היו שנים חמורות יותר, אבל זה מעולם לא היה כה בולט: היעדרן של נשים מהמצעדים שנערכו השנה מצטרף אל גל עכור ומתמשך של דחיקת נשים לשולי התרבות והשיח בישראל. במצעד השנתי שערכה גלגלצ עם וואלה! NEWS, השיר שבוצע על ידי אישה ודורג במקום הגבוה ביותר הגיע בסך הכל אל המקום הארבעה-עשר. 13 הגדולים כולם נעדרי נשים וכל אנשי השנה הם גברים. במצעד העשור שנערך בכאן ג' התמונה הייתה עגומה גם כן: פחות מ-20 שירים של זמרות או בהשתתפות זמרות בתוך מאה הגדולים. הייתכן שזהו היחס האמיתי, או שהרדיו פשוט לא חבר?
בעקבות המצעד פרסמה שדרנית גלגלצ לבנת בן חמו פוסט בפייסבוק על הנושא, הציפה את הדיון וקראה לחשבון נפש (חלק מן ההצעות המובאות הועלו כבר על ידה באותו הפוסט). לאחר מכן, בצעד חריג למדי, גלגלצ פרסמה אף היא הודעה מטעמה, ובה הודתה: "אין לנו ספק שהנשים כאן כשרוניות לפחות כמו הגברים שעושים מוזיקה בישראל, אולם כבר שנים רבות שהדבר לא בא לידי ביטוי במידה דומה של הצלחה. אנחנו בגלגלצ נבדוק כיצד אנו יכולים לעשות יותר כדי לתמוך ביצירה נשית, כיצד לקדם אותה, על מנת שתהיה לה נוכחות בולטת יותר בעולם המוזיקה הישראלית הפופולרית".
ההודעה הזאת היא צעד חשוב מאוד של הכרה בבעיה, המגיע באיחור של כמה שנים טובות שלאורכן נמתחה על התחנה הצבאית שוב ושוב ביקורת בנושא זה. אם להיות הוגנים, וכפי שהודגם גם בנוגע לנתונים העגומים של מצעד העשור של כאן ג', הבעיה היא רוחבית ונמתחת לאורך שנים ארוכות: היא נוגעת לתעשיית המוזיקה, למוזיקאים עצמם, לגופי התקשורת וגם לקהל, חוצה ז'אנרים וקהלים. כעת, אולי מתוך המקום המאכזב הזה, יחל מהלך של שינוי.
קצת היסטוריה: בואו נשוב מעט אחורה אל סוף שנות ה-80 - אולי תור הזהב האחרון של הזמרות בישראל: עפרה חזה, ירדנה ארזי, גלי עטרי, נורית גלרון, יהודית רביץ, קורין אלאל ועוד הרבה אחרות כבשו את המצעדים. לשם המחשה: 29 מתוך 50 השירים שצעדו במצעד השנתי של רשת ג' בשנת תשמ"ז הן של זמרות או בהשתתפות זמרות; 28 מתוך 50 בתשמ"ח, כולל 8 מתוך עשרת הגדולים; וגם בשנה שלאחר מכן יש יותר מ-50% של נשים במצעד: 22 מתוך 40 הגדולים של שנת תשמ"ט הן של זמרות או בהשתתפות זמרות, כולל 11 מתוך 15 הגדולים - ולמעשה כל רצף המקומות 6-15. בראש רשימת האמנים שהכניסו הכי הרבה שירים למצעדים לאורך העשור, עומדות שלוש נשים - ירדנה ארזי, עפרה חזה וגלי עטרי. היום זה נשמע כמו פנטזיה.
שנות ה-90 מסמנות את תחילת הרגרסיה: 13 שירים של נשים צעדו בתש"נ, רובם בשלהי הרשימה; ומספרים דומים - בסביבות העשרה שירים למצעד - גם בהמשך העשור. שם, אולי, ניתן לראות באמת שנים טובות מאחרות עם שיא מסוים באמצע העשור - 22 מתוך 40 הגדולים בתשנ"ד, או שישה מתוך עשרת הגדולים בתשנ"ה. הירידה ההדרגתית נמשכת לאורך שנות ה-2000, כאשר ברוב העשור הנתונים נעו בין 10 ל-20 שירים מתוך 40 מדי שנה, בדרך כלל קרוב לרף התחתון, ולפחות שיר-שניים של זמרות בעשירייה הן ברשת ג' והן בגלגלצ.
ואולם - תריסר השנים האחרונות הביאו את המגמה לשיא, כאשר הרף יורד לראשונה מעשרה שירים בתשס"ח ותשס"ט בגלגלצ, ובתחילת העשור מגיע שפל אולי חמור יותר מזה הנוכחי, בשנים שבהן נשים כלל לא מקבלות נציגות בעשרת הלהיטים הגדולים של השנה: בתשע"א השיר הראשון של זמרת הוצב במקום ה-13, ובתשע"ב - במקום ה-16 (!) - חמור אפילו מהמצעד הנוכחי. גם בתשע"ד ותשע"ו הנשים נשארו בעשיריה השנייה. בקיצור, המצב הולך ומידרדר זה זמן.
שום דבר לא קורה בחלל ריק: כן, נשים מדורגות פחות במצעדים, אבל הן גם מושמעות פחות לפני נתוני אקו"ם, וקצרה היריעה מלהרחיב על כל קשת האי-שוויון לגווניה בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה ובשלל תחומים שונים. אבל אלה לא רק מספרים, לא רק פוליטיקלי קורקט ולא רק העדפה מתקנת - אלא צורך ממשי מאוד: כשהתרבות הופכת יותר ויותר הומוגנית כולנו מפסידים. אם תפקיד התרבות הוא לספר כמה שיותר סיפורים, ללוות כמה שיותר אנשים, להביע כמה שיותר רחשי לב - ככל שקבוצות גדולות לא נחשפות במסגרתה, הפסיפס התרבותי שלנו הופך ליותר כחוש. כך גם לגבי אופק החלומות של נשים ששרות נפלא - אבל לא רואות כמעט אף זמרת שדומה להן בדירוגים השנתיים.
