כתם לכל החיים: 30 שנים ל"תקרית הדיו" של ירדנה ארזי ועפרה חזה

      הן היו הזמרות הגדולות בישראל, הצמד במרכזו של קרב הדיוות הגדול ביותר בתולדות המוזיקה הישראלית. בקיץ 1985 התפוצץ המתח הגדול שבין עפרה חזה לירדנה ארזי באמצעות שמלה לבנה ואקדח מלא בדיו

      רועי בהריר פרל
      ארזי לאחר האירוע (סריקה)

      בלון ההסתה התפוצץ בקיץ 1985, כעשור לפני רצח יצחק רבין ז"ל. זה קרה באמפי וואהל שבתל אביב, לא ממש רחוק מכיכר מלכי ישראל, זמן קצר לפני הופעתה של ירדנה ארזי, זמרת השנה דאז, במסגרת אירועי "עיר הנוער". על פי עדויות שהצטברו לאורך השנים בנוגע לאותו אירוע מכונן בתולדות המדינה, מדובר היה בפעולה מהירה ונחרצת של מפגעת בודדת. מעריצה שרופה של הזמרת המצליחה עפרה חזה שנבלעה בין מעריצות של יריבתה המושבעת, ירדנה ארזי, בזמן שהללו המתינו למנהיגתן הנערצת מאחורי מחסום סורגים שהוצב לאורך דרך הגישה אל הבמה.

      קצת קשה לדמיין את זה היום, אבל כן, היו ימים שבהם זה נחשב למגניב, ואף למזניב, להעריץ זמרות ששרות על ארץ ישראל היפה והפורחת, כך שהלחץ על מחסום הסורגים היה אימתני ומאסיבי. לא היתה כל בעיה, כפי שגם התברר בהמשך, להחדיר למתחם כלי נשק מסוכנים, ביניהם כאלה המיועדים להשמדה המונית.

      עדות ראייה מספרות שברגע שבו ארזי יצאה מרכבה והתקדמה לעבר הבמה, הן הבחינו בקנה של אקדח מבצבץ מבין ראשי הצעירות הקולניות, ומיד לאחר מכן, כשארזי היתה בטווח האש, נורו ממנו שלושה סילונים של נוזל בצבע כחול עז. הנוזל, כפי שהתברר במהרה, היה דיו. כתוצאה מהירי, הוכתמה שמלתה הלבנה של ארזי ולבסוף, לאחר מאמצי החייאה עיקשים (בעזרת אבקת כביסה), נאלצו הכובסים להכריז על פטירתה.

      (תוכן מקודם)

      מעניין לחיות פה: בית הדיור המוגן הכי משפחתי שיש

      לכתבה המלאה
      חזה (מתוך "נערת הפרברים", צילום מסך)
      ארזי מעידה: "באותה מידה זה גם היה יכול להיות חומצה וכל מיני חומרים אחרים. באמת חשבתי שהעניין הזה יכול להיות מסוכן, ולכן גם הגשתי נגדה תלונה במשטרה"

      "יצאתי לכיוון הבמה, הייתי מוקפת בשומרים ומיד היתה עלי הסתערות גדולה", משחזרת הדיווה את האירועים מזווית של 30 שנים אחרי, בקול שמסגיר כאב עמום, ישן ומודחק. משל היתה נערה שאביה עזב אותה לפני שעוד נולדה, אמה הלכה לעולמים לפני שנים, אין לה חבר ואיש על פני האדמה, עצוב ורע לה בנשמה. "פתאום", היא ממשיכה, "מתוך ההמון הזה מישהי התרוממה, קיללה אותי (ארזי לא זוכרת מה היתה הקללה, אבל האגדה מספרת שהנערה צעקה לעברה "כפרה על עפרה", ר"ב), ואז היא הוציאה אקדח והתיזה איתו דיו על כל הסביבה, לא רק עלי".

      כן, אבל נתמקד בך, אם אפשר.
      "אוקיי. לבשתי בגד חדש, לבן, והדיו הזה היה די מגעיל".

