צילום: , GettyImages

יום בחיים

הפעם האחרונה במיטה עם יוקו. הקפה האחרון. הסיגריה האחרונה. תמונת העירום האחרונה. התספורת האחרונה. 40 שנה לרצח שטלטל את העולם, חזרנו ל-16 השעות האחרונות בחייו של ג'ון לנון, עד לרגע בו המוזיקה מתה

"יש שני כוחות שיוצרים אצלנו מוטיבציה: פחד ואהבה. כשאנחנו מפחדים, אנחנו לוקחים צעד אחורה מהחיים. כשאנחנו אוהבים, אנחנו פותחים את הדלת לחיים ומציעים להם תשוקה, התלהבות וקבלה. אנחנו צריכים ללמוד לאהוב את עצמנו קודם כל, עם כל הפגמים וההדר שלנו. אם לא נצליח לאהוב את עצמנו, אנחנו לא נוכל לפתח את היכולת שלנו לאהוב אנשים אחרים או את הפוטנציאל שלנו ליצור. כל התקוות לעולם טוב יותר תלויות בחוסר הפחד והחזון האוהב של אנשים שמאמצים את החיים ללבם".
- ג'ון לנון.

השעה הייתה 7 וחצי בבוקר. יום שני. בבניין הדקוטה המפורסם במנהטן מתעורר אחד מהמוזיקאים החשובים, המשפיעים והנערצים בהיסטוריה. אשתו האהובה ממשיכה לישון. הוא יוצא בשקט מהמיטה ולובש את הקימונו השחור שלו. הוא בן 40. אחרי חמש שנים בהן לקח הפסקה מעולם המוזיקה כדי לגדל את בנו, הוא מתרגש לחזור לעסקי השעשועים עם האלבום החדש "דאבל פנטזי" שהקליט יחד עם יוקו. הלו"ז שלו מלא בראיונות וצילומים לטובת קידום האלבום, אבל כרגע הוא עדיין נהנה מהשעות השקטות של היום ב"חדר הלבן" שמשקיף אל העיר שאף פעם לא ישנה. הוא מכין לעצמו כוס תה ומסתכל מהחלון לעבר הזריחה שמאירה את סנטרל פארק בשלל גוונים. בחדשות אומרים שזה היום הכי חם שהיה בדצמבר בניו יורק מזה שנות דור. זה היה יום יפה. זה היה היום האחרון של ג'ון לנון. עוד 16 שעות הוא ימות.

יוקו מתעוררת. הם הולכים ל"קפה לה פורטונה" ברחוב 71. זה בית הקפה האהוב עליהם, והם תמיד יושבים באותו שולחן שנשמר להם מדי בוקר על ידי הצוות האדיב. אף אחד אחר לא ישב בשולחן הזה עד הסגירה של המקום בשנת 2008, אז הוא נמסר לרשותה של יוקו אונו בהוקרה מבעלי המקום. לארוחת הבוקר האחרונה שלו ג'ון אוכל ביצים בנוסח בנדיקט. הוא שותה קפה ומלווה אותו בסיגריית ג'יטאן. זו סיגריה של מוזיקאים עמוקים ורוקרים מתוסבכים. דיוויד בואי עישן אותה. הגיטריסט סלאש קעקע את לוגו החברה בין השכמות שלו. שמוליק קראוס עשה לה פרסומת בישראל, תחת הסלוגן: "היא לא נמצאת בכל פינת רחוב. תמצא אותה רק במקומות מכובדים, עם קלאסה. וזה שווה לחפש אותה. לא לוותר. סיגריה אמיתית. אצילית. כמו שצריך. היא היחידה שמספקת אותי. ג'יטאן. הצרפתיה".

