בפעם הראשונה שאנטוניו בנדרס פגש את פדרו אלמודובר, הוא היה שחקן צעיר ואלמוני שעשה את צעדיו הראשונים בעולם התיאטרון המדרידאי של תחילת שנות השמונים. הבמאי ראה אותו יושב עם עמיתיו בבית קפה, ואז נעמד מולו ואמר, "יש לך פנים רומנטיות, אתה צריך לעשות קולנוע", והלך כלעומת שבא. "מי זה?" שאל השחקן המוחמא והמופתע. "זה פדרו אלמודובר. הוא עשה סרט אחד, אבל לא יעשה עוד סרטים", ענו לו. השאר הוא היסטוריה. ועוד איזה.
בהמשך למפגש בתיאטרון, ליהק אלמודובר את בנדרס ל"מבוך התשוקה" מ-1982, סרטו הארוך השני כבמאי, ומאז הפכו שניהם לשניים מן השמות הגדולים של תעשיית הקולנוע במדינתם, ולשותפים מקצועיים קבועים. בסך הכל, עד היום הם חתומים על שמונה סרטים יחדיו. בנדרס כיכב בלהיטי הפריצה של אלמודובר, למשל "חוק התשוקה" ו"נשים על סף התמוטטות עצבים", ואז עבר להוליווד, שם הופיע בין השאר ב"פילדלפיה", "דספרדו" ו"המסיכה של זורו". הוא לקח הפוגה של שני עשורים מן העשייה של חברו הוותיק, אך השניים התאחדו מחדש בתחילת העשור ב"העור בו אני חי", אחד הסרטים הכי מיוחדים ויפים של הבמאי.
עכשיו, הם שוב משתפים פעולה, והפעם ב"כאב ותהילה", סרטו הטרי של אלמודובר, המתגלה כאישי בקריירה שלו. בנדרס מגלם כאן למעשה את האלטר-אגו של הבמאי: דמות של קולנוען שזכה להצלחה בינלאומית, אך סובל מתחלואים פיזיים ונפשיים ויוצא למסע כדי לסגור קצוות פתוחים מן העבר, לגרש את השדים מנשמתו ולגאול את עצמו, וכמובן שאין דרך טובה לעשות זאת מאשר בעזרת האמנות.
הסרט הוקרן לפני כחודשיים במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, זכה לשירי הלל מן התקשורת העולמית וכיבד את בנדרס בעיטור היוקרתי עד כה בקריירה שלו: פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הנוצץ. לאחר הקרנות בכורה מקומיות במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים, שהיו מלאות השבוע עד אפס מקום, הוא ייצא כאן לאקרנים בהפצה מסחרית רחבה כבר מחר (חמישי).
עוד בנושא:
ריאיון עם פנלופה קרוז, עוד שותפה קבועה של אלמודובר, שמופיעה גם ב"כאב ותהילה"
ריאיון עם אדריאנה אוגרטה, כוכבת "חולייטה" של אלמודובר
את בנדרס אני פוגש עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה, יום לאחר פרמיירת "כאב ותהילה" בקאן. הוא ידוע כאיש נחמד ומסביר פנים, ומחיאות הכפיים המטורפות בהן התקבל הסרט בריביירה שיפרו את מצב רוחו עוד יותר, כך שהגיע בנכונות מלאה לענות בפתיחות על כל שאלה - חוץ מאחת (עוד נגיע לזה).
הדמות בגילומך אומרת במהלך הסרט ש"בלי הקולנוע, החיים חסרי משמעות". אתה מזדהה?
"עם כל יום שעובר, אני יותר ויותר מזדהה עם המשפט הזה. אני בן 58. הגעתי לגיל בו חייבים להבין מה חשוב ומה לא, בטח אם עוברים התקף לב כמו שאני חוויתי לפני שנתיים. ראיתי את המוות מולי ואז שאלתי את עצמי - 'זהו?' 'זה הכל?' 'ככה זה נגמר?'. כשאתה יוצא מן המנהרה החשוכה הזו בחזרה אל האור, אתה חייב להתמקד בדברים החשובים".
ומה חשוב?
"קודם כל, צריך להחליט מה לא חשוב - המכוניות החדשה שרציתי לקנות, היא לא חשובה. זרקתי אותה מהחלון. אני לא זקוק לזה. מה כן חשוב? הבת שלי חשובה. החברים שלי חשובים, והמלאכה שלי חשובה - מה שאני אוהב לעשות, שזה לשחק ולספר סיפורים".
בתחילת הסרט רואים שלגיבור יש צלקת. זו הצלקת האמיתית שלך בעקבות התקף הלב?
