אגרוף בבטן

בלילות של ירח מלא, דמיון הופך למציאות. בלילות אפלים יותר, מציאות הופכת לבדיון. בספר החדש של ערן צור, "החיה בבטן", קשה מאוד לדעת מה הופך למה. ספק רומן אוטוביוגרפי, ספק ממואר, ספק לעג לכל מי שינסה לחשוב שזה יותר מאשר סיפור מומצא: "החיה בבטן" (כנרת זמורה דביר) הוא בוקס בבטן, לא חוויה יוצאת דופן למי שמכיר ועוקב אחרי הקריירה הארוכה של ערן צור, ובכל זאת.

הערבוב בין חייו של צור, הקריירה שלו, והביוגרפיה האמנותית שלו לבין "החיה בבטן" סמיך למדי. נדמה שהוא עשה כל מה שרק אפשר כדי שנזהה אותו ואת חייו בתוך הסיפור. הספר המגולל בשלושה חלקים את חייו של רז, בן לניצולי שואה, נגן בס שלומד בבית ספר למוזיקה באזור רמת השרון, מקים להקה בשם "באמבו" יחד עם זמרת שעלתה לארץ מברית המועצות לשעבר ונגן כלי מיתר. לא צריך לחשב הרבה יותר מדי כדי לזהות דמיון בין כמה וכמה מן הדמויות שמשולבות כאן בסיפור לבין דמויות מוכרות פחות או יותר. שם הספר מצטט את "בדידותי" של טאטו, הלהקה המקבילה לבאמבו (בספר הוא מזכיר שיר בשם "בושתי", במה שאולי הוא עוד משחק מתעתע), תמונתו האמיתית של צור נמצאת על העטיפה.

אולי זו פשוט התרשמות, תמונה אימפרסיוניסטית, כפי שנראית לרגע ממרחק הזמן, באור מסוים. זה כתוב בגוף שלישי, אבל צור מפזר המון המון רמזים שמשתלבים עם סיפורו שלו, קטעי שירים, הקשרים ברורים, פרשות מקבילות. אם זה לא מספיק, סופו של הספר, החלק השלישי, מתאר את ההתאבדות של אשתו של הגיבור, מה שמהדהד את המוות הטראגי של אשתו של צור, אביטל, לפני כחצי שנה, שלה גם מוקדש הספר.

ובכל זאת, זה לא אחד לאחד, ולא רק בגלל שמועדון הפינגווין הפך למועדון האיגואנה. הזמנים מעט שונים, אפיזודות מסוימות קיבלו תיאור מסוג אחר וצור עצמו התוודה בראיונות שזה לא תיעוד אחד לאחד. על אף שהטרגדיה המשפחתית מזמינה לחפור בסופו של הסיפור, היצר הרכילותי והמציצני בא על סיפוקו דווקא בחלק הראשון של הספר, זה שבו צור מגיע לראשונה לתל אביב.

צור כמו צור, לא בוחל בכניסה אל אזורים שרבים אחרים נמנעים מהם. רז, הגיבור, מגלה את עצמו ככותב ויוצר במקביל לטקס אירוטי: הוא גונב בגדי נשים מחבלי כביסה, לובש אותם ומתענג על הבלבול המגדרי (אם כי לרז חשוב להבהיר כי אינו הומוסקסואל) - כזה המזמין בחינה מחודשת של האלבום "אתה חברה שלי". הוא רוקם קשר חסר סיכוי עם שכנה לסבית, מלחין משיריה ומתאהב בה נואשות. במקביל, הוא מנסה לשכנע את חבריו שהשיר שלו על האונס אינו פרובוקציה ריקה ורעשנית אלא יצירה אמיצה, כמו שחושבת דניאלה, זמרת הלהקה שבשירים שלה יש אזכורים לאיקונוגרפיה נוצרית - מה שמוצא חן בעיני רז בתורו. אם צור כתב כאן את האמת, זו חשיפה מרתקת, בוטה ופוצעת פרטיות, אל מאחורי הקלעים של כמה מהשירים הכי מפורסמים ואהובים שלו, ואל דמויותיהם של שותפיו ליצירתם; אל תחילת דרכו של מוזיקאי צעיר, אבוד וחסר ביטחון, שחבר עם קבוצה כישרונות באופן אל אחת הלהקות המקוריות והאמיצות של זמנה.