לכן, הגיע הזמן להתייחס לכך כאל בעיה לכל דבר - הגם שקשה לאבחן בדיוק את הסיבה לפער המטלטל בין התעשייה שלפני 30 שנה לבין זו הנוכחית. נדמה שאף תשובה אינה מספקת הסבר מלא. מול כל טענה מבנית ניתן להצביע על המצעדים ההם ולזכור ששישראל של אז לא הייתה מקום יותר פמיניסטי מישראל של היום. מה גם שיש שפע של יצירה מוזיקלית במיינסטרים הישראלי על ידי נשים. העתיד של המוזיקה הישראלית מורכב מזמרות כמו עדן בן זקן, נטע ברזילי, יובל דיין, נועה קירל, רוני דלומי, הילה רוח, איה זהבי פייגלין, דניאלה ספקטור, אסתר רדא, מארינה מקסימיליאן, נסרין קדרי, ריף כהן, A-Wa, לונא אבו נסאר, דורון טלמון (ג'יין בורדו) ועוד רבות וטובות. כולן פועלות ומבססות קהל וקריירה - איך זה לא משתקף במצעדים?
נציין כי את הטענות להדתה בתחום יש לקחת בערבון מוגבל: נכון שבמוזיקה היהודית אירועים ואלבומים שונים יוצאים ללא מעורבות זמרות, וזה נושא שראוי לדיון - אלא שהוא מהווה בסופו של דבר אגף שעדיין אינו מרכזי במיינסטרים הישראלי והשפעתו מוגבלת. כמו כן יצוין כי יוצרות דתיות מרתקות דווקא כן זוכות לחשיפה והצלחה מסוימת בשנים האחרונות, בראשן שמות כמו נרקיס, נעמי חשמונאי וגם אתי אנקרי. בכל מקרה, אין זה סביר ששיקולים מעין אלה מעסיקים את עורכי המוזיקה בתחנות המרכזיות.
בכל הנוגע לרדיו, זאת כמובן בעיה של ביצה ותרנגולת: נשים מושמעות פחות, מצליחות פחות ומדורגות פחות. אני לא חושב שגלגלצ או תחנות רדיו אחרות סובלות מיחס מפלה מובנה - וההוכחה לכך היא ההצלחה הנאה של זמרות בכל הנוגע למוזיקה בינלאומית. ההודאה בבעיה היא צעד בכיוון הנכון - אבל קצת מאוחר מדי: הביקורת הושמעה כבר פעמים רבות לאורך העשור האחרון, ולאוזניים לקח זמן להיפתח אליה.
עם זאת, ברור שלגופי השידור והתקשורת יש אחריות רבה בעניין, ושם אפשר וצריך לעשות הרבה יותר: להקטין את פערי ההשמעות, לתת יותר במה למוזיקאיות ולזכור כי הן זוכות לה פחות, להנכיח ככל האפשר יצירה של נשים, להתייחס יותר לאירועי תרבות בכיכובן - ולתעדף זאת על פני אירועים מקבילים המעלים לבמה גברים בלבד. הצפה היא אופציה, ולו כדי לאזן את המטוטלת המוצפת כרגע דווקא בגברים. וממילא זאת אינה התפשרות: נעשית בארץ מוזיקה מצוינת על ידי מוזיקאיות רבות, והיא עדיפה לא פעם על עוד להיט גנרי של עוד זמר משוכפל. ככל שתהיה לכך מודעות, כך היעד הזה יתקרב.
בדרך לתיקון, אולי גם כדאי שנתחיל - אנו המסקרים את התחום - לנסות ולספר את הסיפור מחדש. מבט על תולדות המוזיקה הישראלית מגלה השפעה מהותית ומכרעת של מוזיקאיות על סצנות שלמות, שאנחנו רגילים לספר מנקודת מבט גברית: אהובה עוזרי שינתה במו ידיה את גורלה של המוזיקה המזרחית, בעוד קורין אלאל עיצבה בדרכה את הרוק הישראלי האלטרנטיבי, ואילו חוה אלברשטיין, כמובן, הגדירה את אמצע הדרך הישראלי. למרות שהשלוש האלו עמדו בצמתים מכריעים, בשלושת המקרים אנחנו רגילים להציג סיפור שמתחיל מגברים (זהר ארגוב, רמי פורטיס ואריק איינשטיין, נניח), שמורישים את מעמדם אל גברים אחרים (אייל גולן, ברי סחרוף ושלמה ארצי, נגיד). זה אחד הדברים שניסינו לעשות כאן בפרויקט "חזקות מהרוח", שדירג את האלבומים הטובים ביותר של נשים במוזיקה הישראלית, מתוך שאיפה למקם אותם מחדש במרכז הדיון ולא בשוליו.
כל זאת, כמובן לא יציל את המוזיקה הישראלית מעצמה: על מוזיקאים להצטרף למהלך הזה, ליזום עוד שיתופי פעולה על הבמה ובאולפן, ולהיות מודעים לפער העצום שהולך ונבנה כאן, ומותיר אותנו בסוף עם מצעדים משעממים מאוד וצליל צורם באוזן. אולי, יום אחד, כשהמצב שוב יתאזן והספירה הזאת לא תשנה שום דבר, יגיעו בעקבותיה גם היבטים אחרים של שוויון.
