"לא מחפשת להיות כוכבת"

בפעם הראשונה מזה עשרים שנות זוגיות, השחקנית המוערכת דנה אברהם-סמו חשה דחף לשתף פעולה עם בעלה, השחקן והקומיקאי יובל סמו. למרות ששניהם שחקנים קומיים משובחים, באופן מפתיע מעולם לא לקחו חלק בפרויקט גדול ביחד מלבד גיחות לכמה רגעים קצרים בסדרות שבהן כיכב כמו "הפרלמנט" ו"החברים של נאור".

"עד היום לא היה שיתוף פעולה רחב בינינו, כי בשביל שזה יקרה אנחנו צריכים לדבר באותה שפה אמנותית ואני לא בטוחה שאנחנו מדברים באותה שפה", אומרת סמו בריאיון לוואלה! תרבות. "שנינו בתחום ההומור, ויש לנו איזושהי ראייה קומית על החיים, ובבית מאוד יכולים להבין את ההומור אחד של השני, אבל יובל כבר שנים ב'ארץ נהדרת' שזה תופס די הרבה זמן, ועשה את פרוזאק לפני כן, כלומר הוא היה מאוד במסלול שלו ולי היה מסלול אחר, ולא נוצרה הזדמנות שיהיה משהו ששנינו שואפים לעשות שהוא משותף מבחינה אמנותית. הייתה לי הצעה מחברת הפקות גדולה ומצליחה לעשות סדרה מוקומנטרית עם יובל, ואמרתי - לא, זה לא יקרה".

"יכול להיות שיובל בחר את ההפרדה הזאת, ולא רצה שיהיה את הערבוב הזה של בית ועבודה. אבל אחרי 20 שנה ביחד, רק בימים אלה יש לי רצון להיות מעורבת באיזו סדרה קומית ספציפית עם יובל. לא יודעת אם זה ייצא, זה משהו שרק חושבים עליו. לאורך השנים היה לנו טוב כבעל ואישה, ומקצועית שכל אחד יהיה בעניינים שלו, ועד היום לא עניין אותי ולא חתרתי להיות חלק מ'ארץ נהדרת', 'אלישע' או 'השוטר הטוב', השאיפות שלי קצת אחרות, אבל עכשיו זו פעם ראשונה שיש איזה פרויקט שאני אומרת: במקרה הזה, או שמתגרשים או שאני אהיה חלק מזה".

בימים אלה משחקת סמו בסדרה "הנספח" של HOT, עליה חתום אלי בן דוד כיוצר וכשחקן הראשי, ולצדם אלואיז גודה, חנה אזואלי הספרי, אוהד קנולר ואחרים. בן דוד מגלם את אבשלום, מוזיקאי ישראלי שעושה רילוקיישן לפריז בעקבות העבודה היוקרתית של אשתו אנאבל (אלואיז) בשגרירות ישראל. עם הנחיתה בבירת צרפת נוחת אבשלום למצב טראגי-קומי, לא מכיר את השפה ועובר משבר הגירה. "הנספח" נעשתה בהשראת חוויותיו של בן דוד כמהגר חדש בפריז במציאות. סמו מגלמת אישה חרדית-לייט, יד ימינה של הנספחת אנאבל.

הזוג יובל ודנה סמו הם חברים ותיקים מעל ל-15 שנה של אלי ואלינור והיו עדים לחלק נכבד מהמעבר שלו לארץ אחרת. "עוד לפני שהם טסו היינו חברים מאוד טובים והמשפחות מאוד קרובות. אלינור ביימה אותי באיזה 3-4 הצגות. ביום העצמאות עשינו על האש, הם משפחה-משפחה וזה קשה לי, הרילוקיישן שלהם. אני מעדיפה שהם יהיו כאן. יש תמיד איזשהו געגוע. התחושה שלי שטוב להם שם, נורא נוח וכיפי, ההורים שלה שם והיא דוברת את השפה, אז נראה לי שהם לא יחזרו. וזה קשה, כי זה לוותר על חברים, לוותר על משפחה. אני יכולה מאוד להבין את הבדידות של אלי. כשהוא העביר לי את התסריט ממש בכיתי. במשך שנתיים לא הצלחנו ממש לשמור על קשר, כי זה קשה. ופתאום כשקראתי זה נחת לי. נחת לי המצב שהוא היה בו, ונורא בכיתי. אני מבינה את הבדידות שהוא חווה. הוא עבד בטלוויזיה, עשה דברים, הוא אילתי כזה, ארץ ישראלי, ואלינור היא מאוד לא כזאת, היא מאוד אירופאית, גם באופי ובאצילות שלה. ראיתי אותו אחרי המעבר יושב שם לבד ימים שלמים ושואל את עצמו, 'מה אני עושה כאן?' וזה נורא מרגש אותי שהוא הצליח לקחת את הסיפור הזה, לכתוב אותו ולחשוף אותו. אני גאה בו מאוד. וקצת מקנאה בו".

