הקלוז'ר שהיינו צריכים

לא לגמרי היה ברור מה הצורך בסרט המשך ל"שובר שורות". הסדרה הסתיימה ב-2013 עם אחת הפינאלות הגדולות בתולדות הטלוויזיה, פרק נוטה לשלמות. מרגש, מספק, מגניב. קתרטי. ואם ככה, למה בכלל לגעת בה שוב? למה להמשיך את הסיפור אחרי סוף כל כך אולטימטיבי? למה וינס גיליגן, יוצר "שובר שורות", מתבשל מאז שהסדרה הסתיימה עם רעיון לסרט שעוסק בדמותו של ג'סי פינקמן?

לקראת הסרט החדש של נטפליקס, "אל קמינו: שובר שורות - הסרט", שנכתב ובוים על ידי גיליגן, צפיתי שוב בפרקים האחרונים של הסדרה והבנתי. יש לכך סיבה טובה. עד כמה ש"שובר שורות" הסתיימה עם סוף שלם וקשור בסרט עבור וולטר ווייט, גיבור הסדרה, ג'סי פינקמן נדחק הצדה בשלושת הפרקים האחרונים. הדמות שנולדה כמשנית, ולמעשה נועדה למות בסוף העונה הראשונה, ואז הלכה וקיבלה נפח והפכה ללב הפועם של הסדרה - חזרה בסופה להיות שוב משנית. המעט הזה הספיק כדי להחדיר המון רגש במפגש האחרון של וולט וג'סי, ובפרק האחרון בכלל. רגע יפהפה בו הציג פנטזיה של ג'סי שבמסגרתה הוא עוסק בנגרות בחדר שטוף אור, משהו שאהב וחלם עליו מאז שיעור נגרות בתיכון - ליצור משהו טוב ויעיל במו ידיו. בפועל הוא היה קשור בשלשלאות, מכין קריסטל מת' עבור הנאצים ששבו אותו.

אלא שהאמוציות העזות האלה עמעמו את העובדה שהנוכחות של ג'סי בסופו של הסיפור מינורית. ראינו אותו נוסע בדמעות ובצחוק, חופשי סוף סוף, יכולנו לדעת שמכאן והלאה יהיה לו טוב. אבל בפועל הוא לא זכה כלל לסוף. ג'סי, הדמות השנייה הכי חשובה בסדרה, עבר בה את התלאות הנפשיות הכי גדולות. הוא נאלץ לרצוח אנשים בשביל לשרוד, לראות ילדים חפים מפשע נורים לנגד עיניו או סתם מסביבו, לחזות במותן של שתי הנשים שאהב, ולבסוף גם נשבה במשך חודשים בכלוב מתחת לאדמה ונאלץ לייצר סמים עבור נאו-נאצים בעוד שלשלאות כופתות את ידיו, רגליו ואפילו את גופו למסילה.

כדמות כל כך מהותית ל"שובר שורות", לא באמת ראינו את המחיר הפסיכולוגי שנגבה ממנו, לא ראינו איך יהיה מסוגל לחיות עם מה שעשה ועם מה שנעשה לו, עניין רציני מתוקף היותו מכור לשעבר. האדם שהוביל אותו אל עברי פי-פחת מת זה עתה, הוא עצמו שוחרר, ואף על פי כן הרושם של השנה ומשהו שעבדו ביחד לא עומד להימחות. לא ראינו את ג'סי סוגר את מעגלי חייו כשם שעשה וולט. ובעיקר - עם כל הכבוד לפנטזיית הנגרות - לא באמת ראינו את העדנה שעשויה להיות מנת חלקו של ג'סי. את הדרך שלו אליה. על כן קיומו של "אל קמינו" - גם שם הרכב שג'סי נמלט בו משביו וגם "הדרך" בספרדית - מוצדק (מכאן והלאה ספוילרים לסרט).