"לא, אין לי צלקות פיזיות - לא פתחו לי את החזה. מה שיש לי זה צלקות נפשיות. פדרו אמר לי 'אנטוניו, מאז ההתקף, משהו בך השתנה - ואני לא אומר את זה כדבר רע. להפך: תשתמש בזה. בדרך כלל שחקנים מסתירים דברים כאלה, כדי להיראות בריאים ופעילים, אבל זורו - אתה אל תחביא את זה. תראה את זה לכולנו'".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מהרגעים שאחרי התקף הלב?
"בליל האשפוז הראשון, האחות ישבה לידי ושאלה - 'אנטוניו, אתה יודע למה אנשים אומרים 'אני אוהבת אותך מכל הלב' ו'שברת לי את הלב'? למה לא אומרים 'אני אוהבת אותך מכל המוח' ו'שברת לי את המוח'? כי הלב הוא מחסן הרגשות שלנו. בגלל זה, אתה תהיה עכשיו עצוב במשך כמה חודשים. זה לא יהיה דיכאון - דיכאון הוא מצב רפואי, זו פשוט תהיה עצבות'".
והיא צדקה?
"כן. במשך כמה חודשים, הכל גרם לי לבכות. בדרך כלל, אני לא בכיין; אני קשוח, אבל אחרי התקף הלב הייתי קורא שיר ובוכה, מביט בציור ובוכה".
ומה המזור?
"לעבוד. כשקשה לי, אני נהיה מכור לעבודה. מול המצלמה או על הבמה, אני מרגיש מוגן. לאנשים אחרים אולי יש פתרונות אחרים".
איזה עוד התמכרויות יש לך?
"אולי עדיף שלא אגיד. בימינו, נענשים על מה שאומרים".
זה כדורגל?
"לא, זה יותר טוב מכדורגל".
זו אהבה?
"הו כן".
אתה עדיין מתאהב מחדש?
"כן, לחלוטין. בדיוק קראתי ספר על חוכמת הקבלה, ולמדתי ממנו שתשוקה מניעה את העולם. כדור הארץ לא יזוז בלי שמישהו יחשוק במישהו ויאהב מישהו, אז רק הגיוני ומתבקש שנתאהב כל הזמן, וכך גם אני".
אהבתו הראשונה של בנדרס, מספר השחקן, לא היתה הקולנוע אלא התיאטרון. "מבחינתי, הבמה היא כמו אישה נהדרת שאהבה אותי ואז עזבתי אותה באופן לא מובן", אומר השחקן, שעכשיו מתפייס עם אהבת נעוריו. הוא רכש תיאטרון במלאגה, עיר הולדתו, ומנהל אותו. "בחרתי את הדרך הכי מושלמת ופאתטית להרוס את עצמי", לדבריו. "אין לכם מושג כמה זה מסובך ויקר לתפעל תיאטרון. אם תראו אותי בשנים הקרובות עושה סרטים מטופשים, זה כדי לממן את התיאטרון".
נותר לתהות רק, מה הם "הסרטים המטופשים" עליהם דיבר בנדרס. כך או כך, רשימת הפרויקטים העתידיים שלו ארוכה ועמוסה. היא כוללת בין היתר את "The Laundromat", בו יככב בצד מריל סטריפ וגרי אולדמן, שיוצג עוד חודש במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה; את ההמשכון של "שומר הראש והמתנקש"; את העיבוד לקומיקס "המוטנטים החדשים"; עיבוד קולנועי נוסף למעלליו של ד"ר דוליטל; ודרמה ביוגרפית בה יגלם את פרוציו למבורגיני. מה מאלה יתגלה כחלטורות? נחיה ונראה.
דבר אחד ודאי: "כאב ותהילה" הוא הכל חוץ מחלטורה מבחינת בנדרס, שמקבל עליו את המחמאות החמות בקריירה שלו. "אני חושב שהסרט עוסק בהשלמה ובפיוס, ולכן הוא כל כך נוגע בלב של הקהל", אומר על כך השחקן. "הסיפור כאן אמנם אישי, אבל בעצם הוא אוניברסלי, כי לכולנו יש קצוות פתוחים והוא סוגר כאן את כולם. כולם מתחברים לכל מה שמתואר פה. הרי בדיוק כמו פדרו, גם רבים מאיתנו רצו לבוא לאמא שלהם ולומר לה - 'אני מצטער שיצאתי אחרת ממה שחשבת. אני מצטער ששמתי אותך בעמדה הלא נוחה הזו".
אגב השלמה ופיוס, מה יחסיך עם האקסית שלך, מלאני גריפית'?
