פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קול ענות חלושה

      צילום: יח"צ, באדיבות yes

      "בקול רם", שעולה היום (חמישי) ב-yes, היא מיני-סדרה ממגנטת שמבוססת על סיפור מרתק, אבל בו בזמן גם שטחית, מפוספסת ומותירה תחושה חזקה שיש עוד הרבה בשר על העצם הזו שנקראת רוג'ר איילס

      התקשורת הישראלית לא ממש עסקה יותר מדי ברוג'ר איילס, מייסד רשת החדשות האמריקאית פוקס ניוז שהודח מתפקידו עקב שורה של הטרדות מיניות, מעבר לידיעה אחת-שתיים וכתבת פרופיל אחת שהכתירה אותו כ"האיש הכי משפיע בתקשורת האמריקאית". סביר להניח שאם הסיפור שלו היה מתפוצץ חצי שנה מאוחר יותר, לצד שערוריית הארווי וויינסטין, גם פניו של איילס היו מיוחסים על דרך השלילה לשינוי החברתי של MeToo וכדומה.


      אבל הסיפור של איילס מכיל בתוכו הרבה יותר מעוד איש לבן ודוחה עם ידיים תועות ותחושת זכות מופרזת. הוא בכל זאת אחראי לרשת חדשות הכבלים הנצפית ביותר בארה"ב עד היום, ששיחקה תפקיד מרכזי בבחירתו של טראמפ לנשיאות, והוא גם דמות מפתח בהפיכת התקשורת האמריקאית והעולמית מכלי אינפורמטיבי ואובייקטיבי בשירות הדמוקרטיה למשדר בידור שיכול ואף מרשה לעצמו להפיץ פייק ניוז ותועמלנות. והוא גם היה רפובליקני שמרן, גזען וגס רוח שסבל מהתעללות קשה בתור ילד. יש כאן לפחות ארבעה מרכיבים מצוינים לעלילה סוחפת ומשלהבת עם הזדמנות פז לתהות על קנקנו של המרקם האמריקאי הנוכחי.

      הסדרה "בקול רם", סיינה מילר (יח"צ , באדיבות yes)
      מעולה וכמעט בלתי ניתנת לזיהוי. סיינה מילר, "בקול רם" (צילום: באדיבות yes)

      למשימה הזו נדרשה "בקול רם", מיני-סדרת הדרמה החדשה של שואוטיים בכיכובו של ראסל קרואו כרוג'ר איילס. אולם המשימה הזו הוכחה כגדולה עליה בכמה וכמה מידות. הסדרה מנסה למעשה לספר שני סיפורים שאמורים להשתלב יחדיו: סיפור בריאתה של פוקס ניוז, ודרכו את סיפור חייו של איילס, אישיות שנויה במחלוקת בארה"ב עד מותו לפני כשנתיים. שני הסיפורים האלה מעניינים כשלעצמם, אבל באופן מוזר יש ביניהם מתח מתמיד ולעיתים מבלבל, וניכר שהסדרה צרה מכדי להכיל את שניהם כך שבכל רגע נתון רק אחד זוכה לטיפול ראוי, והשני סובל ונזרק לשולי הדרך.


      כפועל יוצא מכך דמותו של איילס אמנם נמצאת כמעט בכל סצנה וסצנה, אבל עדיין יש תחושה שהיא נשארת בגדר סטריאוטיפ. "בקול רם" לא ממש צוללת לעומקם של דברים, והצופים לא קרובים יותר להבין את איילס מאשר איך שהוא מגדיר את עצמו בתחילתה - גבר ימני, פרנואידי ושמן. למעשה, היא מקפצת באופן קצבי ולפעמים מהיר מדי בין תחנות בולטות בחייו, כאילו מלקטת את אוסף מיטב הלהיטים של רוג'ר איילס - הוא מערים על מעסיקיו לשעבר, מזרז את ההשקה של פוקס ניוז כנגד כל הסיכויים, מורה לשדר תמונות של מתאבדים ממגדלי התאומים, מגלה במומחיות אגבית את שון האניטי, מטפל באכזריות בדליפות ומתעקש לצייר את אובמה כמוסלמי, צ'ק צ'ק וצ'ק.


      עד סוף הפרק השלישי למשל אין שום הצצה משמעותית לנפשו או לעברו, ויש בדיוק אחת נוספת אחריו. התוצאה היא דמות די שבלונית שמדדה בין סצנות בביטחון עצמי מופרז ויורה את האידיאולוגיות השערורייתיות והחצים הגזעניים שלה לכל עבר. המוזיקה המאיימת שמלווה אותו לכל מקום לא ממש משאירה מקום לדמיון - האיש נבל אמיתי, והסדרה אפילו לא טורחת להסתיר את העובדה שהיא חד צדדית, מוצדקת ככל שתהיה.