הדברים כל כך אינטימיים, כל כך אישיים. האם הדמויות האלה אמנם בדיוניות? הקריאה מזמינה ומעוררת אי-נוחות בו בזמן, שקשה שלא להיות המומים שצור מספר ככה את סיפורו או וריאציה כלשהי עליו ממרחק השנים. התערטלות ספרותית? או דווקא הסתרה? ברגע מסוים, רז מציץ אל המרפסת של השכנה שלו, ומגלה אותה מתנשקת עם בת זוג. צור צוחק על הקוראים: אני המציצן? אתם אלה שמתים לקרוע ממני את הבגדים, לראות מה הרגשתי ומה חשבתי ועם מי שכבתי ואיך.

"החיה בבטן" הוא גם מעין כתב הגנה, מוצהר יותר או פחות, של צור כאמן וכאדם. בקולו של הגיבור הוא מדבר בגילוי לב על החששות מאחורי ההשלכות של שיר כמו "בחצרות בחושך", ועל הקשיים שלו כאמן מזדקן - ליבו של החלק השני והעצוב יותר של הספר. תוך כדי קריאה קופצת לראש פרשה אחרת: השותפות היצירתית המתמשכת עם יובל מסנר, חברו לטאטו, נגן צ'לו נפלא, מלחין קבוע של שירי צור ושותף בימתי לאורך השנים, וגם אנס מורשע. הנושא הזה התנפץ בעוצמה רבה לפני כשנה כשצור איחד את טאטו לקול ביקורת חריפה שהופנתה גם כלפיו, בתור הדמות המוכרת ביותר בלהקה.

אפשר להבין אפיזודה מסוימת בספר כהתייחסות של צור, או לפחות של רז, להתרחשות דומה ברמה מסוימת, גם אם אינה אחד לאחד, ובהתחשב בנסיבות היא ראויה לתשומת לב. צור מסיים את החלק הראשון בסיפור על דמותו הבדיונית של רמי ברדיצ'בסקי, חברו המחונן ללהקה, המנגן על כינור חשמלי, בעל ההתנהגות הבעייתית כלפי נשים (הוא נועל את בת זוגו בדירה כעונש על כך שהיא "לא נתנה לו". רז מזהיר אותו שהתנהגות כזאת לנשים עשויה להיגמר רע מבחינתו). צור בודה עבור הדמות פשע נוראי. רמי מתמכר לסמים ומאבד את זה לחלוטין, עד כדי כך שהוריו נאלצים להשגיח עליו. כשהם אינם נמצאים, וכשהוא תחת השפעת סמים, הוא נתקף צורך "לפוצץ" מישהו, ונתקל בתחנת אוטובוס בילדה בת 12. הוא מנסה לקרוע ממנה את הבגדים אך אנשים מצליחים לעצור אותו, הוא נמלט משם ואחר כך נעצר, לפני הופעה משותפת. לבסוף הוא נשלח לאשפוז בבית חולים לחולי נפש, מחפש את אלוהים, מנסה לחזור לנגן.

רז מבקר אותו בבית החולים, ואחר כך נמלא שאלות. "קודם כל אני לא שופט אותו, בשביל זה יש את בית הדין", הוא חושב, "גם מישהו שעשה מעשה כל כך רע צריך חבר שיתמוך בו, כדי שאחרי שכל זה ייגמר הוא יוכל להתאושש ולהמשיך הלאה בחיים". אבל מהר מאוד ההרגעה העצמית הזאת נמחקת לטובת שאלות שאין להן מענה, ובהן הוא מנסה לברר את אחריותו: "האם אני גורם בסיפור הזה? האם אני אחראי למעשיו של חבר שלי?... ולמה אני מבליג וכביכול סולח?... ומה איתה, עם הילדה שהוא תקף? אומרים שילדות שעברו תקיפה כזו, גם אם נעצרה בשלב מוקדם, סובלות מפוסט-טראומה למשך כל החיים... לך תדע... אם וכיצד תחלים?... מה עם הביטחון הבסיסי שלה כשהיא יוצאת לרחוב? והוא, מה יהיה איתו כשישתחרר?... איך הוא ישא את אות הקין מול האנשים ברחוב?" (עמ' 150-151).

רז מחליט דבר אחד מתוך הבלבול: "מה שבטוח זה שאני חבר שלו. הוא זקוק לתמיכה שלי כמו אוויר לנשימה. אני לא אתנכר אליו בזמן הזה ויהי מה". רז, אם כן, לא נהג אחרת מצור.

מותש המחשבות, רז יוצא אל הרחוב ומגיע לאזור הכנסייה הרוסית בדרום תל אביב ומגלה באחת הפינות פרח שחור בין פרחים לבנים. "מילים מתחילות להיקוות בראשו כמו טיפות מחלחלות היוצרות לגונה קטנה. הוא מוציא דף מכיסו ורושם שורות שיר". אולי כך הגיע לעולם אחד מגדולי שיריו של ערן צור, ואולי לא.