עוד בוואלה! NEWS

זה הסוף

לכתבה המלאה
ג'ון ויוקו בבילוי משותף בסביבות אוגוסט 1980. בבוקר הרצח ג'ון הסתפר, והתאים לעצמו פריזורה יותר "רוקיסטית" (צילום: AP)

לפני שחזר הביתה, לנון החליט לרענן את הפריזורה שלו במספרת Viz-à-Viz, ממנה יצא עם תספורת שהזכירה את ראשית ימי הביטלס. הוא הסתכל במראה ואהב את הניגודיות של הפנים הבוגרות שלו אל מול השיער השופע והתספורת הצעירה. הוא נראה טוב. הוא הרגיש טוב. נותרו לו 12 שעות לחיות. אל הדירה הגיעה הצלמת המפורסמת אנני לייבוביץ' כדי לערוך סשן צילומים לרגל כתבת שער במגזין הרולינג סטון. לייבוביץ' נשלחה לצלם את ג'ון בגפו ("אף אחד לא רוצה לראות את יוקו אונו על השער שלנו", הסבירו לה עורכי המגזין), אבל הרוקר הוותיק הסביר לה בנחרצות שאם יוקו לא בתמונה, גם הוא לא יהיה בתמונה.

לייבוביץ', שמזהה את יחסי הכוחות הלא-קונבנציונלים בין בני הזוג, שואלת את ג'ון אם הוא מסכים להצטלם בעירום לצד יוקו שתישאר לבושה. הוא זורם, ונשכב בתנוחת עובר על הרצפה בצמוד לאישה אותה העריץ, בדרך לאחת התמונות המפורסמות בהיסטוריה. הוא כבר לא יזכה לראות אותה.

שער הרולינג סטון שיצא שלושה שבועות אחרי רצח לנון עם התמונה של אנני לייבוביץ' על הכריכה נבחר במספר משאלים לשער המגזין המוצלח בהיסטוריה (צילום: GettyImages)

בחור מזוקן בן 34 מגיע לדירה בדיוק כשלייבוביץ' מסיימת את עבודתה. קוראים לו דייב שאולין, הוא מפיק רדיו מסן פרנסיסקו והוא הגיע לערוך עם לנון ריאיון חגיגי בעקבות יציאת האלבום החדש. ג'ון לא ידע שנותרו לו פחות מ-10 שעות לחיות. לו ידע, אולי היה פחות סבלני כלפי המראיין האנונימי. הריאיון האחרון של לנון נמשך לאורך שלוש שעות. לנון היה נרגש, החזרה למוזיקה עשתה לו טוב. "כל עוד יש חיים, יש תקווה", הוא אומר למראיין במילים אופטימיות מתוקות, עוד כמה שעות המילים האלה יקבלו גוון שונה לגמרי.

"צריך להודות לאלוהים ששרדנו עד עכשיו", המשיך לנון במונולוג הטראגי בדיעבד, "אנחנו נכנסים לתוך עתיד לא ידוע, אבל אנחנו עדיין כאן, כולנו. שנות ה-70 היו נוראיות עם וייטנאם ועם ווטרגייט, ועדיין, הנה אנחנו. בואו נעשה את שנות ה-80 לטובות, בגלל שזה עדיין תלוי בנו".

בסיום הריאיון לנון ואונו התארגנו כדי לנסוע לאולפן "הרקורד פלאנט" ברחוב 44, בסמוך לכיכר טיימס (דיווחים שונים טוענים שהם עבדו גם באולפן ה"היט פקטורי" ברחוב 48 באותו יום, אך אין לכך עדויות של ממש). יוקו התחילה לעבוד על שירים לאלבום חדש, ג'ון הופקד בטבעיות על הנגינה בגיטרה בתקליט. שאולין הציע להקפיץ אותם לאולפן בדרכו לשדה התעופה (זה לא באמת היה בכיוון אבל הוא התרגש מהאפשרות לבלות עוד כמה רגעים עם המוזיקאי הנערץ). ביציאה מבניין הדקוטה חיכו, כרגיל, מספר מעריצים וביקשו חתימות. ג'ון חתם לכולם. יוקו לא.