      אוי. ואיך הגבת?
      "קודם כל נבהלתי ומיד אחר כך נעלבתי. שמע, כולי הייתי מלאת דיו. רציתי לחזור הביתה כי אין לזה צורה לעלות להופיע ככה".

      ברור.
      "כן, אבל מצד שני זה בדיוק מה שהם רצו שאעשה, ולא רציתי לתת להם את זה".

      מי זה "הם"?
      "מי שעשה את זה. הרי באותה מידה זה גם היה יכול להיות חומצה וכל מיני חומרים אחרים. באמת חשבתי שהעניין הזה יכול להיות מסוכן, ולכן גם הגשתי נגדה תלונה במשטרה. האמת היא שאני לא יודעת מה הם עשו עם זה ואני אפילו לא זוכרת איך קוראים לבחורה ההיא, אבל זה גם לא מעניין אותי. עזוב, כל ההתנהגות הזאת, המלחמה המדומה הזאת ביני לבין עפרה, היתה מאוד מגוחכת ובסופו של דבר גימדה את שתינו. הרי לא באמת היינו קשורות לזה. היה לזה חיים משל עצמו".

      אף על פי שמדובר באירוע חמור ויוצא דופן, מאז ועד היום נהוג להתייחס לכתם הדיו שרובץ מעל תעשיית המוזיקה הישראלית, בבדיחות הדעת, כאל סמל קוריוזי של התחרות התקשורתית בין עפרה חזה לירדנה ארזי, שהגיעה בקיץ 1985לשיא תנופתה ואידיוטיותה. בפועל, עמדו מאחורי פיגוע הדמים הזה הרבה יותר מאשר מעריצה שרופה אחת (שסירבה להתראיין לכתבה, ר"ב), שהחליטה לקחת את החוק לידיים ולירות בזמרת השנה.

      קדמה לכך שרשרת ארוכה של אירועי מדיה ושל פעולות הסתה מצד מחנה עפרה (לטענת מחנה ירדנה), שהחלה שנה קודם לכן, כשארזי זכתה בתואר הנכסף "זמרת השנה של קול ישראל" (שהיה אז, בימי התהילה המבדחים של רשות השידור, שווה ערך לתואר "מלכת אנגליה").

      זו היתה סנסציה בלתי רגילה, סיפור גדול בעיתוני הבוקר שסוקר בהרחבה אפילו בתוכניות טלוויזיה מצליחות כמו "מבט" ו"ערב חדש". זכייתה של ירדנה ארזי, נציגת ארץ ישראל היפה והאשכנזית, הגיעה אחרי ארבע שנים רצופות שבהן עפרה חזה, הנסיכה משכונת התקווה, החזיקה בתואר.

      בדיעבד, אף התברר שזו היתה תחילתה של מהפכה: ארזי שמה אז, באותה זכייה, קץ לשלטונה המוחלט של חזה במצעדים, ובכלל, בדו-קרב המדובר: מאז ועד שהלכה לעולמה בשנת 2000, חזה לא זכתה שוב בתואר. בסך הכל היא היתה חמש פעמים "זמרת השנה", ואילו ירדנה כבשה את האוורסט הזה שבע פעמים עד כה (כולל זכייה אחת, מפתיעה במיוחד, בשנת 2013) - ומי יודע, ייתכן שעוד נגיע, עוד נגיע, עוד נגיע לכתר נוסף.

      המהפך ההוא סימל, במידה רבה, פעולת תגמול למה שקרה לארזי בקדם אירוויזיון 1983, בו הפסיד שירה המונומנטלי "שירו שיר אמן" ל"חי" הקלאסי של חזה בתום קרב פסגה צמוד ומורט עצבים בין שתי הדיוות הלאומיות. בנקודת הזמן ההיא, אגב, זו היתה "נקמה" של חזה על כך שארזי נבחרה להגיש את אירווזיון 1979 שנערך בירושלים. כן, אלה היו חומרי גלם נפלאים לאפיית צימעס במדורי הבידור והחברה של "להיטון", "העולם הזה" ו"מעריב לנוער", ולעתים, כך נדמה היה, שני הצדדים אף די נהנו מזה.

