התעשייה האמריקאית הפיקה כבר מאות סרטים על ספורטאים מצטיינים. בישראל, אין כל כך אושיות ספורט שכאלה, אז במקום זאת מפנים את המצלמה לאוהדים ובראש בראשונה, לאוהדי בית"ר.
האוהדים הללו עמדו כבר באמצע שנות התשעים במרכז "ברוכים הבאים לגיהנום" של זיו נוה, שנחשב הדוקו הספורטיבי הראשון בתולדות העשייה המקומית, וכעת הם מככבים גם ב"טהורה לעד", סרטה המדובר של מאיה זינשטיין שהוצג אמש ב-yes דוקו, כעת זמין שם ב-VOD ובראשון במרץ אמור לזכות גם להפצה קולנועית צנועה.
בניגוד ל"ברוכים הבאים לגיהנום", שצולם בזמן אחת השנים הטובות בהיסטוריה של בית"ר והסתיים באליפות צהובה-שחורה, "טהורה לעד" מתרחש דווקא במהלך אחת העונות הגרועות בדברי ימיה: עונת 2013/2012, בה הבעלים דאז ארקדי גאידמק ציפצף על החוק הלא רשמי לפיו הקבוצה לא תצרף שחקנים מוסלמים, וגייס לשורותיה צמד כדורגלנים צ'צ'נים, זאור סדאייב וג'בראיל קאדייב.
בדיעבד, מתברר שזו היתה פרובוקציה מתוכננת היטב של גאידמק. הוא ידע בדיוק לאן יוביל המהלך, ותגובת השרשרת הצפויה אכן קרתה: הקיצוניים בקהל, כמו שאומרים בגשש החיוור, יצאו "לשרוף את המועדון", רק שבמקרה שלהם זה לא היה מערכון, אלא מציאות אלימה. זו הובילה להתרוקנות היציעים, להידרדרות מקצועית שכמעט הסתיימה בירידת ליגה וחמור מכל, לשורה ארוכה של תקריות גזעניות ביציעים ומחוץ להם.
את כל זה, סיקרה התקשורת מקרוב כבר בזמן אמת, וקשה להוסיף מידע שטרם נחשף. לכן, כמה אנשי תקשורת עם זיקה לעולם הספורט הלינו על כך ש"טהורה לעד" לא מחדש להם. אולי זה באמת כך, אבל אין זה משנה, כי מלכתחילה היצירה הזו אינה מתיימרת להיות תחקיר עיתונאי, אלא סרט, וזינשטיין משכילה לעמוד במשימה הקולנועית בכבוד ולבעוט את המצלמה שלה היישר לחיבורים.
הצפייה הראשונה שלי ב"טהורה לעד" היתה על מסך גדול, עת הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, והוא בהחלט ראוי לפורמט ההקרנה הזה ומומלץ לראותו כך. כל זאת, הודות לערכי ההפקה הגבוהים, לצילומים היפים של ישראל פרידמן ויניב לינטון וכמובן גם לעבודת הבימוי של זינשטיין.
היוצרת, שזה סרטה הארוך הראשון, לקחה כאן החלטה חכמה ולא מובנת מאליה. הדבר המתבקש מבחינתה היה ליישר קו עם המציאות המתוארת, וכמו ביצירות קודמות דומות רבות, לביים את "טהורה לעד" באופן מתלהם וקולני ולערוך אותו בצורה תזזיתית.
זינשטיין עושה ההפך: היא מביימת ועורכת באופן שקול ומתון, מה שיוצר ניגוד אירוני בין הסגנון לתוכן. הדבר גם מדגיש את עוצמת ההתרחשויות, כיוון שהדרמטיות שלהן לא מוכתבת מלמעלה באופן מלאכותי, אלא מתפתחת באופן אורגני. "טהורה לעד" אינו אחד מאותם סרטים תיעודיים בהם היוצרים בועטים לנו כדור לראש וצועקים "תתעוררו ותראו מה קורה". תחת זאת, הוא מתמסר איתו בשקט ובחוכמה עד הרחבה ומשם מרים בניחותא ובאלגנטיות וולה לרשת.
