פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נשאר רק להתכווץ

      צילום: יח"צ, רן מנדלסון

      "הנערים", שיוצאת מחטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014 אל רצח מוחמד אבו חדיר, היא סדרה אנושית על האווירה הציבורית שמתוכה נולד גיהנום. היא פורצת דרך על ידי הצגת כל הקולות במקביל, אבל לא תאפשר לצופה להתרחק. אז כן, זאת טלוויזיה מעולה, אבל אל תצפו ליהנות יותר מדי

      אחת לאיזה זמן מאוד מוגבל סיר הלחץ שמשמש לפעמים גם כבירת ישראל עולה על גדותיו, וכך קרה בירושלים גם בקיץ 2014, באותם הימים שלפני מבצע "צוק איתן". 18 הימים שבהם נעדרו שלושת הנערים גיל-עד מיכאל שער, יעקב נפתלי פרנקל ואייל יפרח, מציאת גופותיהם ורצח מוחמד אבו חדיר מיד לאחר מכן, ניפצו דו קיום שברירי בעיר שגם ככה הולכת על ביצים. הרבה נסיעות של הרכבת הקלה עברו מאז בכיכר ציון, וגם לא מעט אסונות נוספים כבר הספיקו להתרחש בעיר בחמש השנים האחרונות. חלק מהצלקות מגלידות לאט. זאת שנותרה מאותם שבועות עוד ממשיכה להכאיב.


      אומרים שלוקח זמן לעבד טראומות לאומיות. יותר מעשרים שנה עברו בין הקרב על הבופור לגל הסרטים הישראלים שעסקו במלחמת לבנון, בזמן שמלחמות אחרות עוד לא עובדו כלל. חמש שנים אחרי "צוק איתן", אותם שבועות עגומים בירושלים מקבלים טיפול אינטנסיבי מאוד בסדרה חדשה של HBO (בהפקה משותפת עם קשת אינטרנשיונל ומובי פלוס הישראליות), השנייה בסך הכל בתולדות החברה שמצולמת בשפה זרה, אחרי "החברה הגאונה", ועונה לשם העברי "הנערים". בהתחשב בגודל המעמד, גויס צוות אולי חסר תקדים בתולדות התעשייה המקומית: התסריטאי חגי לוי ("בטיפול") והבמאים יוסף סידר ("בופור", "הערת שוליים") ותאופיק אבו ואיל ("עטאש-צימאון") יצרו את הסדרה, ומשחק בה אנסמבל נדיר שכולל את מיטב השחקנים בישראל.

      הסדרה "הנערים" של HBO וקשת (יח"צ , רן מנדלסון)
      אנסמבל שחקנים חסר תקדים. שלומי אלקבץ וצחי גראד (צילום: רן מנדלסון, יח"צ)

      את העלילה כולנו זוכרים, למרבה הצער. חטיפת שלושת הנערים פגעה בעצבים הכי רגישים של החברה הישראלית, שייחלה כולה למצוא אותם בחיים. אך התקווה התנפצה לכולם בפרצוף, ועוררה זעם עצום שתורגם לרצח מזעזע של נער בן 16 משועפאט. סימון כהן, חוקר של החטיבה היהודית בשב"כ בגילומו השקט של שלומי אלקבץ - בהופעה נדירה כשחקן - מנסה לפענח מי עמד מאחורי המעשה, תוך שהוא מתמודד עם שמועות נבזיות שרצות ברשתות החברתיות, נערי גבעות אינפנטיליים, חוקרי משטרה עייפים וחסרי רגישות, וממסד שלם שמסרב להאמין שיהודים עמדו מאחורי מעשה כה מזעזע, כשבינתיים השטח רק מתלקח ומתלקח. מחוז ירושלים - הסיפור האמיתי.