"יש בספרות תנועה בשם טרנסדנטליזם, שאומרת שבנאדם מכיר את עצמו הכי טוב ופורח כשהוא מתנתק מהחברה", מוסיפה סמו. "פתאום זה קישר אותי לאלי. מה זה בעצם הרילוקשיין הזה? הוא לוקח אותך מכל המציאות והלחצים שאתה מכיר, זורק אותך החוצה למקום שבו אתה מאוד בודד, שיש בו עצב מאוד גדול, ואיך זה מוליד את היצירה".

את מתחברת לעניין הרילוקיישן לא רק דרך הסדרה "הנספח" וסיפורו של אלי בן דוד חברך, אלא גם בגלל שבגיל 10 עברת לגור באנגליה למשך שנה בעקבות אביך שעבד ברפא"ל ויצא לשנת לימודים. איך השנה הזאת השפיעה עלי חייך?

"זאת אמנם הייתה שנה, אבל זאת היתה שנה מאוד משמעותית וזכורה בחיי, בניגוד לאחים שלי אני חושבת שהכי נטמעתי. אני חושבת שיש לי זיקה לאירופה מגלגולים קדומים, כי אני נורא אוהבת את אירופה ומשום מה אני לא נמשכת למזרח ולא לאמריקה. הייתי ילדה מאוד ביישנית וחנונית בארץ, הגעתי לאנגליה ולא ידעתי כלום, בבית הספר האנגלי הייתי הישראלית היחידה והיינו רק שני יהודים, אבל תוך שבוע נהייתי מלכת הכיתה. נטמעתי ממש מעולה והיה לי ממש טוב שם. אחרי שחזרנו אני זוכרת שהתחלתי לדבר באנגלית לעצמי. הצלחתי לשמר את האנגלית, בעוד האחים שלי לא הצליחו".

לאיזה מקום בעולם היית רוצה לעשות רילוקיישן היום?

"אני נורא רוצה לעשות רילוקיישן לשנה-שנתיים. אני חושבת שזה מדהים, ובמיוחד לילדים, להיחשף לתרבות אחרת, לשפה אחרת, זה נותן לך פרספקטיבה אחרת. אבל זה לא יקרה, כי יובל לא רוצה בכלל, וחבל. הוא לא רואה את עצמו עובד בחו"ל כמו אלי. הוא פוחד מזה. זה גם עניין של אופי. חבל, אבל זה מה יש.

"אנחנו יושבים עכשיו בבית קפה בגבעתיים. זה נראה לנו לא מיוחד, אנחנו אומרים לעצמנו - איזה עולב. אנחנו מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לטוס מכאן. ואם היה מזג אוויר בפריז או ברלין כמו שיש פה עכשיו בגבעתיים, והייתי יושבת בבית קפה כזה שם, הייתי עפה ואומרת לעצמי (בקול נלהב) 'יוווו! איזה יופי! איזה יום תפסתי!'. לפעמים אני מדמיינת ככה שאני בברלין. נכון, האדריכלות קצת שונה מגבעתיים, אבל תכלס אפשר לדמיין שזה אותו דבר!".

סמו השתתפה בצילומי הסדרה שהתקיימו בלבוב ובקייב שבאוקראינה, שדימו את צרפת. "היה לי הרבה זמן מחוץ לצילום, כי היינו צריכים לחכות הרבה שעות עד שארגנו והסצינות שלי מאוד קצרות. קצת השתעממתי. זה גם לא קאסט ישראלי שבו אתה יושב עם החבר'ה. אני שטותניקית מאוד גדולה, וזה קצת לא יפה מה שעשיתי. היו שם הרבה ניצבים אוקראינים. לימדתי אותם להגיד בעברית כל מיני משפטים גסים , ושלחתי ברכות לחברים שלי בארץ, וזה היה מצחיק נורא. למשל, לחבר שלי לירון צילמתי אוקראינית בת 60 נורא חמודה שאמרה בעברית: 'לירון, שמעתי שיש לך אשך אחד'. והיא לא ידעה מה היא אמרה. זאת נקמה יהודית קטנה כזאת. למרות שהאוקראינים בכלל הצילו אותנו. אבל סתם לנקום, מה אכפת לי. איפה שאפשר - לנקום!".