לא שמישהו העלה על דעתו שגיליגן ייצור המשך רק כדי שג'סי יילכד או ימות במהלכו, אך הסרט מציג בפנינו בדיוק את מה שהסקנו שיקרה: ג'סי יחמוק מרשויות החוק אל החופש בעזרת האיש שכבר עזר גם לסול גודמן (בוב אודנקירק) ולוולטר ווייט (בריאן קרנסטון) לעשות את זה, אד גלבריית' (רוברט פורסטר האדיר). משם בוודאי המשיך לאלסקה, היעד שאליו תכנן ג'סי להגיע כבר בפעם הקודמת, כאשר כמעט עזב בעזרת אד ואז נמלך בדעתו. בסְפר האחרון, מוקף בעצים ובשלג, הוא יחיה חיים שקטים, שלווים, ויעסוק למחייתו בחרושת-עץ, יצירות מהוקצעות, חלקות כמו זכוכית, עם ניחוח לכה שאפשר לשאוף מלוא-נחיריים בסיפוק. ולמרות ש"אל קמינו" לא סוטה מהנראטיב הזה, הוא הופך אותו למעין מסלול מכשולים, ממלא אותו במהמורות שנועדו לסרבל את דרכו ולערבל את נפשו של ג'סי.

זו הפעם השנייה שווינס גיליגן מרחיב את עולמה של "שובר שורות", וכמו בפעם הראשונה מעוררת-החשש שהפכה די מהר לאחת הסדרות הטובות של העשור, גם הפעם הוא מספק יצירה שאינה מביישת את הורתה. "אל קמינו" מרתק, מבדר, מותח, מצחיק, עשוי למשעי ויפהפה למראה. הוא אמנם פחות מצוין מ"סמוך על סול", אבל המשימה של סרט ההמשך תובענית יותר, מאחר שאינו חוזר אל השנים שקדמו לסיפור המוכר, אלא ממשיך אותו אחרי שלכאורה הסתיים. חלק מזה כולל רגעים שבעליל נועדו לפרוט על מיתרי לבם של המעריצים הוותיקים. כלומר, "אל קמינו" יכול היה להסתדר בקלות בלי הפלאשבק לשיחה עם וולט. הרי דמותו גם ככה מלווה את הסרט כרוח רפאים בדיווחי החדשות, ניכרת לטוב ולרע - הן בתושייה של ג'סי והן בזיכרון המתמיד שמעשיו של וולט הפילו את הזוועות האלה על בן טיפוחיו.

אך זה בדיוק העניין. השחרור מהשבי הפיזי לא פודה את ג'סי מהשבי המנטלי, זה שהחל לפני שנות אור כאשר המורה שלו לכימיה הציע לו לעבוד ביחד. וכל זה כל כך מרגש. מהרגע הראשון - למעשה כבר מתקציר האירועים הקודמים - ארון פול, שלראשונה עומד במרכז הבמה ועושה זאת בקלילות, מציג את ג'סי החבול והמותש כשכל כך הרבה נשמה ניכרת בפניו. מרגש רק מעצם הפגישה המחודשת איתו ככה, הדמות האהובה הזו כשהיא בשפל שלה. הוא מתגלח למרות הסכנה כדי להשיל מעליו את כלאו. הוא מסרב לג'וינט שמציע לו באדג'ר, עדות עבורנו לכך שהוא לא הולך ליפול שוב לחומרים ממכרים למרות כל מה שחווה. חבריו נוהגים בו ברוך - סקיני פיט לא מזהה אותו בהתחלה, באדג'ר שואל בעדינות "הם באמת החזיקו אותך בכלוב?". שניהם דואגים לכל פרט ומקריבים משלהם כדי שג'סי יוכל להמשיך הלאה, וזה יפהפה. למעשה, זה החלק הכי יפה ב"אל קמינו".

ושאר הסרט נהדר אף הוא. מהרגע שג'סי בלעדי חבריו, על אף שברקע הם מסייעים לו בלי שנראה את זה על המסך, כל מה שנותר לו הוא כושר ההמצאה שלו עצמו. כדי לפתור את הדרך שהוא ניצב מולה, עליו להתמודד לבדו עם הדרך שעבר עד כה. עם הצלקות שנותרו, עם הטראומה המשתהה, עם הצללים - כמו זה שהופיע מעל הכלוב שלו יום אחד, באחד מהשוטים הכי יפים בסרט. עם האיש שחישק את שלשלאותיו ועמד בצד וצחק בזמן ששוביו שיחקו בו כמו ילד אכזר שמתעלל בחיה לכודה. עם זכרו של שובה אחר שהתייחס אליו כמו אל חיית מחמד, מנקה את שיערו עם רוק ומבטיח שידאג לנקות אותו טוב יותר (ג'סי פלמונס הנפלא חוזר להקפיא את הדם, אפילו כשהוא שר להנאתו עם הרדיו). על ג'סי להתעמת עם הוריו, שמשכו ממנו את ידיהם כאשר הודה שהג'וינט בביתם שייך לו (למעשה ג'סי לקח את האשמה במקום אחיו הקטן). עם וולט, עם מייק, עם ג'יין, עם ברוֹק.

