כולנו עושים דברים שאנחנו מצטערים עליהם, מזיכרון על סטירה קלה שנתנו לילד בגן וגרמה לו לפרוץ בבכי, ועד מטלה מביכה שעשינו כי "היינו צעירים והיינו צריכים את הכסף". יש כאלה שהצטערו על דברים קצת יותר מהותיים, כמו אלברט איינשטיין ופצצת האטום או אלפרד נובל והדינמיט, למשל. אי שם על הסקאלה ניצב שלום אש, שעשורים רבים לאחר שהעלה את מחזהו "אל נקמות" ראה את האנטישמיות גועשת באירופה והרגיש אחריות. "אל נקמות" אולי לא הוביל לפוגרומים באירופה ולשואה, אבל אש הואשם בכך שתרם להם, תחושת אשמה שלא עזבה אותו עד סוף ימיו.
לאש לא הייתה כהוא זה אחריות לאירועים הללו, שהיו פורצים עם או בלי "אל נקמות", אך פעילותו כשליח הסוכנות היהודית והדברים שראה ושמע, גרמו לו להבין כי טעה בהעלאת המחזה. בצעירותו לא הבין את ההשלכות. "כתבתי את המחזה כשהייתי בן 21", כתב במכתב פתוח ב-1923, לא התעסקתי בשאלה אם זה מחזה מוסרי או בלתי מוסרי. רציתי לכתוב מחזה אמנותי ואמיתי. במרוצת שבע עשרה השנים שהוא נחשף לקהל, זו הפעם הראשונה שאני צריך להגן עליו".
הראשונה ולא האחרונה. אש הגן והגן עליו עד שתש כוחו והוא הפסיק להגן והחל לחסום את העלאת המחזה, עד שהטיל עליו וטו מוחלט. רק ב-1974, כמעט 20 שנה לאחר מותו, עלה "אל נקמות" מחדש. תחילת שנות ה-70 היה גם הזמן שבו קראה אותו הסטודנטית החצי-יהודייה פאולה ווגל לראשונה. היא המתינה יותר מ-40 שנה עד שב-2015, בהיותה מחזאית עם רזומה מפואר ופרס פוליצר מאחוריה, החליטה לגעת בעצמה בתפוח האדמה שלא הפסיק ללהוט מעולם. היא כתבה את "מעשייה מגונה", הצגה העוסקת בדרכו של "אל נקמות" מהעלאתו ב-1906 ועד השנים האחרונות בחייו של אש, שנים שבהן המחזה כבר לא היה בין החיים וגם לא שחקניו המקוריים. המחזה של ווגל עלה בבימויה של רבקה טייכמן על במות ברודוויי.
רק בחודשים האחרונים החל "אל נקמות" לרוץ בגרסה מחודשת בקאמרי בבימויו של איתי טיראן, ובמקביל החלו בתיאטרון להעלות את "מעשייה מגונה". כך קיבלנו אירוע נדיר יחסית של הצגת סיקוול שרצה במקביל למחזה המקורי. יאיר שרמן ביים לפי התרגום העברי של יהושע סובול, כשעל הבמה אנסמבל של שחקנים ותיקים ומוכרים - אלי גורנשטיין, שמואל וילוז'ני, דן שפירא, אסתי קוסוביצקי, דודו ניב, מיכל ויינברג ודנה מיינרט. מלבד וילוז'ני בתפקיד למל, מנהל הבמה, כולם משחקים בשלושה תפקידים או יותר, כששפירא וגורנשטיין מגלמים לסירוגין את אש.
הגרסה החדשה של טיראן ל"אל נקמות" הפעימה לבבות רבים. המחזה זוכה לשבחים על ידי רוב המבקרים והצופים, ואף כי ניתן להבין את הדעה הזאת לאור עוצמתו, אני עדיין מחזיק בדעת המיעוט שגורסת שמדובר במחזה לא טוב - אלים ללא סיבה, מיזוגני ואוטו-אנטישמי. הרי לו היה מחזה כזה עולה על ידי במאי גרמני בשנות ה-30, הוא היה נגנז ולא היינו שומעים עליו לעולם. הטענה הזאת נשמעה על ידי רבים בזמן העלאת המחזה. "אתה מוסיף שמן למדורת האנטישמיות", מטיח ב"מעשייה מגונה" י.ל. פרץ (גורנשטיין) באש (שפירא) ומוסיף: "זה לא הזמן". אש משיב: "מתי יהיה הזמן?" ופרץ מסכם: "עצה לי אליך לגבי המחזה הזה: שרוף אותו".
מעבר לכל, הבעיה שלי עם "אל נקמות" הייתה שאין על הבמה קונפליקט אמיתי. מדובר בהגשמת מאוויי לב ארוטיים של אש, בהן הגבר מכה ומכה והאישה סופגת בלי להתנגד. זו הפרה של חוק תיאטרון לא כתוב, לפיו על הבמה צריך להתנהל קרב חרבות רגשי. זה בדיוק מה שהופך דווקא את "מעשייה מגונה" למחזה טוב בואך מצוין. יש בו חמלה, מוסר ואין ספור עימותים - כל מה שנעדר מהמחזה האב.
גם הקליפה שונה במהותה. אם ב"אל נקמות" זכינו לבמה מפוארת ומתחלפת, כאן עיצבו שרמן וזוהר שואף תפאורה מינימליסטית וצנועה שמשרתת היטב את העלילה. בהצגה משולבים שירים ביידיש, שמבוצעים בצורה נפלאה על ידי הצוות בהנהגתו של גורנשטיין. פרט פיקנטי, אגב, הוא שגורנשטיין השתתף לפני שמונה שנים גם ב"גטו" של סובול, והתמונה של השחקנים מעלים את "אל נקמות" בגטו לודג' היא כמעט תעתיק לתמונת הסיום מ"גטו".
השאלה שעמדה בפני "מעשייה מגונה" הייתה האם המחזה הזה יכול לעמוד בזכות עצמו, או שיש לצופה חובה לראות קודם את "אל נקמות". בספר או סרט המשך טוב מזכירים במעומעם את היצירה הקודמת ופשוט נותנים לנוכחית חיים משל עצמה. ווגל וטייכמן הצליחו לעשות את זה, ושרמן, על אף ניסיונו המועט בבימוי בתיאטרון הרפרטוארי, עמד גם הוא בכבוד במשימה. "מעשייה מגונה" הוא, לטעמי, מחזה עצמאי לחלוטין ואין חובה לבקר קודם ב"אל נקמות", אולם יש לקחת בחשבון כי זה לא עובד הפוך. אם אתם מעוניינים בכל זאת לראות את "אל נקמות", מוטב שתעשו זאת לפני "מעשייה מגונה".