בכל פעם בה נתקלת האנושות באכזריות בלתי נתפסת של מי מחבריה, היא ממהרת להתרפק על העבר. אף שמבט קצר בהיסטוריה מפריך עד מהרה את התיאוריות הללו, תמיד נדמה לנו שפעם היה כאן סובלני ומתון יותר, שלו רק היינו ממתנים קצת את הזמן מול המסכים ואת האלימות במשחקי המחשב - הכל היה טוב יותר. שובה של "מיינד האנטר" לעונה שנייה מתרחשת, כך נדמה, בעיצומה של עוד התרפקות שכזו. מעשי אלימות קיצוניים בישראל ובארה"ב תפסו לאחרונה שוב ושוב את הכותרות, מעמתים אותנו עם האפלה בנשמת האדם ומותירים אותנו כמהים לתשובות. מה קרה לנו? למה זה קורה? מה גורם לאדם לקחת חיים של אחר ואיך ניתן למנוע את הפעם הבאה?
לאורך כל עונתה הראשונה ניסתה "מיינד האנטר" לייצר בהירות ביחס לשאלות מהסוג הזה. מחלקת מדעי ההתנהגות של ה-FBI, בראשותם של הסוכנים הולדן פורד (ג'ונתן גרוף) וביל טנץ' (הולט מקלייני) והפסיכולוגית וונדי קאר (אנה טורב), קמה מתוך הצורך לנתח רוצחים עם מניע מיני וללמוד משיחות עמם כיצד לזהות אנשים מסוגם בעתיד. אך בעוד התיאוריה של דפוסים ברורים נראית מנחמת כל כך על הנייר, העונה השנייה של הסדרה, שעלתה ביום שישי בנטפליקס, מנחיתה את גיבוריה ואותנו אל קרקע המציאות.
כבר למן תחילתה הם מוצאים את עצמם נאבקים בקווי המתאר שעזרו לקבוע. קטגוריות נוחות כמו "מאורגן" ו"לא מאורגן", או קרקע משותפת כמו הורים מתעללים או תסכול מיני, אינם מתיישבים עם נחקריהם החדשים (ובהם רוצח ההמונים דיוויד ברקוביץ' וראש הכת הקטלנית צ'ארלס מנסון). ככל שהפרקים מתארכים מוצאים טנץ' ופורד את התיאוריות שלהם מתרסקות על קרקע המציאות פעם אחר פעם, מתוודעים למציאות המתסכלת של הרבה יותר שאלות מתשובות.
מן העבר השני, מדגישים היוצר ג'ו פרנהל וצוות תסריטאי הסדרה ביעילות את האופן שבו המחשבה הזאת על סדר וקטלוג של פושעים מהלכת קסם על שומעיה. המנהל החדש של היחידה, קרייריסט שאפתן בשם טד גאן (זוכה פרס הטוני, מייקל סרבריס, שמתאחד כאן עם עמיתתו לסדרה "פרינג'", אנה טורב), משמש בידיהם כלי להצגת הצד הציני של העיסוק בזוועה. בסצנה נפלאה אחת מני רבות מוזמן טנץ' למסיבה בביתו של גאן, בה הוא מתבקש לשעשע את המפקדים הבכירים והאליטה הממשלתית בסיפורים מסמרי שיער מפגישותיו עם הרוצחים. בכך ממשיכה הסדרה את הקו שהובל על יד פורד בעונה הראשונה, ולפיו הפכו הרוצחים עצמם נודעים לשמצה עד למעמד של גיבורי תרבות. הסקרנות והמסתורין שאופפים אותם, מאפילים לא אחת על החרדה ממעשיהם הנוראים.
חופרת בקרביים: "מיינד האנטר"
במוקד העונה ניצב המקרה האמיתי של הרוצח הסדרתי מאטלנטה. בקיץ 1979 נעלמו אדוארד הופ סמית' בן ה-14 ואלפרד ג'יימס בן ה-13, וגופותיהם נמצאו שבוע לאחר מכן זו לצד זו במגרש חנייה. סמית' נורה וג'יימס נחנק, ואחריהם במשך שלוש שנים טראומטיות ומורטות עצבים, נעלמו ונרצחו 20 נערים וששה צעירים שחורים נוספים - בלי שלרשויות יהיה קצה חוט לגבי האחראי.
הבחירה ברוצח מאטלנטה מדויקת לאופיה של העונה, שכן מדובר ברוצח ששינה את דפוסי פעולתו שוב ושוב, וקיים משחק חתול ועכבר עם הרשויות בעודו נהנה מהמידע שנמסר על אודות מעשיו בתקשורת. לצד החמקנות שמפגין הרוצח, נוחתים מקרי הרצח והאימה שאפפו את אטלנטה על קרקע בוערת של מאבק גזע ופוליטיקה, כשהעירייה המקומית מעוניינת להשתיק את הסיפורים שפוגעים בתקציבים הזורמים אל העיר, ותושביה מסרבים לקבל את העובדה שלא מדובר במעשים של הקו קלוקס קלאן. כל אלה בצירוף תועפות של ביורוקרטיה הופכים את ההתמודדות המורכבת גם כך מול הרוצח, לקשה במיוחד.
המרדף הסיזיפי והמתסכל בעקבות הרוצח מוציא מ"מיינד האנטר" את המיטב. טביעת האצבע הייחודית של דיוויד פינצ'ר (שביים גם הפעם את שלושת הפרקים הראשונים של העונה) שוב כולאת את גיבוריו בפריימים יפהפיים - בין אם מדובר במשרדים צפופים, במארבים מיוזעים על נהרות אטלנטה או במפגשים המצמררים עם הרוצחים. וכמו ביצירותיו לאורך השנים, גם סדרת הפשע בהובלתו ממשיכה לסרב לספק רגעי חסד לדמויות המרכזיות. תחת זאת היא צוללת עמוק אל משבר משפחתי קשה שמאיים לקרוע את טנץ' (וסוחט הופעה נפלאה ממקלייני) ואל מערכת יחסים חדשה של ד"ר קאר, שמפרקת את מסך המגננות שעטתה על עצמה כדי להתמקד בקריירה. וכך, בתוספת העיסוק הבלתי פוסק בנרקיסיזם של הולדן, מפעילה "מיינד האנטר" על גיבוריה את אותם מסננים וקטגוריות שהם מבקשים להלביש על הפושעים, חופרת בקרביהם ומנסה להבין מה מניע אותם באמת.
היעילות והדיוק שבה נעשית "מיינד האנטר" הופכים אותה לסדרה ייחודית למדי בנוף הטלוויזיוני. היא לא מאדירה פשעים מפורסמים לכדי טלנובלה כמו סדרות דוקו-דרמה סנסציוניות, ואינה מתיימרת למצוא בעצמה פתרון לתעלומה כמו סדרות פשע-אמיתי. היא מסתפקת בחקר הטבע האנושי על כל גווניו, והאופן שהוא משפיע על המקום שבו מטוטלת הצדק נעצרת בסופו של דבר. דווקא העובדה שהיא מסרבת להעניק נקודות אחיזה וסיפוק - היא זו שהופכת אותה לחוויית צפייה מרתקת וזכורה.