      בריאיון שנערך עמה ב"מבט" זמן קצר אחרי "ניסיון ההתנקשות", הסבירה ארזי למראיין שהפעולה ההיא נגרמה עקב מסע הכפשות מצד מחנה עפרה חזה, וליתר דיוק, מצד בצלאל אלוני, מנהלה האישי. "בעיתון אחד הוא (אלוני) אומר שירדנה ארזי היא יצירה מלאכותית ושמשהו דפוק בכל המערכת שלה", היא סיפרה שם, "בעיתון אחר הוא אומר 'כל פעם דוחפים את החיקוי העלוב הזה, ירדנה ארזי'. אני חושבת שזו הוכחה לכך שאני נתונה להתקפות של אלימות".

      אלוני, בתגובה, טען שמדובר בהשמצות בוטות וש"תקרית הדיו" היא בכלל פרובוקציה מכוונת שנועדה לקדם את אלבומה החדש של ארזי. חזה, כהרגלה, היתה מפויסת, שוחרת שלום ומיושרת קו עם אלוני. "מצדי אין שום קרבות", אמרה לטלוויזיה, "אני לא נלחמת, אני לא רבה, אני לא בתחרות. זה בסך הכל קרבות של יחסי ציבור".

      יכול להיות שזה באמת כל מה שזה היה, אבל במדינה בת 37 עם ערוץ טלוויזיה אחד ותחנת רדיו רלבנטית אחת (רשת ג') שלפתע מגלה את אמריקה ורוצה מדונה-נגד-סינדי-לאופר משלה, יחסי ציבור עובדים ללא קושי - והשטח מגיב להם בהיסטריה רבתי.

      "היתה אז אווירה כללית של התלהמות", ארזי אומרת, "באותו זמן המתח באמת היה בשיאו. יום אחד, כשהלכתי ברחוב בלילה, מישהו קפץ עלי מהחושך וזרק עלי אבנים

      "זו היתה שנאה אמיתית", נזכרת טל ליהיא (39), מעריצה שרופה של ירדנה עוד מהימים ההם, שכיום עובדת לצדה בהופעות, "מעריצות של ירדנה באמת שנאו את עפרה, ולהפך. אני יכולה אפילו להעיד על עצמי שלא הייתי קונה עיתון אם הייתי רואה בו תמונה של עפרה חזה. אני גם זוכרת שקצת אחרי תקרית הדיו, ביקשתי להצטלם עם עפרה כדי לבדוק אם היא נחמדה, אז הצטלמנו, היא היתה מאוד נחמדה. ואז, למחרת בבוקר, אני פותחת עיתון ורואה את התמונה שלנו ביחד, כשהכותרת היא 'עפרה חזה עם מעריצה שרופה'".

      חה, מצחיק.
      "מה מצחיק? חטפתי על זה עצבים שאתה לא מבין. התקשרתי לעיתון ואמרתי שאני מעריצה של ירדנה, אפילו רק כדי שהם יהיו מודעים לזה".

      לטענתה של ארזי, היריבות ההיא לא גלשה לפסים אלימים (ומכתימים) רק אז, ביולי השחור, מתחת לבמה של אמפי וואהל. "היתה אז אווירה כללית של התלהמות", היא אומרת, "באותו זמן המתח באמת היה בשיאו. יום אחד, כשהלכתי ברחוב בלילה, מישהו קפץ עלי מהחושך וזרק עלי אבנים".

      מה את סחה.
      "כן, גם זה קרה, ותאמין לי שזה לא היה נעים. כל המצב הזה שהתקשורת יצרה גרם לי אז להשתבלל, להיות שקועה בעצמי - אף על פי שעפרה ואני מעולם לא רבנו, חלילה, או משהו כזה. אני לא ממש יודעת להסביר מה גרם לכל זה, אבל זה בהחלט השפיע עלי מאוד, ולכן, בשנת 1986, כשריטה נבחרה להיות זמרת השנה, מיד התקשרתי אליה, בירכתי אותה ושלחתי לה זר פרחים כדי לוודא מראש שזה לא יתחיל שוב".

