פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משחקים במחבואים: אי אפשר לנתק את האיחוד של טאטו מהמהומה סביבו

      אם יש הצדקה לאיחוד של טאטו זו ההזדמנות לראות אגדת רוק כמו אלונה דניאל במקום הראוי לה - חוגגת מול בארבי מלא. כמה חבל שגם הזדמנות לחגוג יצירה חלוצית של מוזיקאית, מאוימת בגלל גברים שסרחו. כך האיחוד של טאטו היה מרגש ונוסטלגי, ובו בזמן גם מוזר ומעט מביך

      האיחוד של טאטו שהתקיים אמש (שני) במועדון הבארבי בתל אביב העלה מחדש לא רק את השאלה האם ניתן להפריד את דמותו של אמן מהיצירה, אלא גם את השאלה האם תרבות יכולה להתעלם מהוויכוח סביבה ופשוט להתקיים. שתי השאלות לא קיבלו תשובה ניצחת, וכך התנהל הערב כולו ברגשות מעורבים.

      לפני הכל, חובה להתייחס לפיל שבחדר. האיחוד של טאטו העלה מחדש את פרשת האונס שביצע חבר הלהקה ואחד ממנהיגיה יובל מסנר בסוף שנות השמונים, ובעקבותיה נאסר לכחצי שנה - עונש מגוחך לכל הדעות. מסנר עצמו לא הפסיק מעולם לפעול, כחבר להקת בלאגן ("שקט"), כשותף של ערן צור במופע "מים גנובים" שרץ לסירוגין מזה 20 שנה, ובמופעים רבים אחרים. כעת, עלו קולות שקראו להחרים את המופע, וכעס רב הופנה גם כלפי חברי הלהקה האחרים. לשם המחשת כוחה של מהפכת MeToo# בחיינו, ראוי לציין כי כמה מחברי להקת בלאגן - שכללה בין היתר גם את דנה ברגר ודן תורן - התאחדו רק לפני כשנתיים יחד עם מסנר, ואז הדברים עברו בשקט מוחלט. כך קרה שכל כובד משקלה של הפרשה הונח כעת על כתפי האיחוד של טאטו, לאחר שנים ארוכות של הדחקה.

      טאטו אחרי ההופעה בבארבי, 30 שנה לאלבום "חתוך תוכן", 3 בספטמבר 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אלעד מלכה)
      להקת טאטו לאחר ההופעה אמש (צילום: אלעד מלכה)

      טאטו היא להקה חשובה ביותר, שלמרבה הצער התפרקה לאחר אלבום מופתי אחד בלבד והתפוגגה מהעולם. היא חשובה בעיקר בגלל הפרונט-וומן והיוצרת המשמעותית ביותר בה - אלונה דניאל, שבהופעה כריזמטית, טקסטים מבריקים וקול נדיר הנהיגה אקט אוונגארדי, מוזר ומקורי שהקדים את זמנו. זאת הייתה למעשה להקת הרוק המשמעותית הראשונה בישראל שהונהגה על ידי אישה (ו"חתוך תוכן" הגיע למקום ה-13 במצעד "חזקות מהרוח" בוואלה! תרבות, בו נשים בחרו את האלבומים הגדולים של מוזיקאיות במוזיקה הישראלית). קשה לדמיין את המכשפות למשל לולא ההשפעה העצומה של אלונה דניאל וטאטו עליהן. דניאל עוד הספיקה להקליט אלבום בכורה מצליח ואלבום שני נשכח (ועוד כמה אפיזודות אזוטריות, כמו אופרת הרוק "צבעוני שחור") לפני שנעלמה מהרדאר לבלי שוב. איחוד של טאטו הוא הזדמנות נדירה לראות אותה במקום שראוי לה כאגדת רוק מקומית - מופיעה מול בארבי מפוצץ במעריצים.

      דווקא לכן יש משהו מרגיז ומתסכל במחשבה שהזדמנות נדירה למדי - טאטו התאחדה רק פעמים ספורות בעבר - לחגוג יצירה חלוצית ומפוארת של אישה, תיהרס בגלל אפסותם של גברים שסרחו. מובן מאליו שהמחאה נגד המופע היא לגיטימית. מוטב היה אם חברי הלהקה היו מגיבים אליה במקום להתעלם. כך יכולנו אולי לקיים דיון משמעותי בשאלה מתי ובאיזה אופן והאם בכלל חברה יכולה לסלוח על פשעים מהסוג הזה. ההדחקה של הסיפור רק ערערה עוד יותר את כל האירוע. ככה זה כשמשחקים במחבואים ומתחבאים מהחיים.

      אם לסכם: טאטו היא להקה ענקית ויובל מסנר הוא אנס מורשע, ואי אפשר לדבר על החלק הראשון בלי להזכיר את החלק השני, וזה ברור שמה שעבר ב-1988 או אפילו ב-2008 כבר לא עובר ב-2018, וטוב שכך. קיוויתי בכל זאת להצליח לראות באירוע את מה שמבחינתי הוא גולת הכותרת שלו: אלונה דניאל נותנת את "מחבואים" וסוף סוף יוצאת מהפינה.