נקווה שלא תגרמי למשבר בין יחסי ישראל ואוקראינה.

"יכול להיות! האמת שבמהלך הצילומים חששתי שאלי יתמוטט. הם עבדו שם עם הפקה דוברת רוסית, והיו כמה ישראלים, וחלק מדברים אנגלית. יש רגעים שחשבתי שהוא יקבל התקף לב. הוא נורא פדנט ויסודי. אחרי הצילומים יצאנו וצחקנו, העלינו זכרונות, היה לי חשוב לתת לו תחושה של בית. היה לי חשוב לא רק לעזור מקצועית אלא גם לחזק".

סמו נולדה בספטמבר 1977, העבירה את ילדותה בקרית ים ובהמשך ביישוב יובלים שבגליל התחתון שם נשארה עד הצבא. תמיד רצתה להיות שחקנית. "בתעודה שלי בכיתה ד' מופיעה שאלה: מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? וכתבתי: 'שחקנית או ארכיאולוגית'. הערצתי את אינדיאנה ג'ונס. באתי ממושב יובלים שבו תיאטרון ומשחק בכלל לא היה בלקסיקון. הייתי עושה הופעות הכי עלובות במושב, לחג השבועות. היה לי חלום להתקבל לתיאטרון צה"ל אבל לא התקבלתי. אני, מישהי מהמושב, מגיעה לאודישנים, ויושבים שם אייל גפן ונתן דטנר, ואומרים לי מה תשירי? פעם ראשונה שאני על הבמה, ואני אומרת: 'אני אשיר שיר מ'אחים בדם', כי במשך שנים למדתי את כל המחזות זמר באנגלית עם המבטא הבריטי הקוקני כי הייתי בעולם משלי. ואני שרה להם ככה. הם מסתכלים עליי, ואז דטנר שואל אותי: 'תגידי לי, זה בולגרית?'. וכל כך נעלבתי. בחלק השני של הבחינה לא העבירו אותי והייתי נורא בדיכאון, הרגשתי שהחלום שלי מתנפץ. אבל שבועיים אחרי השיחרור, ישר הלכתי לבית צבי, אפילו בלי לשאול את ההורים. ואז התחילו החיים בעיר".

לאורך השנים בלטה סמו במיוחד בהופעותיה הכובשות בסדרה "פולישוק" בדמות ויקי וגם בגרסתה הבימתית בתיאטרון בית ליסין, ובסדרה "האחיות המוצלחות שלי" בדמות אורית. היא השתתפה בעוד הפקות רבות ובהן "שוטטות", "הפרלמנט", "כנסת נכבדה", "צפוף", "האי", "המופע של שביט ונטורה". בקולנוע הופיעה בסרט "מבצע ביצה", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ו"סוף עידן התמימות". סמו גם דובבה בסדרות רבות, שצעירים יכירו יותר מכל דבר אחר בקריירה שלה - בין השאר דובבה בהן את טימי מ"קסם של הורים", צ'ן מ"סדריק", לילו מ"לילו וסטיץ'" ובני השור ב"מגלים עם דורה". בימים אלה היא בחזרות לגרסה ישראלית להצגה "טוק טוק" עם יובל סגל, גיא לואל ואיציק כהן, שתעלה בפברואר, על שישה אנשים עם הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). בנוסף, היא גם תשתתף בסיטקום לנוער "משפחה בהנפקה" של דביר בנדק שתעלה באביב ב-HOT ועוד בטרם שודרה בארץ כבר נמכרה לחברת ההפקות Samka הצרפתית, שאמורה להעלות גרסה משלה לסדרה.

הרזומה שלך עשיר ויפה, ועם זאת בלטת לראשונה כשחקנית בגיל לא צעיר.