המסע הזה של ג'סי מעמיד אותו סוף סוף בשורה אחת עם הסיומת שוולט זכה לה בפרקים האחרונים של "שובר שורות", ממלא את החלקים החסרים של מה שעבר על ג'סי במקביל ומה שקורה לו לאחר מכן, הפערים הטכניים והרגשיים כאחד. "אל קמינו" עושה זאת לא כיצירת מופת, אפילו לא כיצירה הכרחית, אלא כאפילוג שעושה צדק עם דמות נפלאה ועם הצופים שעקבו אחריה במשך שש שנים.

כל סצנות הפלאשבק שמציג הסרט לא הופיעו בסדרה אלא צולמו במיוחד עבור הסרט. מלבד ההרפתקאות הכפויות של ג'סי עם טוד וההתערבות מהפכת הקרביים שאילצה את ג'סי לנסות להשתחרר מכבליו, ראינו את מייק (ג'ונתן בנקס) מציע לג'סי את אלסקה - מה שקרה בוודאי בסביבות החלק הראשון של העונה החמישית, לפני שסול גודמן סידר לג'סי את ההסעה של אד. לקראת סוף הסרט ישבו וולט וג'סי בדיינר ושוחחו על העתיד האקדמי שג'סי יכול לשאוף אליו, מה שמתרחש בעונה השנייה, אחרי שהשניים נתקעו עם הקרוואן במדבר והצליחו בקושי לחזור אל מקום יישוב. ולבסוף הייתה ג'יין (קריסטן ריטר), שבבסיסו של דבר אמרה לג'סי את מה שהדוד ג'ק אמר לטוד: "החיים הם מה שאתה עושה מהם".

הזמן שחלף בין הסדרה לסרט ניכר מאוד על ג'סי פלמונס, שבערך הכפיל מאז את משקל גופו למרות שהאירועים מתרחשים באותו זמן. בריאן קרנסטון לא יכול לגלח את שיער ראשו רק בשביל סצנה אחת, חשובה ככל שתהיה, ופאת הקרחת העבה שעל ראשו ניכרת. כל הילדים שהשתתפו בסדרה לא יכולים לשוב אל הסרט בלי שילוהקו מחדש, וכך למרבה הנוחות אחיו הקטן של ג'סי נמצא בלונדון, ואילו ברוֹק, האדם האחרון שלג'סי באמת אכפת ממנו, מסתפק במכתב שיישלח אליו בלי שנראה אותו בפועל.

כאמור, בעבר ג'סי כמעט נסע לאלסקה בעזרת אד. זה קרה בסוף חלקה הראשון של העונה החמישית, ג'סי כבר הגיע למקום המפגש בצד הכביש, הרכב של אד הגיע ונעצר, אלא שאז היכתה בג'סי ההכרה: הוא לא מצא בכיס את הג'וינט שהיה שם, והבין שהיול, האיש של סול, כייס אותו. ממש כשם שעשה בעבר כשסיגריית הריצין בכיסו נעלמה, מה שגרם לג'סי בשעתו להלקות את עצמו ולהאמין שברוק הורעל באמצעותה. ג'סי עזב את נקודת המפגש בזעם כדי לנקום בוולט, מה שהוביל לכל שאר הזוועות שחווה מאז.

ערימת הכסף שבאדג'ר הוציא מכיסו היא זו ששולמה לו יומיים קודם לכן על ידי וולט, בפרק האחרון של "שובר שורות". באדג'ר וסקיני פיט נשכרו על ידו לסמן בקרני לייזר על גופיהם של אליוט וגרטשן על מנת שיחשבו שצלפים עומדים לפגוע בהם, וירגישו מאוימים מספיק כדי להעביר את הממון הרב שלו למשפחתו כפי שדרש מהם.

אחרי "שובר שורות" ארון פול שיחק במשך שלוש עונות בסדרה הזניחה והיומרנית "הדרך", כך שבנוסף ליתר מעלותיו, הסרט החדש הקרוי בערך באותו שם גם מספק לו גאולת מטא.