את כל זה מבהיר "יצורים ליילים" מן הרגעים הראשונים, בהם הוא מתמקם במחוזות של יצירות קולנועיות חידתיות מסוגן של "מלהולנד דרייב", למשל. הדבר קורה בסצנת פתיחה הזויה למדי שאין לה על פניו הכרח עלילתי, במהלכה אנו צופים בהילוך איטי בקבוצה של נשים מעורטלות וכבדות משקל. הרגעים הללו מזכירים יותר וידאו-ארט מאשר סרט עלילתי הוליווד רגיל - וכך, כבר לאחר חמש דקות, מבינים הצופים ש"לה לה לנד" זה לא.

גם מכאן והלאה, מתפתח הסרט בצורה מאתגרת, מבלבלת ולרוב אף טורדת מנוחה. אדמס מגלמת בו בעלים של גלריה לאמנות, שיש לה גם קשרים לעולם הספרות – בעלה לשעבר, בגילומו של ג'יילנהול, הוא סופר השולח לה את כתב היד החדש שלו. היא מתחילה לעלעל בו, ועלילתו נפרשת אל מול עינינו. סיפור בתוך סיפור, כמו ב"הנסיכה הקסומה" למשל, רק שכאן התוצאה לא מתאימה לילדים אלא אלימה ופרוורטית.

יצורים ליילים (יח"צ)
"לה לה לנד" זה לא. מתוך "יצורים ליילים" (צילומים: יח"צ)

אם לא די בכך, נוסף עוד רובד עלילתי: פלאשבקים המשחזרים את מערכת היחסים של הגיבורה והאקס שלה, מתחילתה ועד היום שבו זרקה אותו, כיוון שחשה כי הסופר הרכרוכי לא מספיק גבר בשבילה. מתברר כי הוא הראשון להסכים עם הטענה הזו, וכתגובה אליה הוא עוקב ברומן שלו אחר בן דמותו, העומד בפני מבחן הגבריות.

ליתר דיוק, ובלי לחשוף יותר מדי מן התפניות העלילתיות, כתב היד שהוא שלח לאשתו לשעבר עוסק בזוג הנוסע לו לילה אחד בכבישי טקסס עם בתם, ואז נתקל בחבורת פורעי חוק צעירים, שאת מנהיגה מגלם טיילור-ג'ונסון. אלה מבצעים בהם, כמו שנהוג לכתוב במדורי הפלילים, פשע "בסגנון התפוז המכני", ואז עולה השאלה: האם איש הרוח מוג הלב, שנודע לשמצה אצל רעייתו ואצל משפחתה בשל היותו חדל אישים, יצליח לקום ולהגן כהלכה על עצמו ויקירות לבו? ומה יהיו ההשלכות של כך על המשך חייו?

החלקים החזקים ביותר בסרט הם אלה המתארים אותו עימות על כבישי טקסס. אף שאין בהם אלימות מפורשת, וכמעט אף טיפת דם לא ניגרת, בכל זאת מצליח הבמאי לעורר רגשות עזים בקהל. ביד מיומנת, משכיל פורד להדביק את הצופה למסך ולגרום לו להתכווץ בכיסא מרוב מתח. טיילור-ג'ונסון יכול להיות חביב כשהוא רוצה, למשל עת גילם את ג'ון לנון ב"נער משום מקום" או את המאהב של אנה קרנינה בעיבוד הקולנועי מתחילת העשור לספרו של טולסטוי, אבל כאן רואים לו את הטירוף בעיניים, והתצוגה שלו היא מופת של שגעון מהפנט.

הטאץ' של פורד ניכר גם בהמשך הדרך, וכיאה לאושיית אופנה מוערכת שכמותו, הסרט רצוף דימויים ויזואליים יפים ומתאפיין בעיצוב חזותי מוקפד ומרשים. הוא נמשך כשעה וחמישים דקות ולא משעמם לרגע, ולאורך כל הזמן נהנה להכריח את עצמו, את גיבוריו ואת הצופים לבחון גבולות: בין אמנות ומציאות, גברים ונשים, הורים וילדים, אזורי נוחות ושטחי הפקר, מותר ואסור.

