(בסרטון: קטע מ"טהורה לעד")
אפשר להתווכח אם הכדורגל הישראלי נמצא בתהום או בשפל המדרגה, אבל דבר אחד בטוח: לפחות בכל הקשור לייצוג שלו בקולנוע המקומי, מעמדו בשיא. לפני כשבועיים שודר בערוץ 1 "צבעים של שנאה" על הגזענות במגרשים, לפני כמה ימים הציג ערוץ 8 את "למות או לכבוש את ההר" על קבוצת האוהדים בית"ר נורדיה ובקרוב נראה ב-yes דוקו את "טהורה לעד" על בית"ר ירושלים. כמו כן, לפני שנה שידר אותו ערוץ את "ממלכת עדני" על הפועל מרמורק, ובפסטיבל דוקאביב השנה יכולנו לחזות ב"אמיצות", דוקו קצר על כדורגלניות צעירות. הרשימה עוד ארוכה, שלא לדבר על פרויקטים עתידיים שטרם הוקרנו.
בנוסף לזאת, גם יותר ויותר סרטים עלילתיים תוצרת הארץ מציגים כדורגל כאלמנט עלילתי, לעתים אפילו מרכזי, למשל "שושנה חלוץ מרכזי" שהיה להיט גדול לפני שנתיים ו"מלחמת תשעים הדקות", זוכה פרס המשחק בפסטיבל חיפה האחרון. לכך אפשר כמובן להוסיף את הסדרה "שחקן זר" ואת הריאליטי "גולסטאר", והיד עוד נטויה. למונדיאל כבר לא נעלה, אבל אנחנו לא מפגרים מאחורי אף מדינה בעולם בכמויות התוכן שיש במסך הקטן והגדול סביב הכדור העגול.
כיוון שכמו במדינות רבות אחרות, גם כאן כדורגל הוא מאז ומעולם הענף הפופולרי ביותר, אפשר היה לחשוב כי זה המצב מראשית ימי התרבות הישראלית. אך האמת הפוכה לגמרי, כפי שמחדד מאיר שניצר, המתמצא באותה מידה בקולנוע ובספורט, ותוך כדי השיחה עמי עוקב בהתלהבות אחר ניצחונה של מנצ'סטר יונייטד על ווסטהאם.
אמנם עוד לפני עשרות שנים זכה אצלנו הכדורגל לייצוגים שונים בתרבות הפופולרית, למשל על עטיפות מסטיקים ובסדרת הספרים של אבנר כרמלי, אך לא יותר מזה. בימינו "הספורטאים הצעירים" ודאי היה הופך לסדרה בערוץ ילדים כלשהו, אך לא בזמנו. "כדורגל נתפס אז כתרבות נמוכה, והאליטה התרבותית העדיפה את הכדורסל", מסביר שניצר.
ואמנם, במרבית הסרטים הישראלים שעסקו בספורט בין שנות השישים והתשעים, בדרך כלל העדיפו התסריטאים את הכדור הכתום. אם זה ב"עיניים גדולות", אחד התוצרים המקומיים המוערכים של שנות השבעים, בו גילם כזכור אורי זוהר מאמן כדורסל, ואם זה בקומדיות עממיות יותר, למשל להיט הבורקס הפולחני "מלך הסלים", בכיכובו של דובי גל.
כדורגל, לעומת זאת, נותר מעט בשוליים. אפשר למנות על כף יד אחת סרטים עלילתיים מאותה תקופה בהם שיחק תפקיד, וגם אז הוא היה משני - למשל ב"שמונה בעקבות אחד", "השכונה שלנו" ו"כוכב השחר". לענף היה מקום מרכזי יותר ב"בלומפילד" מ-1971, שמן הסתם צולם בארץ. אך מעבר לעובדה שמדובר בקוריוז קולנועי נשכח, זו היתה הפקה בינלאומית בכיכובם של ריצ'רד האריס ורומי שניידר, ולא פרויקט תוצרת הארץ.
גם בגזרה הדוקומנטרית והטלוויזיונית הזרקור לא הופנה אז אל מגרשי הכדורגל, מה שהחל לקרות רק בשנות התשעים. רבים זוכרים את "בית שאן סרט מלחמה" מ-1996 כפורץ הדרך, אך האמת שלפניו הגיע "ברוכים הבאים לגיהנום" של זיו נווה, שצולם במהלך עונת האליפות של בית"ר ירושלים ב-1993. לאלה התלוו עוד כמה תוצרים, אך יש לציין שהכמות היתה עדיין קטנה למדי, בטח יחסית להיום. חשוב מכך, רוב הפרויקטים הללו החלו בתור כתבות מגזין טלוויזיוניות ואז הפכו בסופו של דבר לסרטים, כך שעדיין לא היה מקובל ונהוג בעולם הדוקומנטרי המקומי להוציא לדרך פרויקטים על הכדור העגול.