"היא החברה הכי טובה שלי. היא המשפחה שלי ואנחנו אוכלים יחד ארוחות ערב ומדברים כל הזמן. בעיקר לאחרונה, כי הבת המשותפת שלנו בתאילנד ואני דואג לה וכל הזמן מתקשר למלאני שתרגיע אותי. 'כאב ותהילה' עוסק גם בכך - באהבה המתמשכת לאנשים שהותרת מאחור".
הופתעת מן המידה בה "כאב ותהילה" אוטוביוגרפי?
"כמובן שכל סרט של אלמודובר עד כה היה אישי, אבל זה האישי מכולם. הבית של הגיבור הוא אחד לאחד הבית של פדרו, למשל. הוא לא מסתיר מאיתנו כלום, אבל בכל זאת היה זקוק לקצת מרחק, ולכן לדמות קוראים בשם בדוי, סלבדור. אני מכיר את פדרו הרבה שנים, אבל הוא אדם פרטי ושומר על גבולות מסוימים, אז לא ידעתי את כל הסיפור על אמא שלו, שמתגלה בסרט. כשקראתי את התסריט, אמרתי לעצמי 'או אלוהים, אני בהלם'. הופתעתי ממנו ולמדתי הרבה דברים חדשים".
מבין הסרטים שעשית עם אלמודובר, וחוץ מ"כאב ותהילה", יש כאלה שיקרים לך במיוחד?
"כן. קודם כל, 'חוק התשוקה'. זה סרט שגרם לאנשים לחשוב ופתח הרבה ראשים בספרד. הצפייה בו העלתה את השאלה - איך זה שאף אחד לא מתקומם על זה שהדמות בגילומי הורגת מישהו כבר בשלב מוקדם, אבל כולם מתקוממים על זה שרואים אותה מנשקת גבר? איך זה שנשיקה בין גברים ראויה לעונש יותר מרצח'? כולם דנו בזה, וכולם דיברו על זה שפדרו קם ומעז לעשות סרט כזה במדינה קתולית ושמרנית כמו ספרד של אותם ימים. פעם פגשתי מישהו שסיפר לי שביום שראה את הסרט, הוא הושיב את ההורים שלו בסלון ויצא מהארון, ולהבנתי יש עוד הרבה כמוהו".
"הסרט השני הוא 'נשים על סף התמוטטות עצבים'. זה הסרט שחיבר את פדרו למיינסטרים. כולם צחקו ממנו ושמחו איתו, אפילו אמא שלי אהבה אותו"
"הסרט השלישי הוא 'קשור אותי אהוב אותי'. בימינו, סרט על גבר שכובל אישה למיטה לא היה עובר בחיים, אבל בזמנו ראו בו הרהור מבריק על יחסים. בזמנו עוד מותר היה להרהר על דברים בלי לפגוע באף אחד. היום כבר היינו מכניסים אותו לכלא בגלל זה".
איך אתה מתמודד עם העובדה שקראו על שמך טיילת ורחוב במלאגה?
"לא קל לי עם זה. הזמינו אותי להשקה של הטיילת ואמרתי לראש העיר 'תעשו את זה בלעדיי, אני בהונולולו'. מעבר לכך, עדיין לא ביקרתי שם. מוזר לי שאנשים שולחים מכתב לרחוב אנטוניו בנדרס. זה אמור לקרות רק אחרי מותי. בחיי, זה מטיל עליי אחריות גדולה מדי. אני מפחד לעשות טעויות ולחרבש משהו, כי אז יורידו את השם שלי מהרחוב ויזרקו אותו לים".
אני יודע שהיית כדורגלן בצעירותך, אבל כמה טוב היית?
"טוב מאוד! אבל אז שברתי את רגל שמאל, ולא תאמין מתי זה קרה - בערב מותו של פרנקו. במקום לראות את ההלוויה עם היד מושטת מעלה בהצדעה, ראיתי אותה עם הרגל למעלה, בגבס. פרנקו היה כמו דוד של כולנו וחשבנו שיחיה לנצח, אבל אז הוא מת ביום שבו קריירת הכדורגל שלי נגמרה, והחיים של המדינה השתנו ביום שבו החיים שלי התהפכו. אני כבר לא משחק, אבל עדיין אוהד שרוף של מלאגה".
"כאב ותהילה" זה שם טוב לסרט על כדורגל.
"זה שם טוב להכל".
יש תפקיד שלא גילמת ועוד היית רוצה לגלם?
"את לורקה. הוא ענק, והוא כל כך השפיע עליי, אבל אני כבר זקן מדי לגלם אותו".
יש שורות בתסריט שהן לא של פדרו, אלא שלך? משהו שהכנסת על בסיס חוויותיך האישיות?
"כן".
תספר לנו מהן?
"לא".