במזג האוויר הנעים בלט לו מארק צ'אפמן, בן 25, כשהוא לבוש במכנסיים ירוקים, סוודר ירוק, מעיל ירוק, כפפות ירוקות וצעיף ירוק. האיש הירוק שייך לסיפור אחר. הוא עובד בבית חולים אבל בשלושת הימים האחרונים הוא משחק בחתול ועכבר עם ג'ון לנון. שלושה ימים שהוא מנסה לתפוס אותו מחוץ לביתו ללא הצלחה. כמו הדמות הראשית בספר האהוב עליו, "התפסן בשדה השיפון" של ג'.ד. סלינג'ר, צ'אפמן מרגיש שהוא יכול לזהות את הזיוף בג'ון לנון. מולטי מיליונר נערץ שחי ברמת חיים ששמורה רק לעשירים ומפורסמים, ומצד שני פעיל שמאל שכותב המנונים על גיבורי מעמד הפועלים ומבקש בשיריו לדמיין שאין רכוש. צ'אפמן מחזיק בידיו עותק של האלבום החדש, ומגיש אותו למוזיקאי שחותם על עטיפת התקליט. לנון שואל באדיבות: "זה כל מה שרצית?". צ'אפמן מהנהן בחיוב. המפגש שלהם תועד במצלמה של אחד המעריצים האחרים שחיכו ללנון מחוץ לבניין. זו התמונה האחרונה של ג'ון לנון. הוא מתועד בה עם האיש שירצח אותו עוד כמה שעות.

התמונה האחרונה של ג'ון לנון, עם התספורת החדשה והרוצח שמחייך ברקע בזמן שהוא חותם לו

באולפן ההקלטות לנון עובד על קטעי הגיטרה של שיר חדש של יוקו בשם Walking On Thin Ice. במהלך ההקלטות מתקשר מפיק-העל דיוויד גפן ומבשר ללנון ש"דאבל פנטזי" שיצא לחנויות לפני שבועיים הגיע למעמד של תקליט זהב. נרגש, לנון מרים טלפון לדודתו מימי באנגליה ומבשר לה את הבשורות הטובות. אחרי יותר מארבע שעות עבודה באולפן, לנון החליט לעצור את ההקלטות. עדיין מלא באדרנלין, הוא קבע סשן הקלטות מוקדם לבוקר שלמחרת עם המפיק ג'ק דאגלס. יוקו הציעה שהם ילכו לאכול במסעדה בקרבת האולפן, אבל ג'ון ביקש לחזור הביתה קודם כדי לתת נשיקת לילה טוב לשון הקטן (שכבר ישן מזמן).

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, אבל האוויר החמים שליווה את היום הזה לכל אורכו עדיין נישא באוויר. ג'ון ביקש מנהג הלימוזינה להוריד אותו ואת יוקו ברחוב 72, ומשם ימשיכו הזוג את הדרך הקצרה לביתם ברגל. בדיעבד, ההחלטה הזאת עלתה לו בחייו. לו היה מגיע עם הלימוזינה לבניין עצמו, הרכב היה נכנס אל תוך המתחם והוא לא היה פוגש שוב את מארק צ'אפמן. ההיסטוריה, ממזרה נבזית שכמותה, חשבה אחרת.

לנון הלך בקצב איטי, נהנה מאוויר הלילה. יוקו הלכה כמה צעדים לפניו. כשהוא פנה לשביל הגישה שמוביל לחצר של בניין הדקוטה, מארק צ'פמן הגיח מתוך הצללים. השעה הייתה 22:52. הרוצח שלף את הנשק שלו. זה היה אקדח תופי. ריבולבר. מעניין אם לנון הספיק ליהנות מהבחירה הפואטית הזאת כשחמישה כדורי הולו-פוינט בקליבר 38 אינץ' נורו לעברו. הראשון פספס וניפץ חלון בבניין. השניים הבאים פגעו לו בצד השמאלי של הגב. שניים נוספים חדרו לו לכתף השמאלית. לפחות אחד מהם קרע לו את אבי העורקים. לנון הספיק לעשות עוד שישה צעדים אל תוך הלובי של הבניין. בשארית כוחותיו הוא אמר: "ירו בי", והתמוטט.

