פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הנערים" הוכיחה שוב ושוב שלהאשים אותה באנטישמיות זו נבזות

      הסוף העגום, שאלת הצדק, הדעיכה המאכזבת של סימון ודבורה והאנושיות שברוצחים ובקורבנות: הערות סיכום אחרונות על "הנערים" של HBO, אחת הסדרות הכי טובות שנראו כאן על המסך בשנים האחרונות, שהסתיימה השבוע ללא סוף טוב

      הסדרה הנערים, אדם גבאי (יח"צ , רן מנדלסון)
      ראוי לפרסים. אדם גבאי, "הנערים" (צילום: רן מנדלסון)

      הסוף. "הנערים" של HBO הסתיימה השבוע בדרכה האיטית והעגומה, עם הרשעתם של יוסף חיים בן דוד ושני אחייניו ברצח של מוחמד אבו חדיר וכניסתם לכלא. בלי גאולה, בלי סגירה של מעגל וגם בלי ממש פואטיקה. זה לא נאמר לגנותה (אולי מעט): מרגע שיצאה לדרכה בפרק הראשון הובהר בכאב כי למרות שמדובר בדרמה, היא מתארת היסטוריה אמיתית מדממת. לאחר פתיחה מדהימה בחציה הראשון, לקראת סופה של הסדרה היא נחלשה מעט ואיבדה מכוחה, וכך גם כל אחד מהגיבורים הולך-דועך לו לדרכו: אלה לכלא, אלה לחיים של אבל, חוקר השב"כ סימון (שלומי אלקבץ) נאלץ לעזוב גלמוד את הארץ, הקליניקה של הפסיכולוגית דבורה (נועה קולר) סבל מתרוקנת מקליינטים. הציבור, כלומר: העולם, ממשיך בשגרה, אבל גם לגיבורים וגם לנו אין סוף טוב. דבר לא נפתר, שום מוסר השכל לא נלמד.

      צדק. אחת מנקודות הכובד של "הנערים", לפחות בחלקה השני, עוסקת בשאלת הפער בין חוק וצדק: פער שמוצא לו מענה רצחני ומעוות אצל הרוצחים בהצדקות למעשה שהם נוקטים; אצל הוריו של אבו חדיר, הדורשים עונש זהה לרוצחים כשל מחבלים פלסטינים, ומגלים כי המדינה בעצמה לא בטוחה אם מדובר בגזרה שווה; וגם אצל סימון חוקר השב"כ ושותפיו, שמתלבטים מה נכון משפטית לומר ולעשות ומה דרוש מבחינת החקירה ועד כמה אפשר לתמרן בין השניים. מערכות שונות של חוק ומוסר מתערבבות אלה באלה. הדמות המרכזית לעניין זה היא דווקא של התובע מטעם המדינה, אורי קורב (ככל שדמותו בסדרה נאמנה להשתלשלות האירועים במציאות). הדמות של קורב לא עסוקה כלל בשאלות של מוסר אלא רק של משפט, ועל כן בעיני עצמו הוא תמיד צודק. גם בעמדה הזאת, איכשהו, יש סוג של פנאטיות.

      הסדרה "הנערים" של HBO וקשת, ג'וני ערביד (יח"צ , רן מנדלסון)
      עוצמתי. ג'וני ערביד, "הנערים" (צילום: רן מנדלסון)