באותה תקופה הכדורגל הפך דומיננטי יותר גם במחוזות העלילתיים, למשל עם "גמר גביע" (1991), "האח של דריקס" (1994) ו"בית"ר פרובנס" (2002), אך עדיין מדובר במספר זעום של סרטים, שגם יצאו בהפרשים גדולים אחד מן השני ורובם לא זכו לתהודה.
אז למה היוצרים המקומיים החלו לרדת אל הדשא בכמויות גדולות בשנים האחרונות? לפי שניצר, ההסבר פשוט - "זה הכל בגלל ברצלונה ומסי", הוא אומר. "אלה, כמו גם אולפן ליגת האלופות וכדומה, הפכו את הכדורגל לבונטון בחברה הישראלית. פעם הוא זוהה אך ורק עם אוהדים שרופים ועם ילדים. היום הוא כבר חלק בלתי נפרד מן העולם של המעמד הבורגני, וכתוצאה מכך רואים גם פריחה קולנועית, טלוויזיונית ודוקומנטרית סביבו".
"טהורה לעד", שכיכב בין השאר בפסטיבל טורונטו, אירוע הקולנוע היוקרתי בצפון אמריקה, הוא אולי הבולט בסרטי הפריחה הזו. היוצרת שלו, מאיה זינשטיין, מבקשת להדגיש את מה שרוב המרואיינים לכתבה מבהירים כבר בתחילת השיחה עמם - שלא נכון לקטלג את היצירות שלהם בז'אנר הספורט, כיוון שהן עוסקות בעיניהם בנושאים רחבים הרבה יותר.
"הרבה אנשים שיוצאים מהסרט מספרים לי שזו הפעם הראשונה בה צפו בכדורגל, ואז ישר מוסיפים 'זה בכלל לא סרט על כדורגל', היא אומרת על "טהורה לעד", המתאר כיצד פלג של אוהדי בית"ר מירר את חיי הקבוצה והרס לה את העונה בשנה בה ניסתה לראשונה ולאחרונה להלביש במדיה כדורגלנים ממוצא מוסלמי. "אני מודה, תהליך גיוס הכסף להפקה לא היה פשוט, ועלו שאלות אם הוא יעניין את הקהל הרחב, אבל לי היה ברור שבית"ר ירושלים היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל; היא זהות לחלקים גדולים בחברה הישראלית, ולכן ידעתי שאני פונה כאן לקהל עצום, ויש לי הזדמנות ליצור איתו דיאלוג".
בדומה לרבים מיוצרי ויוצרות הסרטים שהוזכרו כאן, גם זינשטיין אינה אוהדת כדורגל שרופה ולא בילתה שעות ארוכות במגרשים לפני תחילת הפרויקט התיעודי. "אני חושבת שרוב הזמן, זה היה לטובתי", היא אומרת. "כיוצרת דוקו, אני תמיד מעדיפה למצוא את עצמי בסביבה שאין לי שום קשר אליה. זה מאפשר לך להתבונן ולשאול שאלות ממש בסיסיות ולנסות קודם כל להסביר לעצמך מה קורה כאן. הבנתי שכדורגל מזקק ומוציא החוצה המון רגש מאנשים וכך הופך לאמצעי קולנועי מעולה. איתו לא צריך 'לדבר על' כי רואים הכל, וכך התאפשר לי להציג סיפור על החברה הישראלית, על הכוח האדיר של דעות קיצוניות ועל מה שקורה לחברה, או לקבוצה, כשהן משתלטות עליה".
אחד הגופים המרכזיים מאחורי "טהורה לעד" היה הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה בראשות דורית ענבר, שבין השאר, גם השתתפה בהפקת "ממלכת עדני" ו"אמיצות". מבחינתה, העובדה שכשני-שליש מן האוכלוסייה אינה מתעניינת במיוחד בכדורגל לא צריכה לגרום למנהלי ומנהלות קרנות לחשוב פעמיים לפני שהם מאשרים מימון לסרט.
"סרטים על ספורט הם סרטים שיש להם קהל. תמיד", אומרת ענבר. "זה כמו סרטי ריקוד, כי תמיד יש חומרים ויזואליים יפים להראות. חוץ מזה, 'סרטים על כדורגל' הם אף פעם לא באמת על כדורגל ובטח לא רק על כדורגל. זה היה נכון לגבי 'בית שאן סרט מלחמה' בזמנו ועכשיו לגבי 'טהורה לעד', שלמעשה עוסק באלימות, בגזענות, באוליגרכים, במצבה של ירושלים וכדומה".