אם החלק הראשון של הספר עסק בדרכו של רז אל כיבוש הרוק הישראלי, החלק השני פוגש אותו כמה וכמה שנים קדימה. הוא זמר מבוגר, מתקשה למשוך קהל, מחלטר במופעים של הסוכנות היהודית ובערבים אלטרנטיבים לציון יום השואה, מפסיד כסף, הוגה בטעם שבכל זה. גרוע מכל, הוא במערכת יחסים מסוכסכת עם אשתו תימורה, שמרבה לקנא לו, שאינה בוטחת בו, שחושדת - ובצדק - שהוא בוגד בה. הוא מסתיר ממנה את האובססיה המינית הסודית שלו, היא בטוחה שהוא מסתיר ממנה הרבה יותר.

תימורה היא אולי אשתו של רז, אבל היא גם, ואולי בעיקר, הקוראת הכועסת של הספר, שחודרת אל מחברותיו של רז, קוראת את תיאורי המין שמופיעים בהן ומפרשת אותן כאילו הן אמת לאמיתה. רז זועם על החדירה לפרטיות. "את הרי יודעת שאני אמן ושאני כותב סיפורים מהדמיון. זאת אמנות, תימורה. זה לא תיעוד ביוגרפי של החיים שלי", עונה צור בקול של רז לתהיות של הקורא.

"אמנות, אה? אמנות בתחת שלי. חתיכת שקרן", עונה תימורה. "אם אתה חושב שתצליח להתחבא מאחורי הכתיבה שלך אז תשכח מזה".

העימות הזה שב וחוזר, בין תימורה ורז, בין הקורא וצור. מי מהם צודק?

החלק השלישי, שהוא בעצם אפילוג, מתאר את רז נקרא למשטרה כדי לזהות את גופתה של תימורה ששמה קץ לחייה, בעוד הוא נזכר בחודשי הדיכאון האחרונים של חייה. בעימות בין המציאות לבדיון, כאן המציאות המחרידה, האיומה מכל, חדרה אל הפרוזה במלוא חומרתה.

הקשר בין חלקי "החיה בבטן" רופף, והם לא מתגבשים לכדי סיפור סימבולי או סגירת מעגל. מה שמאחד אותם יחד הוא סיפורו של צור, שמסגרתו הכללית ידועה לקורא. אז אולי בכל זאת ממואר? באופן הולם לכותב שפעם אחר פעם תיאר בשיריו דמויות ויחסים באופן החשוף והבוטה ביותר שאפשר, זאת יצירה "צורית במובהק", לטוב ולרע, עם ההתענגות על המיני, המשחק על המציאות, אהבת השירה וחוש ההומור הספציפי. המחשבה שאינה מרפה מן הקורא, השאלה האם מדובר בדברים כהווייתם או שמא בפרודיה, היא זו שמובילה את הקורא פנימה, אבל היא לא התענוג היחיד של הקריאה. העולם הנפרש כאן הוא תיאור מרתק של סצינה, קהילה, חבורה, שהניצוצות בין חבריה השפיעו על דורות קדימה במוזיקה הישראלית. בשיאו, זה סיפור מסעיר. צור, הן במסגרת ההרכבים בהם פעל והן במסגרת אלבומי הסולו שלו, הוא אחד האמנים המרתקים שפועלים בישראל. "החיה בבטן" הוא אם כן חלק אינטגרלי מתוך גוף היצירה הזה, ואולי היצירה המרתקת שלו ביותר בעשור האחרון.

אבל אם זה לא ממש רומן, ולא ממש ממואר, מה זה בעצם? תרפיה? התשובה מסתתרת שוב בשירים של צור. "החיה בבטן" הוא "המכסה הירוק", המוסתר באדמת הגן, כמו בשיר הנפלא שפותח את "עיוור בלב ים". רק כשמסירים את המכסה נחשף הבור, שבזכותו מגלים את האמת המודחקת, המוכחשת, על הגן היפה, הנקי, המטופח, זה שלמתבונן מבחוץ נראה נפלא וזוהר. אבל הגן הוא בית כלא שמונע מן האמת לצאת החוצה. יש הרבה כאבים שמסתתרים בתוך הסיפור של רז, משפחתו, חבריו. הרמת המכסה פירושה התמודדות, התוודות - והקלה.

ערן צור, החיה בבטן, כנרת זמורה דביר, 224 עמודים