      גורלן של דמויות בדיוניות. סימון ודבורה, שתי הדמויות העיקריות בסדרה שלא מבוססות על אנשים ספציפיים, מסיימים אותה עם סוף עגום. סימון נחשף, זוכה לכתובת נאצה על ביתו, נאלץ לפנות אותו, מכה את הנער שמצלם אותו ועובר לשמש כקב"ט בשדה תעופה בחו"ל. דבורה מאבדת את עובדיה ולקוחותיה בגלל לחץ רבני, לאחר שסירבה לחזור בה מאבחנה לגבי יוסף חיים. איכשהו שתי הדמויות האלה מסיימות בהפסד את הסדרה (שכנראה אין בה מנצחים בכלל). דווקא בגלל שהן חופשיות מהאירועים, סוף המסע ששתי הדמויות האלה עוברות מעט מאכזב. המסע שסימון המריר עובר בפרק חמש המופתי בהתנחלות מסתיים פחות או יותר שם, ולא ממש מתקדם - ואפילו להפך: הוא זונח את האמביוולנטיות ורק הולך ומתנתק ממשפחתו, וכמו אפס מכה את הנער המתעד. סגל אמנם עומדת על האינטגריטי שלה מול כל העולם, אך גם מפסידה בכל אחת מהחזיתות, ולא נראה שהיא משתנה. האם זה משל על ההשפעה הרסנית של הפרשה על כל מי שנגע בה, או פשוט החמצה של דמויות שיכולות היו להמשיך איתנו גם לעונת המשך ופרשות אחרות? (תרחיש שלא יתממש מן הסתם). איכשהו, שתי הדמויות האלה הפכו מנקודת חוזקה לנקודת תורפה, בחייהן הבדיוניים וגם במבט הכללי על הסדרה.

      איך נולד רוצח. מפתה להשוות - ויש עיתונאים שכבר עשו זאת - בין "הנערים" לבין "ימים נוראים", העוסק בתהליך הרדיקליזציה של יגאל עמיר. השאלה כיצד נהפך אדם לרוצח היא כבדת משקל, ושתי היצירות בוחנות את האופן שבו מתמזגים אווירה ציבורית אלימה ונפש מסוכסכת. "הנערים" הלכה רחוק יותר בדרך הזאת, תוך שהיא מאירה בזרקור כמעט אמפתי את אבישי, אחד השותפים למעשה המתועב (בהערת אגב נאמר ששלושת השחקנים - אדם גבאי, אור בן מלך ואייל שיקרצי - ראויים לפרס על התפקיד שהם עושים כאן, לצד ג'וני ערביד העוצמתי בתפקיד אביו של אבו חדיר). זה מעלה מספר שאלות ותחושות לא נוחות אפילו, אבל במהלך הזה מתמצה גם המהלך הרדיקלי של הסדרה: להדגיש שגם מאחורי מעשי זוועה עומדים בני אדם, לא מפלצות. המהלך הזה עוצמתי במיוחד כשברור מה הצד השני שלו: לא ניתן היה לבצע רצח כה מחריד ללא התכחשו הרוצחים בעצמם לאנושיותו של הקורבן שלהם, גם הוא אדם עם פחדים, רצונות, משפחה ותקוות, ועתיד שלא יתממש לעולם. אלה וגם אלה, למרבה החלחלה, נערים.

      הסדרה הנערים, שלומי אלקבץ (יח"צ , רן מנדלסון)
      אין סוף טוב. שלומי אלקבץ, "הנערים" (צילום: רן מנדלסון)

      דן על שם סופו. באמצעות צוות יוצא מן הכלל של שחקנים ושחקניות, פרק אחרי פרק מילאה "הנערים" את האוויר בשאלות, והחזירה לתודעה פרק שלא נעים להיזכר בין שלל הטראומות הקולקטיביות של האסון האחרון, וכל זאת בחכמה ורגישות. בדרכה היא גם סדרה על ירושלים ועל שלל המגזרים שחיים בה במקביל, ומתמודדים זה עם זה ועם הסכסוך. הדברים האלה מעמידים באור מגוחך למדי את הביקורת שהוטחה, גם על ידי ראש ממשלה בעיצומה של מערכת בחירות, בה ובקשת שהייתה מעורבת בהפקתה. ההאשמה ב"אנטישמיות" הייתה נבזית מלכתחילה כשמדובר בסדרה שעוסקת בפשע שנאה, אבל חמורה גם הטענה להוצאת דיבה בעולם. אם דנים את העניין על שם סופו (והרי ההאשמה ניתנה לפי כן), כמו שאמרה דמותו של אבישי בהודאה המצולמת, ספק אם נזק שכזה אכן נגרם. ובכל זאת, אם דנים לפי התוצאה, הטלוויזיונית לפחות, הרי ש"הנערים" היא בין הסדרות הכי טובות שנראו כאן על המסך.