ואולי באמת צריך להוציא כרטיס אדום למונח "סרטי כדורגל" ולהפסיק להשתמש בו, לפחות בהקשר העכשווי. גם אייל חלפון, שכתב את "גמר גביע" וכתב וביים את "מלחמת תשעים הדקות", ויכול היה להיחשב למלך השערים בתחום, מתנער מכך לחלוטין ומצהיר - "לא רק שאף אחד מן השניים הוא לא 'סרט כדורגל', אלא שמעולם לא באמת עשו כזה בישראל, חוץ מאולי 'בית"ר פרובנס". אולי עוד יפיקו כאן כאלה, אולי למשל יעשו ביוגרפיה של איזשהו כדורגלן, אבל בינתיים, רוב הסרטים שאתה מדבר עליהם עוסקים למעשה בנושאים אחרים לגמרי".
כך או כך, השטף לא צפוי להיעצר בקרוב. לדוגמה: כבר בפברואר הקרוב נראה בערוץ הספורט סדרה של אבידע לבני, שאנן סטריט ורון עמיקם על קבוצות האוהדים בישראל, ובהן אותה בית"ר נורדיה, שלא מזמן כיכבה בערוץ 8.
"הכדורגל הרבה יותר נוכח בשיח התרבותי מפעם, אין ספק", אומר לבני, מחלוצי העשייה הספורטיבית-דוקומנטרית, שביים עוד ב-2000 את "שומרים על השכונה" על מאבק ההישרדות של בני יהודה בליגת העל. "היום, בניגוד לעבר, כותבים על זה פה עבודות דוקטורט וספרים, ואני גם חושב שבעולם הקולנוע והתעודה יש הרבה יותר אנשים שאוהבים כדורגל מפעם".
למרות זאת, מודה לבני, "לא תמיד קל להשיג תמיכה לסרטים שיש בהם כדורגל, כי יש עדיין איזו התנשאות כלפיו וכלפי תרבות פופולרית בכלל. מצד אחר יש איזה אובר-דוז של הפקות בנושא, כי היום כל אחד יכול לקחת מצלמה ולעשות סרט. אותו דבר קורה גם בעולם הדוקו המוזיקלי, כשכל אחד עושה סרט על הלהקה האהובה עליו, אבל לא תמיד יש שם סיפור. באופן כללי, ההצלחה של פרויקט תיעודי תלוי גם באיך שהמציאות מתפתחת. לפני שנה התלוו בערוץ הספורט לנבחרת ישראל בכדורגל. אם היינו עולים ליורו, היה פה סיפור גדול וסרט גדול, אבל זה היה סתם עוד קמפיין סתמי. זה כמו שאם התלווית לדונלד טראמפ השנה, יש לך דוקו פוליטי מדהים, אבל אם הלכת אחרי בן קרסון, אז יצא לך סתם סרט".
פרויקט רלוונטי מסקרן נוסף, שנמצא בינתיים בשלבי הפקה בלבד, הוא "אסיה הולכת למשחק" של אורי בן עזרא, שביים בתחילת העשור עם גדי צפריר את "תיקו אפס" - סרט עלילתי קצר שאף זכה להשתתף בפסטיבל סרטי הכדורגל בלונדון. הפעם הוא מתכוון לנסות להפוך את הקהל של קבוצתו האהודה, הפועל פתח תקוה, לתזמורת. זאת, כדי לשחזר את אחת החוויות החזקות בחייו, הביקור הראשון במגרש כדורגל וכל השירים שנחשף אליהם לראשונה; כדי לחבר את בתו, אסיה בת השלוש, לאהבת חייו השנייה; וגם, אולי, כדי לתרום במשהו להצלת קבוצתו הדועכת.
"רבים חושבים שכדורגל זו נישה מצומצמת ביותר", אומר בן עזרא, "ובכלל הקישורים שאני מנסה לעשות נתפסים או לא קשורים. מה לילדה קטנה ולכדורגל ומה לכדורגל ולמוזיקה? אבל בעיני החיבורים טבעיים ומתבקשים. יש כמובן קשיים בהשגת המימון לסרט, אבל אני לא מוותר. אולי זה פרויקט הזוי ולא ריאלי אבל כאוהד הפועל פתח תקוה, לימדו אותי להאמין שהכל אפשרי".