"נכון. אני לא נועה קירל. הרבה שנים של הצגות ילדים, ותפקידים יותר קטנים בטלוויזיה. זה חיים לא פשוטים".

הפכת לסוג השחקניות שרבים מכירים את הפרצוף שלהן, אבל לא בהכרח זוכרים מאיפה ולא בהכרח יודעים מה השם שלהן. זה מבאס?

"מה שיכול להרוג אותי, זה שמישהו ניגש אליי ברחוב ואומר לי: 'אההה, אני מכיר אותך, מאיפה? מה עשית?'. זה כל כך לא נעים. מה אתה רוצה, שאני אפרט לך את קורות החיים שלי? אם אתה לא זוכר מאיפה, אל תשאל! אני חושבת שיש בי משהו שהוא קצת אנטי כוכב. הוא קצת נלחם כל הזמן בחוקים של מה שהעולם הזה דורש. אני מאוד אוהבת לשחק, זה בדם שלי, אבל אני כל הזמן במלחמה עם מה שדורש אורח החיים של שחקנית שרוצה להצליח ורוצה שיראו אותה".

איפה מתבטאת ההליכה שלך נגד "חוקי התעשייה"?

"המקום הזה של תראו אותי, אני שמה את עצמי על המדף בסופר כדי שתקנו אותי, הוא דבר הרבה יותר שגור בדור הצעיר יותר היום. הרשתות החברתיות, הסלפי והשיווק העצמי הרבה יותר קל לצעירים היום. אני לא גדלתי עם זה, וגם באופי שלי אני ביישנית. אני לא אוהבת להתעסק בעצמי, אני לא רוצה להתעסק עם תדמית ושיווק, והרבה פעמים אני באה לסוכנת שלי ואומרת לה, תקשיבי, אני רוצה את זה ואת זה ואת זה, אבל אל תבקשי ממני להעלות דברים לרשתות, ואל תבקשי ממני לעשות שער עם יובל. כשאומרים לי, אפשר לסדר לך שער אם זה יהיה עם יובל, אם תתני סקופ צהוב. מציבים את זה כתנאי, וזה משהו שאני נלחמת בו. באיזשהו מקום, צדקני או לא צדקני, אני מרגישה שזה לא טבעי לי. ואז אני אומרת, לא. אני לא מוכנה לשחק את המשחק הזה. לא מעניין אותי לספר לכם על החיים הפרטיים שלי, אין לי צורך למכור לכם שום דבר צהוב, ויכול להיות שעברתי בחיים שלי דברים דרמטיים אבל אין לי שום צורך לשתף בהם. אין לי שום צורך להצטלם עם יובל לשער. אולי אני נאיבית, אבל אני רוצה לקבל את ההערכה בזכות הכישרון שלי. יש הבדל בין עטיפה לתוכן. אולי אין לי מספיק דרייב להיות כוכבת. יש מחיר שאני משלמת על זה".

במסגרת הרצון של סמו למרוד בתעשיה ובזיופים שבה, בשנת 2012 היא יזמה ושיחקה במתיחה נהדרת שהצליחה להפיל לא מעט אנשים בפח, שבמהלכה עלה סרטון בו מוצג שכביכול לוהקה לדמות חדשה ב"משחקי הכס" בשם מורפיאוס טרגאיין. "תמיד באודישנים שאלו אותי 'מה את עושה?', והייתי עונה: 'אני מבשלת', 'אני מנגנת בפסנתר'", אומרת סמו. "אחר כך החלטתי להגיד באודישנים 'אני כותבת עכשיו ל-BBC', הרי הם לא ייכנסו לבדוק ולא יגלו שזה לא נכון, אז מה אכפת לי להגיד? ואז חשבתי, מה אכפת לי להגיד שקיבלתי תפקיד בעונה השלישית של 'משחקי הכס', כאחות של חאליסי? כתבתי את התסריט בשניות, נאור ציון החמוד שיש לו מצלמה הביא לנו אותה, ואלי (בן דוד) עשה לנו את הלוגו. הייתי בטוחה שאחר כך אנשים יגידו לי, 'דנה, איזו דאחקה הבאת', ולא תיארתי לעצמי שאנשים אשכרה יקנו את זה. מלהקות התקשרו לסוכנת שלי זוהר ואמרו לה: מזל טוב! חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים, אתם לא הקשבתם לשטויות שאני אמרתי?! אחרי כל התגובות והבאזז שזה עשה היו לי תובנות מעניינות. תובנה אחת, כמה העטיפה מוכרת, והרבה פעמים אנחנו מחפשים את העטיפה ולא את התוכן, וכמה עובדים עלינו - רק שמתי לוגו של ה-BBC, שמתי פרחים ודיברתי עם מבטא בריטי, וכבר אנשים האמינו מבלי להקשיב למה שאני אומרת. והתובנה השנייה, איזה מטומטמת אני, כי אני היחידה שחשבה שזה לא אפשרי, שאני היחידה שחשבה שזה סוריאליסטי. אני צריכה לחשוב על עוד שטויות כאלה".