      הסדרה "בקול רם", ראסל קרואו (יח"צ , באדיבות yes)
      אין הצצה משמעותית לנפשו ועברו. ראסל קרואו בתפקיד רוג'ר איילס, "בקול רם" (צילום: באדיבות yes)

      ובכל זאת, יש בה משהו ממגנט ומרתק לצפייה, במיוחד בחלקים המתארים את עלייתה של האימפריה שנקראת פוקס ניוז, שקשה בכלל להאמין כי הייתה תקופה שבה היא לא הייתה קיימת. מדהים לראות כיצד הצהרת המשימה הראשונית של "רשת חדשות הוגנת ומאוזנת" הולכת ומאבדת כל משמעות ככל שאיילס צובר כוח, ואיך הספינה הזו מנווטת את עצמה לאט לאט למקום שבו היא ממליכה נשיא.


      קרואו, יש לציין, מתחת לכל האיפור והפרוסטטות, עושה עבודה נהדרת וחזקה ככל שהתסריט מאפשר לו, ומשתלט לחלוטין על כל חלקת מסך שהוא נמצא בה. חבל רק שזה משאיר מעט מאוד מקום לכל השאר - שחקנים אחרים בקאסט כמו סיינה מילר (בתור אשתו בת', והיא אפילו עוד פחות ניתנת לזיהוי מאשר קרואו) וסת' מקפרלן (בתור יחצ"ן פוקס ניוז בריאן לואיס) נפלאים לא פחות אבל נעלמים לחלוטין או נרמסים תחת חליפת השומן של קרואו. נעמי ווטס (בתור המגישה גרטשן קרלסון, אחת המתלוננות הראשיות נגד איילס) מקבלת נפח מרכזי רק לקראת הסוף, כאשר הסדרה מתפנה לעסוק בתביעה שהובילה לקריסתו של איילס. אקורד הסיום הזה, אגב, מתגמל וקתרטי, אבל גם הוא מרגיש לא שלם: הסדרה משום מה חתכה לחלוטין מהסיפור אנשים כמו ביל אוריילי ומייגן קלי, כאילו היו דמויות של סוני שאין עליהן זכויות, וזו החלטה מאוד תמוהה במיוחד לאור התפקיד שלהם בעיצוב התרבות הסקסיסטית והרעילה ששררה במסדרונות החברה, ובחשיפתה.

      הסדרה "בקול רם", סת' מקפרלן (יח"צ , באדיבות yes)
      נפלא אבל נרמס. סת' מקפרלן, "בקול רם" (צילום: באדיבות yes)

      למרבה הצער, גישת ה"נוגעת לא נוגעת" של הסדרה מלכלכת גם את הניסיון הפוסט טראומטי של אמריקה שאחרי טראמפ להבין מה בדיוק קרה ואיך. "בקול רם", שעל הנייר בכלל לא אמורה לעסוק בטראמפ אלא באיילס, עושה הרבה יותר מזה: היא לוקחת לעצמה קרדיט כמעט מלא עליו, היא טוענת שאיילס פיצח את סוד הקסם של טראמפ ובחש בקלחת שלו לכל אורך הדרך, והיא אפילו רומזת שטראמפ בשלב מסוים היה סוג של בובת קש חלולה, שופר של רעיונות ואידיאולוגיות שנוצרו במוחו הפרנואידי והתחמן של רוג'ר איילס. הוא זה שזיהה את הפוטנציאל שבו לכל אורך הדרך, הוא זה שהגה לראשונה את הסלוגן "להפוך את אמריקה לנהדרת שוב", הוא זה שדמיין במוחו את סצנת ההכרזה על המועמדות במדרגות וכו' וכו'.


      "בקול רם" עושה ניים דרופינג שובב בחצי קריצה למילה "דונלד" בכל הזדמנות שהיא יכולה, וזה לא רק נשמע יומרני מדי, זה גם נראה ככה. אפילו אם זה נכון ונאמן למציאות, הראייה הבדיעבדית הזו מעצבנת משום שגם היא לא צוללת לעומק של הקשר בין טראמפ לאיילס אלא מסתפקת בטבילות אצבע זריזות ולא ממצות. ככה לא שוחים. "בקול רם", מרתקת וחשובה ככל שתהיה, מותירה תחושה חזקה שיש עוד הרבה בשר על העצם הזו שנקראת רוג'ר איילס. בסוף השנה עתיד לצאת סרט קולנוע אחר על חייו, הפעם בגילומו של ג'ון לית'גו, ועם מטאורים אחרים כמו ניקול קידמן, שרליז ת'רון, מרגו רובי, אליסון ג'אני, קוני בריטון ומלקולם מקדואל. הכדור כעת במגרש שלהם.

      הסדרה "בקול רם", נעמי ווטס (יח"צ , באדיבות yes)
      מקבלת נפח רק בסוף. נעמי ווטס, "בקול רם" (צילום: באדיבות yes)

      "בקול רם" זמינה במלואה ב-yes VOD ומשודרת בימי חמישי ב-yes Edge.