      זה לא התחיל שוב. למעשה, פרט לכמה פסאודו-יריבויות מבוימות ומתוסרטות בין מתמודדים בתוכניות ריאליטי (נינט טייב נגד שירי מימון, הראל סקעת נגד הראל מויאל) לא נצפה כאן פייט מוזיקלי מהסוג חם המזג הזה - ולא, אתניקס לצורך העניין מעולם לא היו מתחרים של משינה, וכך גם יהורם גאון ואריק איינשטיין. בגדול, היו כאן שלושה קרבות גדולים באמת: שושנה דמארי נגד יפה ירקוני, תיסלם נגד בנזין, וכמובן, ירדנה ארזי נגד עפרה חזה. זהו.

      נכון, זה קצת חבל, כי קרבות מוזיקליים גדולים זה נורא כיף. כשבלר ואואזיס התקוטטו, העולם רווה נחת. עד היום, אפשר להניח, יש מעריצות של אלביס שעשויות לפגוע פיזית במי שתגיד להן שקליף יותר חתיך. אמנם גם אלביס וקליף, כמו ירדנה ועפרה, לא באמת היו אויבים, אבל האמת ממילא מעולם לא היוותה פקטור במקרים האלה.

      לטענתו של יאיר ניצני, ה"קרב" של תיסלם נגד בנזין היה אף יותר מופרך ולא קשור למציאות מזה שלשמו נתכנסנו כאן. "זה היה עניין שלא כלל אותנו", הוא אומר, "זה לא היה במציאות. להיפך. בנזין ואנחנו תמיד היינו נורא מיודדים. היינו באותה חברת תקליטים ולמשך תקופה מסוימת גם היתה לנו את אותה אמרגנית. עזוב, זה יותר מזה: יצאנו לסיבוב הופעות משותף, הקלטנו שירים ביחד ועשינו תוכנית רדיו ביחד. במקרה של ירדנה ועפרה אולי באמת היתה איבה, אבל במקרה שלנו ממש לא. אני זוכר שעשו פעם, ב-1983, קונצרט ענק בפארק הירקון והיתה שאלה מי יפתח - בנזין או אנחנו. פעם זה היה נחשב יוקרתי דווקא לפתוח, לא יודע למה. בקיצור, הטלנו מטבע והם ניצחו".

      באסה.
      "כן, ממש. אגב, כל הזמן מבקשים מאיתנו בשנים האחרונות לעשות מופע משותף עם בנזין, אבל זו קצת בעיה. תיסלם מופיעים והכל, אבל בנזין קצת, לא יודע, יש להם עניינים פנימיים וזה לא כל כך מסתדר מבחינתם. שמע, אתם, העיתונאים, מחפשים תשומת לב ואקשן, אבל אני לא יודע עד כמה התחרויות האלה תורמות לאמנות ולמוזיקה. רוקנרול זה לא דבר תחרותי ואי אפשר לעשות ממנו משהו כזה".

      ארזי (צילום: רפי דלויה, יח"צ)
      מעריצה של ארזי מספרת: "לי באופן אישי, יש היום חברה ממש טובה שהיתה אז במחנה של עפרה. באמת, שככה יהיה לי טוב"

      למעשה, המציאות העכשווית בתעשיית המוזיקה המקומית גם לא ממש מאפשרת לדו קרב שכזה להתרומם. ריבוי ערוצי הטלוויזיה, תחנות הרדיו ומקורות המוזיקה הדיגיטלית, לרבות יוטיוב, גורם לכך שכל ערוץ שואף לבדל את עצמו מהמתחרים הרבים על ידי קו מובחן. כך שבכל ז'אנר, כולל פופ, יש מקום לכוכב/ת ענק/ית אחד/ת בלבד. נאמר, למשל, שרית חדד. ההיצע המוזיקלי אמנם התרחב, אבל נתח הזוהר הצטמק.