      טאטו בהופעה בבארבי, 3 בספטמבר 2018, אלונה דניאל (מערכת וואלה! NEWS , אלעד מלכה)
      אגדת רוק אמיתית. אלונה דניאל (צילום: אלעד מלכה)

      הצד המשמח של המטבע הוא שדניאל אכן חגגה במרכז הבמה מול בארבי מלא. ברור שהייתי הולך למופע להקה שכולל את מיטב השירים שלה מכל הקריירה (ראיתי אותה כבר בעבר, אם כי במועדונים קטנים), ולפי ההתלהבות של הקהל אני לא היחיד. הכריזמה, הקול וכמובן הטקסטים המסעירים שהיא כתבה הזכירו היטב מדוע היא אהובה כל כך על אוהדיה. זה לבדו נתן משמעות מרגשת למעמד הנדיר.

      הלהקה פתחה חזק עם שני הלהיטים הכי גדולים שלה, "מחבואים" ו"ערפד" בביצוע משותף של צור ודניאל. כעת הגיע תורו של מסנר לשיר את "גורם לי" ולעמוד מול המיקרופון, ושוב המתח והדילמה צפו מחדש באוויר. אחרי כמה רגעים מתוחים, ומשלב שנשמעו מחיאות הכפיים, הלהקה השתחררה ולא הביטה לאחור. אבל אותה מתיחות שבה ועלתה בכל פעם שמסנר קיבל את המיקרופון עוד פעמיים לערך - ב"בשדה עזוב" ו"בדידותי" שחתם את החלק הראשון של ההופעה לפני ההדרן.

      טאטו בהופעה בבארבי, 3 בספטמבר 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אלעד מלכה)
      הרגע הכי יפה בהופעה - ערן צור ואלונה דניאל מבצעים את "איש קטן בטלוויזיה" (צילום: אלעד מלכה)

      למרות העובדה שהאיחוד כלל 19 שירים, הסטליסט של המופע הרגיש רזה משום מה. נוגנו כל שירי האלבום היחיד של הלהקה, כולל רצועת הבונוס "תנינים", אך להוציא את "בחצרות בחושך" שהושמט מסיבות מובנות. כדי למלא את השורות נוספו גם שירים מקריירות הסולו של שלושת הזמרים ביניהם "תמונה אימפרסיוניסטית" ו"נשים כותבות שירה" שנכתבו עוד בתקופת טאטו, והוגשמו אחר כך במסגרת כרמלה גרוס ואגנר; להיטי הסולו של דניאל "שרה" ו"על גגות תל אביב"; ושניים משירי להקת בלאגן - "שקט" ו"גברים מקצוענים". עד כמה שמשונה לומר את הביטוי הזה על להקת רוק אלטרנטיבי עם אלבום אחד, זאת הייתה, במובן מסוים, "הופעת להיטים".

      הלהקה נשמעה מצוין, בעיקר הצוות מאחורה (אורי מיילס בקלידים, מיכה מיכאלי בגיטרה ועל התופים שי ברוך - שהחליף את המתופף המקורי של הלהקה אורי בלק - וכן, גם הצ'לו של מסנר). הסאונד העשיר של טאטו נולד בשביל מופעים חיים. עם זאת הקולות, יש להודות, אינם מה שהם היו. 30 שנה עושות את שלהן, והצלילים הגבוהים שאליהם הייתה הלהקה עולה בעבר, כבר לא שם. כנהוג במופעים מהסוג הזה, הנוסטלגיה מכסה ומשלימה את מה שחסר. ואכן, הנוסטלגיה היא שהעצימה את כוחם של השירים. ככל שהעיבודים היו טובים והלהקה נהנתה על הבמה וגם הקהל - רק מעטים מהביצועים התעלו באמת לרמה יוצאת דופן, בעוד הרוב היו פשוט טובים. מהמעולים נציין את "איש קטן בטלוויזיה" האינטימי, "שדים" המצחיק-מצמרר ו"תנינים" המלהיב - שהם ממילא, לשמחתי, הפייבוריטים הפרטיים שלי.

      טאטו בהופעה בבארבי, 3 בספטמבר 2018 (מערכת וואלה! NEWS , אלעד מלכה)
      הלהקה זכתה לאהבה גדולה מהקהל, כולל ריקודים ושירה בציבור (צילום: אלעד מלכה)

      בכל זאת, ההופעה כולה עמדה בצל המהומה. האירוע עצמו עבר בלי אירועים חריגים, מחאות יוצאות דופן או רגעים משונים. לא נשרק בוז למסנר ואפילו להפך: הוא זכה למחיאות כפיים נאות (מישהו אפילו צעק "אוהבים אותך מסנר"). איכשהו, דווקא העובדה שהכל עבר בשקט גרמה לאירוע להיות מעט מוזר ואפילו מעט מביך, כאילו יש איזה סוד שכולם יודעים אבל אף אחד לא מדבר עליו. כשלעצמי הייתי חצוי: נהניתי מהמופע, אבל לא יכולתי להתמסר אליו לחלוטין. איני יודע כמה מהצופים חשו כך גם הם. הלהקה זכתה לאהבה גדולה, ריקודים ושירה בציבור. אם יש לי מסקנה מהסיפור הזה, היא זו: אולי אי אפשר להפריד את המוזיקה מהיוצרים שלה, אבל גם קשה מאוד להפריד בינה לבין מי שאוהב אותה באמת.