מתברר שאפשר גם ככה, כי בלי להאכיל בכפית, מצליחה להעביר זינשטיין את הפואנטה. גם כאן מגיע לה ציון לשבח, כיוון ש"טהורה לעד" נמנע מאמירות אוטומטיות וסימון מטרות קלות. אין מעשה קל יותר כיום מאשר להתייחס לקהילה הכה מושמצת של אוהדי הכדורגל באשר הם כשעירים לעזאזל ואז לירות לעברם חצים, אבל אין זה מה שמנסים לעשות כאן.
תחת זאת, דרך הסיפור על איך פלגים של אוהדי בית"ר הרסו לקבוצה את העונה בגלל פרשת השחקנים המוסלמים, מבקש הסרט לומר משהו רחב ורלוונטי הרבה יותר. הוא מראה כיצד יכולה קבוצת אנשים, שאפשר להתווכח על הכמות המדויקת שלה אבל לבטח אינה הרוב, לחרב לכולם סביבה את החיים. בעשותו כן, "טהורה לעד" ממחיש גם מה קורה כשעשב שוטה, במקרה זה ארגון אוהדים קיצוני, הולך וצומח באין מפריע בשעה שהסביבה טומנת ראשה בחול ומאפשרת לו להתפתח לממדים מפלצתיים עד הסוף המר.
"טהורה לעד", אם כך, הוא סרט עם סגנון, עם עוצמה דרמטית ועם אמירה. גם מיותר מן הסתם לציין עד כמה הוא רלוונטי ואקטואלי, שכן זינשטיין לא רק מתעדת במצלמתה את מה שקרה בעונת 2013/2012, אלא מנבאת בו עוד כמה התרחשויות אלימות וגזעניות שטילטלו את החברה הישראלית בשנים שעברו מאז הצילומים, וכמובן מרימה תמרורי אזהרה לקראת התפתחויות נוספות שעוד עלולות לפקוד אותנו.
אך בצד המחמאות, יש גם שתי הסתייגויות מן הסרט. הגישה האוהדת של זינשטיין כלפי גאידמק מעוררת תמיהה. הוא מוצג כאן כגיבור, קדוש מעונה שרקח תעלול חברתי, ומתאפשר לו פתחון פה בלי טיפה של ביקורת נגדית. ברגע המגוחך ביותר, מצהיר כאן הבעלים לשעבר של בית"ר "רציתי להציב מראה בפני החברה הישראלית", ועם כל הכבוד, אין לנו סיבה לקבל הטפות מוסר מאדם שאם יסתכל בעצמו במראה, יראה בה איש שהורשע בידי בית משפט צרפתי בעוון מכירת נשק בלתי חוקי וריצה מאסר.
בעיה שנייה: זינשטיין יודעת כי את "טהורה לעד" יראו רבים ורבות שאינם בקיאים בספורט ישראלי ובספורט בכלל, ולכן חבל שהיא מציגה בה תמונת מציאות חלקית. וכך, מי שיגיעו אליו ללא ידע מוקדם עלולים לחשוב כי אוהדי בית"ר הם היחידים שהפגינו גילוי גזענות לאורך השנים, כאילו הרעה החולה הזו לא הגיעה גם להפועל ולמכבי, וכמובן שנפוצה גם בקרב קבוצות רבות אחרות ברחבי העולם. אם כבר דנים בצד האפל של הכדור העגול, לא היה מזיק לומר גם על כך כמה מילים.
עם זאת, למרות ההסתייגויות, "טהורה לעד" נותר גם בצפייה שנייה יצירה עשויה לעילא, חזקה ומרתקת. היא מוכיחה שוב כי אם הכדורגלנים פה היו ברמה של הדוקומנטריסטיות המקומיות, כבר מזמן היינו מככבים בליגת האלופות.
לקראת סיום "טהורה לעד", אומר איציק קורנפיין, המנכ"ל דאז של בית"ר ואחת הדמויות הטרגיות בפרשה "עוד יהיה שחקן ערבי בקבוצה, זה בלתי נמנע". ארבע שנים עברו מאז, וכמובן שהנבואה טרם התגשמה. גם אליפות צהובה-שחורה אין כרגע באופק וכל מה שנותר, כרגיל בישראל, זה הסרט.