      העלילה יוצאת אמנם מתוך חטיפת שלושת הנערים ורציחתם, אבל ממוקדת כמעט כולה ברצח של אבו חדיר: ברוצחיו, במשפחתו ובחוקרים. כך נוצרות למעשה שלוש זירות מקבילות שכל אחת מהן משדרת נראטיב אחר, קולות אחרים ונקודת מבט אחרת על המציאות, מבלי להיכנע לתבניות בנאליות. זאת החלטה חשובה של היוצרים, והיא אולי זאת שהופכת את "הנערים" למוצר טלוויזיוני כל כך מוצלח מעבר לאסתטיקה הריאליסטית המוקפדת שלו: היא מאפשרת לצופה לשמוע את כל נקודות המבט האלה, ולנסות להבין את התחושות שמניעות אותן. הזנחה של כל אחת מהזירות האלה הייתה מחמיצה את התמונה הכוללת, שבה מתקיימים כל הקולות במקביל. זה הכרחי שצופה ישראלי יחוש בכאב של המשפחה הפלסטינית השכולה, שיתעמת עם התחושות שהניעו את הרוצחים ועם מה שהם מייצגים, וישאל שאלות על תפקוד המנגנונים הבטחוניים ונקודת המבט שלהם על הסיפור. הקונפליקט הוא פוליפוני, והדרך היחידה לייצג אותו נאמנה היא בהשמעת כל הקולות, כל הזמן.

      הסדרה "הנערים" של HBO וקשת (יח"צ , רן מנדלסון)
      העלילה יוצאת אמנם מתוך חטיפת שלושת הנערים ורציחתם, אבל ממוקדת כמעט כולה ברצח של אבו חדיר (צילום: רן מנדלסון, יח"צ)

      הסדרה נקראת בישראל "הנערים", אך השם שלה באנגלית הולם אותה פי כמה: "Our Boys", הבנים שלנו. ואמנם, יש כאן הרבה נערים: שלושת החטופים ואבו חדיר, אבל גם שניים מרוצחיו של האחרון, אשר היו בערך בני אותו גיל. בניגוד אולי למצופה, יש הקבלה מסוימת בין הקורבן לרוצחיו - אך לא במטרה לטשטש את ההבדלים ביניהם כי אם על מנת להאניש אותם: להחזיר לאבו חדיר את אישיותו ודמותו לאחר שנרצח באכזריות, להפוך אותו מחדש מאובייקט לסובייקט, ומנגד לחשוב על הרוצחים כעל אנשים רגילים ואמיתיים שמהלכים בינינו - כפי שהם באמת - ולא כמפלצות שנחתו לפתע בשכונת הר נוף.


      המהלך הזה נעשה ברגישות, אנושיות וחכמה, מבלי ליפול לקלישאות ציניות או קיטש, בעיקר באמצעות המוטיב הנרמז כבר מן השם - יחסי הורים וילדים, אחת התמות המרכזיות ביותר בסדרה, שמוצגת כביכול דווקא כמותחן פשע אמיתי. היוצרים השתמשו בתהליך ההאנשה במטענים ובדאגה שמחלחלים מהורים לילדיהם. כך ניצב מוחמד אבו חדיר מול אביו הכועס שמאיים לבטל את טיול הקיץ שלו לטורקיה, שלא יתקיים לעולם; וכך ניצבים גם שניים מהרוצחים, כל אחד מול הציפיות של אביו, ותחושת הכישלון שלהם להגשים אותן. מול כולם ניצבות ברקע, בזיכרון הקולקטיבי, גם שלוש האמהות של שלושת הנערים. לכל אחד יש אבא ואמא שדואגים לו, ודרך שבה המשפחתיות המורכבת מעצבת את חייו. לפחות עבור שניים מיוצרי הסדרה, סידר ("הערת שוליים") ואבו ואיל ("עטאש-צימאון"), הקשר בין יחסי הורים וילדים כראי למצב חברתי-פוליטי הוא נושא יצירתי מרכזי.

