פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש לנו מזל: האהבה של "האחיות המוצלחות שלי" מידבקת

      שלוש הבנות למשפחת קטן ממשיכות להתפתח ולגדול ולנסות לכבוש, משורטטות באנושיות חומלת. בחמלה הזו טמון כוחה העכשווי של הסדרה, שמציפה המון רגש בינות לקומדיה. זה ניכר גם בגיבורות הסדרה, אבל גם - ואולי בעיקר - בקרב רבות מדמויות המשנה

      יש לנו מזל: האהבה של "האחיות המוצלחות שלי" מידבקת
      באדיבות yes

      "נטלי, את בדיחה על הדור שלך", אומרת נילי (עלמה זק) לדמותה של נלי תגר באחד הפרקים בעונה החדשה של "האחיות המוצלחות שלי". זהו משפט שהופיע ממש כאן בווריאציה אחרת בביקורת על העונה הראשונה והלקויה של הסדרה, אלא שעכשיו, כעבור שנתיים שחלפו בעולמן של הדמויות, יש במילים האלה משהו שמחדד את ההתבגרות שעברו הן האחיות והן "האחיות המוצלחות שלי". בעבר המשפט של נילי היה מדויק מאין כמוהו, ואילו הפעם הוא אמנם מגלם בו אמת, אבל מתעלם מאמת אחרת.

      רגע לפני גיל 30, נטלי מנסה להרכיב רשימה בסיסית למדי, "עשרה דברים שאני רוצה לעשות", כדי להבין שאין לה מושג מה היא רוצה. המסע המהנה שהיא עוברת בדרך לתובנות הוא עיקר הסיפור שלה בעונה הזו, ומשקף משהו כל כך בסיסי בחייו של כל אדם, ולא מוגבל כלל לגיל. להפסיק לעבוד במקום שעושה לך חרא, לחפש משהו שלא יגרום לך לרצות למות, לחלום בגדול ואז אולי בעצם לא כל כך בגדול. קריאת התיגר של נטלי מוכיחה שלא כל התפכחות חייבת להסתיים בתעוקה אפורה, אלא לפעמים עשויה להוביל למתיקות. זאת הסיבה שהאבחנה של נילי לגבי העובדת שלה נראית מעט מנותקת מהמציאות, או לפחות ממציאות מסוימת, כזו ש"האחיות המוצלחות שלי" מיטיבה לתאר.

      "האחיות המוצלחות שלי" עונה 3, נלי תגר, טס השילוני, דנה אברהם-סמו (יח"צ , אוהד רומנו)
      התעוררות וחשבון נפש. "האחיות המוצלחות שלי" עונה 3 (צילום: אוהד רומנו)

      העונה השלישית של הקומדיה, שזמינה במלואה החל מיום שישי ב-yes VOD, ממשיכה את התנופה והקסם של קודמתה. לא היה מובן מאליו שתצליח לעשות את זה, עניין שסצנת הפתיחה כמו מצהירה: מור (טס השילוני) משתחררת מהצבא, והמפקד הבלתי נסבל/אדיר שלה מסיע אותה אל הבקו"ם. ברגעים האלה בעצם נפרדת "האחיות המוצלחות שלי" באומץ ובלית ברירה מאחד המרכיבים הכי חזקים שלה, הרפתקאות הייאוש הצבאי, ומשתי הדמויות הקבועות הגדולות ביותר שלה, רוני המפקד (גל תורן) וליזו החברה (עדי חבשוש). השניים מגיחים לאורך העונה, וזה נהדר כשזה קורה, אבל רחוק מההיקף שהורגלנו אליו.

      ההתקדמות הזו הלאה היא בדיוק מה שמאפיין את העונה הזו ואת גיבורות הסדרה. מור המשוחררת מתכננת טיסה להודו ופוגשת חברה חדשה (הדס בן ארויה, "אנשים שהם לא אני"). נטלי מדוכאת מהעבודה שלה ובוחנת את המשך דרכה. ואילו אורית הבכורה (דנה אברהם-סמו) מנסה להשתלט במקביל גם על ההיריון והלידה של זוגתה קארן (גילי סער), וגם על פרויקט חדש שהגתה בתיכון שעזבה וכעת חוזרת אל בין כתליו (מה שמשיב אל חיינו את תיקי דיין בתפקיד המנהלת, תודה לאל). שלוש הבנות למשפחת קטן, שראינו אותן בעבר נלעגות ומביכות באופן חד ממדי, ממשיכות להתפתח ולגדול ולנסות לכבוש, משורטטות באנושיות חומלת.

      "האחיות המוצלחות שלי" עונה 3, נלי תגר, טס השילוני, דנה אברהם-סמו (יח"צ , אוהד רומנו)
      קשה לא להיות בעדן. "האחיות המוצלחות שלי" עונה 3 (צילום: אוהד רומנו)

      בחמלה הזו טמון כוחה העכשווי של הסדרה. לא רק אצל הגיבורות אלא גם - ואולי בעיקר - בקרב רבות מדמויות המשנה. המגמה הזו, שהחלה כבר בעונה הקודמת והתבטאה בעיקר בפרק שעסק כולו במידד (שלומי אברהם), חולשת הפעם על הכל ומציפה בסדרה המון רגש בינות לקומדיה. התסריט לא מהסס לחצוב מאפיינים של חוסר ביטחון אמיתי מהשחקנים לטובת הדרמה, נגיעות קטנות שמעמיקות מאוד את "האחיות המוצלחות שלי". אם זה משקל עודף, עיניים בולטות או סתם מוזרויות וחוסר התאמה חברתית. בעונה החדשה זה ניכר מאי פעם. היא מציגה לא פחות משלוש דמויות חדשות ואקסצנטריות המשמשות כאתנחתא קומית, כאלה שנדמה כי כל תכליתן היא להדגיש את הנורמליות של האחרים סביבם, אבל מתבררות כהרבה יותר מאשר כלי תסריטאי חד ממדי. כל אחת מהן זוכה לרגע גדול של חסד - בין אם זה ניצחון של ממש, ובין אם זו סצנה שמדגישה עד כמה ה"נורמלים" הם בעצם חארות שצוחקים על החריגות שלה.

      במידה רבה ה"טוויסטים" הקטנים האלה משקפים את העונה השלישית בכללותה - כרוניקה של התעוררות וחשבון נפש. בלי מרירות יתרה, בלי מבוכות מעיקות מדי. בעונה השלישית נדמה שנועה ארנברג וגלית חוגי, יוצרות "האחיות המוצלחות שלי", זיקקו את התמהיל שהופך את הסדרה שלהן לכל כך מקסימה וכל כך כיפית. הכתיבה שלהן מדויקת מאי פעם, לא רק בצורה שבה העונה מורכבת אלא גם בכמה טקסטים נפלאים ממש - בפרט מור שסוף סוף סוג-של-אומרת לרוני את דעתה עליו, ואורית שמבהירה לאביה דבר או שניים על נטייתה המינית. ויותר מכל, נראה שארנברג את חוגי התאהבו בדמויות שלהן, והאהבה הזו מידבקת. זה לא הופך את אורית, נטלי ומור למושלמות - מה מעניין בזה? - אבל כן לשוחרות טוב, כאלה שקשה לא להריע להן גם כשהן עושות שטויות.