יצא ששיחקת כמה פעמים מזכירות, המופלאה שבהן היא כמובן ויקי מ"פולישוק". זה היה חלק מהטייפ קאסט שלך?

"לדעתי אין לי טייפ קאסט. נכון שהיתה תקופה ששיחקתי מזכירה ב'בשורות טובות' ואז במשך 5-7 שנים קראו לי רק לתפקידי מזכירות. בשלב מסוים אמרתי לא, אני לא מגיעה לאודישנים, תירגעו. אחר כך ב'האחיות המוצלחות שלי' קיבלתי תפקיד מאוד שונה, של מישהי לסבית, וב'בת אל הבתולה' גם נתנו לי תפקיד של לסבית. בהמשך עשיתי עם דביר בנדק את הסדרה 'משפחה בהנפקה', שם אני אשתו של דביר, ואמרתי לעצמי: תודה לאל שלא ליהקתם אותי שוב כלסבית. אני הרבה שנים רוצה לשחק סוכנת מוסד בדרמה, אבל לא הגעתי לזה".

כמו יהודה עמיחי ז"ל, במקביל לעיסוק האמנותי את עוסקת גם בהוראה, במקרה שלך - מורה לאנגלית בקמפוס אנקורי פתח תקווה. מה הניע אותך לזה?

"בעקבות מלחמה שלי עם 'עולם הזוהר' שיש בו פייקיות היה לי חסר אתגר אינטלקטואלי. הוראה זה לא משהו שהתכוונתי לעשות. במקום הזה שנקרא בית ספר אני מרגישה משמעותית והוא גם עזר לי להיות שחקנית יותר טובה. זה האינטרקציה עם אנשים שהם קצת אחרים, זה סיטואציות שגורמות לך להיות רגיש לאנשים אחרים. בחיים שלי לא צחקתי בתיאטרון או בטלוויזיה כמו שאני צוחקת בבית ספר".

לדמות שלך ב"הנספח", רבקה, יש ארבעה ילדים, והיא אומרת: "אימנתי את עצמי גם לדפוק שינה ברמזורים אדומים". לך וליובל יש שלושה ילדים - בני 14, 10 ו-3. לאיזה מצבי קיצון הובילו אותך השילוב בין ההורות לקריירה?

"זה לא כזה דרמטי, כל אישה שרוצה לטפח קריירה עוברת את זה. זאת המלחמה של כולנו, גם להיות אנשי משפחה מוצלחים וגם להיות הכי מוכשרים וטובים. אני לא ישנה ברמזורים, בכלל לא ישנה במהלך היום. אפשר לשלב בין קריירה לילדים, במיוחד אם מקבלים עזרה, ויובל שותף די סבבה".

אתם מקבלים עזרה מהמשפחה?

"ההורים של יובל חיפאים והם קצת מבוגרים, הם לא באים לעזור. ההורים שלי גרים ביישוב יובלים, שזה שעתיים מכאן, אז גם אין לנו אותם כאן. אבל אנחנו מסתדרים. אני בן אדם עם הרבה אנרגיות, ומתרוצצת. זה לא פשוט".

בסדרה "הנספח" הדמות של אלי מקריבה הרבה בשביל הקריירה של אשתו. את מרגישה שהקרבת משהו בעקבות הזוגיות?