      "היום אין בכלל זוהר", מרחיק וטוען גברי מזור, מי שהיה האמרגן והמנהל האמנותי של ירדנה ארזי לאורך שנות השמונים. "פעם היה זוהר, ולשתיהן - גם ירדנה וגם עפרה - היה ממנו בשפע. הן לא רק שרו מדהים, אלא גם קישטו מאוד את המסך. כל מפיק בארץ היה רוצה שאחת מהן תהיה שלו. הן היו בנות אותו גיל, פנו לאותו חתך קהל, ואל תשכח שפעם הכל פה היה הרבה יותר קטן, כך שכל הצלחה כזאת היתה יותר משמעותית".

      מזור, אגב, ידוע גם בתור מי שהציל פעם את חייה של ירדנה ארזי, כשבמהלך הופעה מול חיילים במלחמת לבנון הראשונה, הוא חילץ אותה מבית ממולכד רגע לפני שהתפוצץ. חוץ מזה, שמו נקשר גם בעניין היריבות המדוברת, ולעתים הוא מכונה ה"בצלאל אלוני" של ירדנה ארזי. "נו באמת", הוא אומר, "אני לא הייתי קשור לזה ואני גם לא חושב שבצלאל גרם לזה. מה פתאום. בכלל, אני לא חושב שמישהו גרם לזה, חוץ מהתקשורת. זו בסך הכל היתה מלחמה בין ילדים ששמעו רשת ג', שהיתה אז התחנה היחידה שהכתיבה פופולריות. היום יש הרבה תחנות ולכן זה כבר לא ככה. אני אפילו לא יודע מי זמר השנה היום - ואני די בטוח שאני לא היחיד".

      מה למדנו מכל זה? שום דבר, כמובן, אבל ירדנה ארזי עצמה דווקא כן לקחה איתה אז משהו הבית, פרט לשמלה מוכתמת - אמונה עזה במיסטיקה. שעות ספורות לפני הירי היא נפגשה עם ידידה הקורא בקלפים, דרור משולם (האיש שחזה במו קלפיו את מותו של דודו טופז), והלה מצא בקלפיה רמזים למה שעתיד לקרות. "באותה תקופה בדיוק פרצו יכולת התקשור שלי", הוא נזכר כעת, "וירדנה, שמאוד אוהבת את התחום, ביקשה ממני לשבת איתה ולבדוק מה צופן עתידה. ישבנו, פתחתי לה את הקלפים ולכל אורך הדרך יצא לה קלף המוות. זה היה ממש מלחיץ, אבל ראיתי בדיוק מה הולך לקרות, ואמרתי לה 'תקשיבי, אני רואה דמות נשית עם אקדח - כן, כן, זה יקרה, והיא גם תירה באקדח הזה, אבל את לא תמותי".

      שלוש שעות אחר כך, בכניסה לאמפי וואהל, עמדה לימור שליט - כיום מנהלת פורום ירדנה ארזי, ואז, בגיל 14, מעריצה שרופה של האחת והיחידה - לא רחוק מזירת האירוע והתקשתה להאמין למראה עיניה. "הייתי בהלם ממה שהבחורה ההיא עשתה לירדנה", היא משחזרת ברעד, "אפילו צילמתי אותה שם עם השמלה ואחר כך פרסמו את התמונה הזאת בעיתונים. מבחינתי, זה היה אירוע ממש מסעיר, כי ירדנה ואני היינו קרובות מאוד. היא גם גרה לידי וממש הייתה סוג של מאוהבת בי. זה היה לא קל, האירוע ההוא".

      ומה קורה היום במועדון המעריצים של ירדנה? אנשים עדיין מדברים על נקמה?
      "מה פתאום. להפך. ההיא שירתה בה עברה אחר כך לצד של ירדנה, ויש עוד הרבה כאלה. חלק מהם, מעריצים לשעבר של עפרה, אפילו מגיעים היום להופעות של ירדנה. לי באופן אישי, יש היום חברה ממש טובה שהיתה אז במחנה של עפרה. באמת, שככה יהיה לי טוב".

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully