ג'סי ארמסטרונג הבריטי הספיק לעשות כמה דברים משמעותיים בחייו עוד לפני שיצר עבור HBO את הסדרה "יורשים" ("Succession"). הוא היה יוצר-שותף של הקומדיה המהוללת "פיפ שואו", עבד עם ארמנדו יאנוצ'י בסדרות הפוליטיות החדות-כתער "Veep" ו"במסדרונות השלטון" ("The Thick Of It"), ואף היה מועמד לאוסקר על חלקו בכתיבת סרט ההמשך של האחרונה, "בסוד העניינים" ("In the Loop"). על פניה "יורשים" היא, ובכן, היורשת של "Veep", אף שהיא מצחיקה הרבה פחות ועוכרת את הנשמה הרבה יותר. אלא שיותר מכך מדובר בחוליה נוספת בז'אנר טלוויזיוני אחר לגמרי: סבוניות-על שעוסקות בבעלי הממון והשררה.
בשנות השמונים של המאה הקודמת כבשו את המסך הקטן "דאלאס" ו"שושלת". הסדרות האלה, שעסקו שתיהן במשפחות עשירות-כקורח שעשו את הונן מעסקי הנפט, שיקפו היטב את ארצות הברית דאז. הן היו שבעות, הדוניסטיות, כוחניות ונוצצות, ונהנו להפגין שפע מנקר עיניים. מאז ועד היום עוד כמה סבוניות-על שנהנו להכניס את הצופים אל חייהם הראוותניים של בעלי ההון, אולם אף אחת לא בלטה מעל היתר כמו "דאלאס" ו"שושלת" אז, וכמו "יורשים" כעת.
הדרמה הקומית השחורה-משחור של HBO מוגדרת כסאטירה, וללא ספק משוכללת ונבונה כיאה לאיש שעומד מאחוריה ולאכסניה שבה היא משודרת. וכמו הסבוניות מהאייטיז, גם היא מגיעה בשלב שבו העולם מבחוץ מיישר איתה קו. לא בכדי העונה הראשונה שלה הפכה למיני-סנסציה במהלך שידורה ב-2018, ואף גרפה לאחרונה חמש מועמדויות לפרס האמי. הסיפור על המלחמות הפנימיות בין בני משפחת עשירים כקורח במנהטן, הוא המעט שהטלוויזיה יכולה לספק לנו. אם גם ככה אנחנו נרמסים תחת מגפיו של האחוז האחד, לפחות שנזכה להצצה ליחסיהם המעוותים ולהתפלשות שלהם בסחי ונרגיש טוב עם עצמנו.
משפחת רוי של "יורשים" מבוססת בחופשיות על זו של רופרט מרדוק, בעלי אימפריית "ניוז קורפ" השולטת בשלל כלי תקשורת וצהובונים ברחבי העולם, בהם רשת פוקס ניוז השמרנית שנשיא ארצות הברית כל כך אוהב. לוגן רוי הכל-יכול, בגילומו של בריאן קוקס, כבר בשנות ה-70 לחייו, וסובל מבעיות בריאות שמאלצות אותו להיחפז ולנקוב בשמו של היורש מבין ילדיו הבוגרים. למגינת לבם של היורשים המיועדים ורודפי-השררה, לוגן מסרב לעשות זאת פעם אחר פעם, נתלה במלכותו בציפורניו.
העונה השנייה נפתחת בסך הכל יומיים אחרי מאורעות העונה הראשונה (מכאן והלאה ספוילרים לפרקים הקודמים, אם טרם הספקתם לצפות). כזכור, קנדל רוי (ג'רמי סטרונג), הבן הקרוב ביותר ללוגן, שיתף פעולה עם האויבים המושבעים של אביו בניסיון לבצע מחטף של הקונגלומרט. אלא שבמהלך חתונתה של אחותו שיבון (שרה סנוק) לבחיר לבה הפאתטי טום (מתיו מקפיידן) באנגליה, קנדל מעורב בתאונת דרכים שבמסגרתה נהרג מלצר בריטי צעיר שעבד באירוע. אנשי הביטחון של לוגן מקשרים בין קנדל לתאונה עוד לפני שהמשטרה מספיקה לעשות זאת, ובכך זוכה האב לקלף מנצח מול בנו. לוגן "מפציר" בקנדל לחזור בו מניסיון ההשתלטות ולהיכנס לגמילה מסמים, מה שאכן קורה.
החיבוק שקנדל מוכה הטראומה העניק אז לאביו היה אחד הרגעים המרגשים בסדרה שלא ממש עונדת עדינות על דש בגדה, ובמידה רבה מתווה את מה שקורה אחרי כן. קנדל החבוט והשחוח, שהופך לעבד נרצע ומתרפס של אביו, ממלא אותה פתאום בחמלה גדולה. יותר מזה - נראה שלוגן עצמו, האיש רב-העוצמה, באמת ובתמים דואג לבנו, מה שמאיר צדדים אחרים שלו, וחשוב מכך, מהווה משקל נגד קריטי לשאר הסדרה. מטען רוך המזכיר כי מדובר במשפחה שאנשיה אמורים לאהוב זה את זה. כי רוב הזמן, על סמך חמשת הפרקים שנשלחו לביקורת, העונה השנייה של "יורשים" עודנה מלאת תככנות, קטנוניות, בוגדנות וארס. כמו הריח המצחין שממלא את בית המשפחה בתחילת העונה השנייה, כך ישנה ארומה מתמדת של גועל, ומדי פעם מגיע שפל אנושי חדש וקשה לצפייה.
איכשהו "יורשים" גורמת לכל זה להיות מרתק בואכה מענג. הנקלוּת שהיא מתארת נעשית באותם אמצעים של הסבוניות ההן, פומפוזיות והפרזה, אבל היא מוציאה את האוויר מהבלון בעזרת קריצה ועורמה שמגובות במשחק מדויק הנשען על לא מעט אלתור, בימוי תזזיתי ופסקול מינורי שמצליח במקביל לשמר את האפוס (כולל אחד הפתיחים היפים על המסך). כך "יורשים" מתריסה בפנינו: אלה האנשים שמשפיעים על חיינו, אלה שנושאים ונותנים על מיליארד פה ומיליארד שם כמו שאנחנו מתמקחים על חולצה בשוק, מעצבים את התודעה הקולקטיבית שלנו כעניין של מה בכך באמצעות כלי התקשורת שלהם. אלה האנשים שמושכים בחוטים של האנשים שמושכים בחוטים, נישאים מעל הבוס של הבוס של הבוס שלנו. בואו נבוז להם.
העונה השנייה של "יורשים" משודרת בימי שני ב-HOT, yes וסלקום tv.