"לא. האמת שאף פעם התחושה הזאת לא ליוותה אותו. אני גם בן אדם שבאופי שלו לוקח אחריות מלאה על עצמו ועל הבחירות שלו, ואני חושבת שאנחנו אף פעם לא קורבן של משהו חיצוני. תמיד הכל בידיים שלנו. לכן, אם יש משהו שפיספסתי או לא הגעתי אליו, אני בחיים לא אוכל להגיד שזה בגלל מישהו אחר. יובל ואני גם נותנים המון חופש אחד לשני. לא, אנחנו לא פוליאמורים, זה לא חופש כזה, במובן הזה אני מאה שערים. אבל נותנים חופש אחד לשני במובן לאפשר אחד לשני להגשים כל חלום שרוצים. אני למשל מאוד אוהבת מוזיקה, הילדים אומרים לי אמא תסתמי, אבל יובל מאפשר לי להיות זמרת במקלחת של הבית, והוא אף פעם לא ילעג עליי ולא יגיד 'את לא תהיי סלין דיון'".

כששואלים אותך אם יש מידה של תחרותיות או קנאה בינך לבין יובל, זה יותר מצחיק אותך או יותר מעצבן?

"הרבה שואלים אותי את זה, וזה קצת מצחיק. אני יכולה להבין מאיפה באה השאלה, אבל אף פעם לא היה בינינו את התחרותיות. אולי זו הנאיביות שלי, אולי זו המושבניקיות שלי, אבל אין. אני יכולה להבין שאנשים שואלים את עצמם, מה קורה במערכת יחסים שבה אחד מאוד מצליח וכבר כוכב. שוב, יכול להיות שזה שלא חיפשתי ואני לא מחפשת להיות כוכבת אלא מחפשת לעשות את הדברים שאני אוהבת כשחקנית, אז לא היה לי מספיק דרייב כדי להתעסק באיך להגיע לטופ".

ולקינוח - שמעתי שבחתונה שלכם יובל הריץ מלא דאחקות בחופה שממש עיצבנו את הרב. ספרי ופרטי.

"החתונה שלנו היא סרט בריטי קומי בפני עצמו. אני חייבת חוויה מתקנת. לא יודעת עם מי, כי יובל לא יסכים. קודם כל, נראיתי נורא. הייתי שעה וחצי קודם בבריכה. אספתי את השיער בעצמי עם סיכה שאני מופיעה איתה בהצגות ילדים. התאפרתי בעצמי. שלוש שעות לפני רצתי לרישפון להביא את העוגה, בצק סוכר. זה בא ממקום של קצת לעשות דווקא. כי זה נורא הביך אותי. לא רציתי להתחתן. רצינו בית כנסת, עשרה אנשים. ואיכשהו זה יצא מאה אנשים, זה גם אינטימי, אבל הביך אותי להיות כלה ושכולם יסתכלו עליי. ואיך שהגעתי לחופה, שחברה שלי בנתה מסנדות, ישר נשפך יין על השמלה שלי".

"אדיר מילר, חבר טוב של יובל, איחר קצת אז חיכינו לו. הרב אמר, סליחה, יש לי עוד אירוע, חייבים להתחיל. אז חבר של יובל שם 200 דולר בכיס שלו, שיסכים לחכות. אחרי רבע שעה הרב אמר שוב, אני מצטער יש לי עוד אירוע, חייבים להתחיל. אז שמו לו עוד 200 דולר. באמצע החופה יובל עשה דאחקות, והרב התעצבן עליו, ואמר לו: תפסיק, אתה מפריע לי. וכולם על הריצפה, ואני מובכת. מכיוון שלא היה לנו שקל, לקחנו די-ג'יי מתחיל ב-600 מאות שקל, אמרתי לו 'תקשיב, אני רוצה חתונה אירופאית קלאסית עם מוזיקת מעליות', ואחרי שיובל שבר את הכוס אני שומעת את השיר שבו מאיה בוסקילה צורחת 'זה לילה סתווי ואין כוכבים'! כי הוא רצה להרגיז את כולם. לא ידעתי שיהיה השיר הזה, הוא עשה מה שהוא רוצה. כל החתונה אני עושה פרצופים של 'איזו מבוכה, איפה אני'. בסוף יש את הקטע שצריך להתנשק, ובכלל לא רציתי להתנשק. אני זוכרת שיובל בא לנשק אותי ואני הזזתי את הפנים הצידה, כי אני מתביישת. זו היתה חתונה הכי פח. רציתי להיות הכי קלאסית ואצילית, ובסוף מצאתי את עצמי רוקדת למבדה עם חברים הומואים שלי. זה מה שנקרא עידן התמימות. מודעות היא אובר רייטד".