רחבת הכניסה לבניין הדקוטה, בדיוק במקום בו לנון נורה (צילום: AP)

שוער הלילה הזעיק את כוחות ההצלה, וניגש לכסות את לנון במדים הכחולים שלו. יוקו הסירה ממנו את המשקפיים, הניחה את ראשו בקרבה וערסלה אותו. דם נזל מפיו. "עזרי לי", הוא לחש. היא ניסתה להרגיע אותו: "זה יהיה בסדר ג'ון, אתה תהיה בסדר". בינתיים, המאבטח של הדקוטה הצליח לתפוס את צ'אפמן ולהעיף את האקדח מידו (באופן סמלי, האקדח נמצא מאוחר יותר על ידי המשטרה בשיחים, בצמוד לעותק החתום של 'דאבל פנטזי' של צ'אפמן). "אתה יודע מה עשית כרגע?", צעק המאבטח על הרוצח, שהגיב בקרירות: "כן, יריתי בג'ון לנון". כשהמשטרה תגיע היא תמצא אותו קורא בעותק שלו של "התפסן". בעמוד הראשון הוא כתב בכתב ידו: "להולדן קולפילד, מהולדן קולפילד. זוהי ההצהרה שלי".

שני קציני המשטרה שהגיעו למקום ראו את לנון שוכב בתוך שלולית דם, כשמעליו רוכן שוער הלילה. "ידיים למעלה", הם צעקו לעבר השוער המופתע. המאבטח כיוון אותם לעבר מארק צ'אפמן, שלא התנגד למעצר. "אל תפגעו בי, תישארו איתי", הוא אמר לשוטרים בזמן שחיפשו עליו נשק. בכיסיו נמצא צרור מפתחות, עותק של "התפסן בשדה השיפון" וארנק עם 2,000 דולר במזומן. הוא נעצר ונכלא, בבית המשפט הוא יסרב לטעון לאי שפיות, וימשיך לטעון שהמניע לרצח היה "התפסן". 40 שנה עברו והוא עדיין בכלא למרות שחזר בתשובה, השתקם והביע חרטה מלאה על מעשיו. פעם אחר פעם ועדת השחרורים מסרבת לקבל את בקשתו לשחרור. העולם פשוט לא מוכן עדיין לראות את האיש שירה בג'ון לנון מסתובב חופשי. ובצדק. זאת תהיה גם הפעם האחרונה שהוא יוזכר בכתבה.

הריבולבר ששימש את צ'אפמן כדי לירות בלנון, לצד תמונת המעצר שלו (צילום: AP)

שני שוטרים נוספים הגיעו לזירה. בניגוד להפצרותיה של יוקו אונו, השוטרים הפכו את גופתו של לנון, כדי לבחון את חומרת הפציעה בגבו. קצין המשטרה ביל גמבל פנה לקורבן ושאל אותו לשמו. בשארית כוחותיו הביטל האגדי פתח את פיו ומלמל: "לנון".

המצב היה חמור מדי מכדי לחכות לאמבולנס, והשוטרים החליטו לפנות את לנון בניידת המשטרה שלהם. גמבל כרע על ברכיו לצדו של לנון, שהושכב על הספסל האחורי. הניידת חלפה על פני רמזורים אדומים בדרכה לחדר המיון הקרוב ביותר, כשהשוטר גמבל מנסה לשמור על לנון בהכרה. "אתה בטוח שאתה ג'ון לנון?", הוא שאל. "זה אני", הוא ענה. "איך אתה מרגיש?", שאל גמבל. "כואב לי", ענה.