יצורים ליילים (יח"צ)
הפתיחה מזכירה את "מלהולנד דרייב". מתוך "יצורים ליילים"

אין ספק אם כך שפורד הוא אמן ואינטלקטואל מן השורה הראשונה, ויש להעריך אותו על כך שהוא מנסה כי גם סרטו יהיה כזה, למרות האקלים הקולנועי השטחי והתעשייתי שבזמנו הופק. אך אף שרבים הגדירו את "יצורים ליילים" כיצירת מופת, ונראה כי בדיוק לכך התיימר, הוא רחוק מלהיות מושלם. בעיני, יש בו כמה חולשות העוצרות אותו באמצע הדרך לאותה גדולה נשגבת אליה הוא שואף.

בעיה ראשונה: אותו עימות בכביש הטקסני הנידח מגיע כבר בשלב התחלתי יחסית, והמשך הסרט לא מצליח לשחזר את העוצמה הדרמטית שבו ובטח שלא להתעלות עליה. לכן, השיא כאן מגיע מוקדם מדי, והמערכה השנייה והשלישית, במקום לתת לבטן את האגרוף הסופי, מתגלות כאנטי-קליימקס.

בעיה נוספת: תצוגות המשחק של ג'ילנהול ואדמס בתפקידים הראשיים. שניהם בעלי מלאכה טובים, כמובן, אבל סרט אקסצנטרי ופרוע כזה היה יוצא נשכר מנוכחות של שחקנים שהם גם כן כאלה. הופעות של כוכבים סולידיים אך כבר גנריים למדי אינם מתאימות לו. לעומת זאת, התצוגה הסהרורית של אהרון טיילור ג'ונסון וגם זו של מייקל שאנון, המצטרף לעלילה בשלב מסוים כשריף עם חוקים משלו, היא בדיוק מה שהוא צריך. אך השניים הם שחקני משנה בלבד כאן, והשפעתם מוגבלת.

ואולי מהותי מכל: ככל שמתקדמת הקריאה של אדמס בכתב היד של האקס, מתגלה כי זה לא ספר מסעיר או מקורי במיוחד. לכתוב רומנים בעלי ערך במציאות זה מסובך עד בלתי אפשרי, להמציא כאלה פיקטיביים זה מסובך שבעתיים, וגם התסריט של "יצורים ליילים" שוקע בסופו של דבר בתוך בינוניות שגרתית ומאכזבת למדי, וגם אם הצופים מתוחים עד רגעי הסיום, הם לא מקבלים תגמול ראוי.

יצורים ליילים (יח"צ)
לא מצליח להרים את הסרט. ג'ייק ג'ילנהול ב"יצורים ליילים"

באתגר אחד כן עומד "יצורים ליילים" בגבורה: לפצל את הצופים שלו. סצנת הפתיחה, למשל, כבר פרנסה לא מעט ויכוחים וירטואליים בין אלה הרואים בה שיימינג של שמנות למי שטוענים כי הם לא הבינו אותה נכון, וכמובן שיש גם מחלוקות על כל מה שקורה אחריה ועל אופיו ורמתו הכללית של הסרט. חלק כתבו שהוא יצירת פאר מבריקה הראויה לכל המועמדויות והפרסים, אחרים סנטו בה דווקא שהיא קשקוש נפוח, חלול ובעיקר מיזוגני להפליא.

מפתה להצטרף לאחת מן הקבוצות הנחרצות, אך אולי מדויק יהיה יותר לומר שהאמת נמצאת בין שתיהן. יש פה אלמנטים של אמנות ברמתה הגבוה ביותר, אך בסופו של דבר, אלה לא מתגבשים לכדי משהו שישכיל להותיר חותם. "יצורים ליילים" שואף לרדוף את הצופים גם בסיוטים, אך הוא מתפוגג מהזיכרון עוד לפני שנרדמים.

יצורים ליילים (יח"צ)
מופת של טירוף מהפנט. אהרון טיילור-ג'ונסון ב"יצורים ליילים"
יצורים ליילים (יח"צ)
אחרי "המפגש", זו ללא ספק השנה שלה. איימי אדמס ב"יצורים ליילים"
יצורים ליילים (יח"צ)
מצוין, כרגיל, בדמות השריף. מייקל שאנון ב"יצורים ליילים"
יצורים ליילים (יח"צ)
לא סרט רע, אבל גם לא מופת. מתוך "יצורים ליילים"