      הסדרה "הנערים" של HBO וקשת (יח"צ , רן מנדלסון)
      הכרחי שצופה ישראלי יחוש בכאב של המשפחה הפלסטינית השכולה (צילום: רן מנדלסון, יח"צ)

      אלא שהמהלך הזה מקבל במהירות תפנית משמעותית. הבנים, לפחות הקורבנות, הופכים במהרה להיות "הבנים של כולנו". "גם אנחנו ההורים עכשיו", אומר בפרק הראשון אחד מאנשי השב"כ לחוקר סימון כהן בגילומו של שלומי אלקבץ, כדי להמחיש לו עד כמה כולם מושקעים רגשית בחיפוש אחר הנערים החטופים. באחד הפרקים הבאים, כשהמון זועם שולף את גופתו של אבו חדיר מתוך האמבולנס ואביו מבקש את בנו בחזרה, אומר לו חברו: "הוא כבר לא רק הבן שלך". כך, סיפורם של שלושת הנערים יוצר במהרה תחושת שותפות גורל קולקטיבית, ובמקביל אבו חדיר עצמו הופך להיות סמל פלסטיני. מכאן הסדרה משליכה גם על קבוצת הנערים השלישית, שני הקטינים הרוצחים. לא נוכל לברוח מזה: גם הם ישראלים שצמחו מתוך קרקע ישראלית קיימת, ומוטב להודות בזה במהרה. גם הם נערים "משלנו".


      זהו המסר הפוליטי העיקרי, כך נדמה, של הסדרה: שלושה בני אדם ביצעו מעשה רצחני בתוך אווירה ציבורית מסוימת שהתגשמה לכדי גיהנום. האחריות היא בוודאי שלהם, אבל הם לא נושאים לבד באשמה. באחת הסצינות החזקות של הפרק הפותח ששודר אתמול, נראות ההפגנות במרכז ירושלים וההמון הצועק "שיישרף לכם הכפר" או "אין ערבים אין פיגועים", או בפשטות "נקמה". במהרה נסחף אחד הקטינים, צעיר מופנם ומבולבל, בתוך הזרם הגועש הזה, ופיו מתחיל לאט לאט למלמל "נקמה", "נקמה", "נקמה". נכון, לא כל מי שהיה בהפגנה ההיא הלך ורצח נער חף מפשע, אבל אולי לכך מתכוונים כשאומרים שמילים יכולות להרוג: מספיק ששניים-שלושה נתפסים, ומיליון חכמים לא יצליחו להוציא את האבן מהבאר.

      הסדרה "הנערים" של HBO וקשת (יח"צ , רן מנדלסון)
      תוך כדי צפייה ב"הנערים" אי אפשר לנשום (צילום: רן מנדלסון, יח"צ)

      בוודאי תעלה במהרה השאלה הכמעט יחידה שנשאלת בשיח התרבותי הרדוד שמתקיים כאן: האם הסדרה הזאת היא לטובתנו או לרעתנו, ואיך היא תשפיע על תדמיתנו בעולם. מעבר לתשובה הברורה מאליה שזה פרמטר בלתי רלוונטי, אם להודות על האמת, קשה למדי להכריע בסוגיה הזו. אולי משום שהסדרה מיטיבה להראות שהמציאות היא איננה משחק סכום אפס, שבו צד אחד בהכרח מרוויח כשהשני מפסיד. במאבקי נקמה אין בכלל מנצחים.


      דבר אחד כן בטוח: "הנערים" היא לא סדרה אסקפיסטית ולא בינג' קליל לסופ"ש. זאת אמנם סדרה של HBO, אבל שום דרקונים לא יבואו. הסוף ידוע מראש, השתלשלות העניינים מוכרת, ובכל זאת: תוך כדי צפייה ב"הנערים" אי אפשר לנשום. העריכה המדהימה, שמשלבת קטעי ארכיון עם סצנות מבוימות מתעתעת אף היא ומבלבלת את הצופה, לא מאפשרת לו להתרחק יותר מדי ממה שמופיע על המסך. זאת חוויה כמעט מזוכיסטית, הגוף רוצה לצעוק על המסך, על הדמויות, על העולם - אבל אי אפשר לעצור, ואי אפשר לשכתב את ההיסטוריה. כל מה שנותר לנו לעשות זה להתכווץ מאימה, תסכול ובושה. אז כנראה שזאת סדרה טלוויזיה טובה מאוד, אבל אל תצפו ליהנות ממנה.


      "הנערים" משודרת בימי שני ב-HOT, yes, סלקום tv ופרטנר TV.