כשהניידות הגיעו לבית החולים סנט לוק'ס-רוזוולט ברחוב 59 (כיום "מאונט סיני ווסט"), אלונקה חיכתה להם כבר בכניסה, כמו גם מנהל בית החולים, ד"ר סטפן לין, שליווה באופן אישי את לנון לחדר הניתוח. "אתה יודע איפה אתה?", שאל אותו אחד השוטרים. "כן", ענה לנון, ועצם את עיניו. זו הייתה המילה האחרונה שאמר. הוא איבד 80% מדם גופו. לא היה לו דופק. הוא לא נשם. יוקו, שנסעה בניידת השניה, נכנסה להיסטריה כשנזכרה שבנם המשותף נמצא עדיין בדקוטה, בהשגחת דודה של אחד העוזרים של לנון. היא התקשרה לבניין, ושמחה לשמוע שבנה ישן שנת ישרים במיטתו. בינתיים, שלושה רופאים ביצעו עיסוי ידני ללבו של ג'ון. ללא הועיל. דוקטור לין קבע את שעת מותו של לנון ל-23:07. המנהל ניגש ליוקו אונו ובישר לה את החדשות הקשות. הוא הסביר לה שאחד הכדורים פילח את אבי העורקים ולא הייתה להם שום אפשרות להפסיק את הדימום. יוקו, עדיין המומה, הגיבה בשאלה: "אז אתה אומר שהוא ישן עכשיו?".

הווארד קוסל מבשר לעולם על מותו של ג'ון לנון:

האומה האמריקנית גילתה על הרצח במהלך משחק במסגרת "מאנדיי נייט פוטבול", משדר הטלוויזיה הנצפה ביותר בארה"ב באותם ימים. המשחק בין המיאמי דולפינס לניו אינגלנד פטריוטס היה בעיצומו, כשהפרשן אמר לפתע: "לא משנה כל כך מה קורה על הדשא כשאנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים פה בעמדת השידור". השידור עבר לשדר הספורט האגדי הווארד קוסל, שאמר: "זכרו שזהו רק משחק פוטבול, לא משנה מי מנצח או מפסיד. טרגדיה בלתי נתפסת אושרה כרגע על ידי חדשות ABC: ג'ון לנון, מחוץ לביתו במערב העיר ניו יורק, אולי המפורסם ביותר מבין חברי 'הביטלס', נורה פעמיים בגבו, הובהל לבית החולים רוזוולט, והוכרז מת". הבלבול וחוסר הקוהרנטיות במקור.

ברשת CBS היה זה וולטר קרונקייט שבישר את ההודעה המרה. רשת NBC עצרה את שידור "הטונייט שואו" עם ג'וני קרסון, ופרצה עם מבזק חדשות מיוחד משלה. המונים החלו לזרום לכיוון סנטרל פארק. עד הבוקר היו שם אלפים. בתוך יומיים היו שם רבע מיליון בני אדם, שמילאו את הפארק. דמיינו את זה. רבע מיליון בני אדם מגיעים לבניין מגורים בטבורה של עיר גדולה. והעיר הזאת, זאת שבאמת אף פעם לא ישנה ואין לה הפסקה - נעצרת. זו לא הייתה הפגנה או מחאה מאורגנת, זה היה ככל הנראה פשוט ניחום האבלים הגדול בהיסטוריה. היו שם המון דמעות, אבל גם המון כעס על הטיפשות הגדולה שיש באלימות, שהביאה לקטיעת חייו של אדם שהקדיש את רוב חייו הבוגרים כדי להטיף נגד אלימות.

עוד בוואלה! NEWS

פעם בחיים: סיפורו המופלא של "סרג'נט פפר" - אלבום המופת של הביטלס

לכתבה המלאה
אלפים מתגודדים מחוץ לבניין הדקוטה, בבוקר שלאחר הרצח (צילום: AP)

גופתו של ג'ון נשרפה לאפר ב-10 בדצמבר. לבקשתה של האלמנה לא נערכה הלוויה, אלא 10 דקות של דומיה. מיליונים ברחבי העולם נענו לבקשה. 30 אלף התייחדו עם זכרו באירוע מיוחד בעיר הולדתו ליברפול, בעוד כרבע מיליון בני אדם שטפו את חלקת הדשא בסנטרל פארק בסמוך לרחוב 72, שכבר הוכרזה בשם 'שדות תות' על ידי עיריית ניו יורק. אותה עירייה גם פיזרה שלטים ברחבי הפארק עם הכיתוב: "לניו יורק יש את חוקי הנשק הכי נוקשים באמריקה". זה היה ניסיון כושל לנסות ולא לייחס לאלימות העירונית הידועה לשמצה את הרצח.

מישהו אמר משהו ברמקולים ובשעה שתיים בדיוק דממה צורמת כיסתה את הפארק. כל תחנות הרדיו בארה"ב עצרו את השידורים למשך 10 דקות. כל הרחובות הסמוכים לפארק נעצרו לתנועה. ההמון התכנס בתוך עצמו לתוך עשר דקות של שתיקה. מסוק טלוויזיה מקלקל קצת את הדממה, אך משתלב במין טראנס רוחני כואב. אחרי עשר דקות, מוזיקה התחילה להתנגן ברמקולים המנומסים. האלפים התפזרו לדרכם. העיר חזרה לשגרה. באותו ערב ידווח בחדשות על רצח על רקע עסקת סמים שנערכה בפארק. אף אחד לא עצר את נשימתו.

מתוך אירוע הזיכרון לג'ון לנון בסנטרל פארק (צילום: GettyImages)

ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר הוציאו הודעות רשמיות שמביעות הלם וצער על מות חברם. פול מקרטני, באחד מהרגעים הפחות יפים בחייו, הגיב לשאלת עיתונאי על הרצח בביטול: "זה באסה, לא?". לימים הוא התנצל על התגובה הלא רגישה, והסביר שהוא היה בהלם מדי מכדי להגיב בצורה ראויה.

לא ידוע מתי בדיוק זה קרה, אבל יוקו אונו פיזרה את האפר בסנטרל פארק, באזור היפה אליו היה משקיף ג'ון מדי בוקר מהחלון בחדר הלבן. האזור עליו פוזר האפר רוצף בפסיפס עם הכיתוב "IMAGINE". הוא משמש עד היום כמקום לעלייה לרגל למעריצים, אוהבים מוזיקה, ושוחרי שלום.

צעירים אבלים מחוץ לבניין הדקוטה בטקס לזכרו של לנון (צילום: GettyImages)

כולנו זוכרים את היריות שהביאו לסוף חייו של לנון, אבל מעטים זוכרים או יודעים בכלל שחייו התחילו ממקום כל כך נמוך, שעיצב למעשה את כל אישיותו ויצירתו. לנון נולד למשפחה ממעמד הפועלים בליברפול ב-1940, תחילת מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה בה היה מאוד לא מומלץ להיות במעמד הפועלים בליברפול. במילים אחרות הוא נולד למשפחה חסרת אמצעים, או פשוט יותר: הוא היה עני. מאוד עני.

אביו היה בצי הסוחר והוא היה בלב ים בזמן שג'ון נולד. הוא גדל בבית עם אמו, ושניהם חיו מצ'קים שאביו היה שולח מפה לשם. בגיל 4 הפסיקו התשלומים להגיע. אביו לא היה גיבור של מעמד הפועלים. עם קשר או בלי, אמו נכנסה להיריון מגבר אחר. בגיל 6 הוא עבר לגור עם דודתו, בזמן שאמו הקימה משפחה נפרדת בלעדיו. לימים הוא יכתוב עליה את אחת השורות הכי מצמררות בקריירה שלו: Mother you had me but I never had you.

יוקו אונו משקיפה מחלון דירתה בבניין הדקוטה לעבר "שדות תות" בסנטרל פארק (צילום: GettyImages)

למזלו של ג'ון (ושל שאר חברי הביטלס) לאחר מלחמת העולם השנייה נערכה באנגליה רפורמה במערכת החינוך, לפיה ילדים שעוברים מבחן קבלה מטעם המדינה (נקרא באותם ימים "מבחן ה-11 פלוס") יכולים להתקבל לבתי ספר של ילדי המעמד הגבוה בתשלום מסובסד. הילדים ג'ורג', ג'ון ופול עברו את המבחן והתקבלו לבתי ספר יוקרתיים יחסית, כאלה שההורים שלהם לעולם לא היו יכולים לממן - הם למדו שם בין השאר אמנות מודרנית, דבר שישפיע על כל מהלך הכתיבה והיצירה שלהם בתור הביטלס.

(רינגו, אגב, לא עבר את המבחן - ונאלץ להיכנס לעולם העבודה בגיל 15. משפחתו הייתה כל כך ענייה, עד כדי כך שהוא לא יכול היה לרכוש לעצמו מעיל לחורף הצפון-אנגלי האכזרי. זאת הסיבה שהוא ביקש למצוא עבודה בתור עובד תחזוקה בתחנת הרכבת המקומית, מכיוון שהוא שמע שהעובדים בתחנה מקבלים מעיל. אבל את סיפורו הטראגי של רינגו אפשר לספר בכל תאריך אחר).

עוד בוואלה! NEWS

50 שנה ל-"Revolver", האלבום שהמציא את המוזיקה מחדש

לכתבה המלאה
לנון בתחילת הדרך עם הביטלס, בשנת 1962 (צילום: GettyImages)

הייתה זו דווקא הילדות הקשה והעובדה שלא גר עם אמו (למרות שעדיין נהג לבקר אותה, והיא אף עודדה אותו לנגן על גיטרה) שהפכה אותו לאחד הפמיניסטים הבולטים בזמנו. בריאיון שערך שלושה חודשים לפני מותו הוא סיפר: "היו חמש נשים שהיו כל המשפחה שלי. חמש נשים חזקות, חכמות ויפות. חמש אחיות. אחת מהן הייתה במקרה אמא שלי, אבל היא פשוט לא יכלה להתמודד עם החיים. היא הייתה הבת הצעירה במשפחה והיה לה בעל כזה שברח לים והייתה מלחמת עולם והיא לא יכלה להתמודד גם איתי, ובסוף מצאתי את עצמי חי עם אחותה הגדולה. הנשים האלה היו מדהימות, וזו הייתה ההשכלה הפמיניסטית הראשונה שלי, בזכותה יכולתי לחדור לתוך המוח של כל שאר החבר'ה". כמה פמיניסט ג'ון היה? אחרי החתונה עם יוקו הוא ביקש לשנות רשמית את שמו לג'ון אונו - אך מכיוון שהמערכת הבירוקרטית הבריטית לא אישרה לגברים לבטל שם שקיבלו בלידה (לעומת נשים), הוא נאלץ לרשום את השם "אונו" כשמו האמצעי. שנולד בנם המשותף שון, ג'ון הודיע על פרישה מעסקי המוזיקה, והפך ל"עקר בית" למשך חמש שנים, וגידל את שון בעצמו בזמן שיוקו המשיכה לעסוק ביצירתה.

כנער הוא לא מצא את עצמו. אצל חברי ילדותו העניים הוא נתפס כמתנשא שהלך ללמוד עם העשירים, הילדים העשירים ממש לא התכוונו להסתובב עם "האספסוף" ממעמד הפועלים וגם ההורים השמרנים של ילדי מעמד הביניים חששו שהילדים שלהם יסתובבו איתו. האגדה מספרת שאביו של פול מקרטני ממש התחנן בפניו לא להצטרף ללהקה עם לנון, אותו חשב לעבריין ש"יסבך אותנו בצרות". מצד שני, גם מימי, הדודה שאימצה את לנון לביתה - לא אהבה שמקרטני הצעיר הגיע לבקר - ומאותן סיבות בדיוק.

בגיל 18, בזמן שלמד בקולג' לאומנויות, הוא כתב את השיר הראשון שלו. הוא נזרק מבית הספר שנה לפני סיום לימודיו, אבל זה רק הוסיף לו לתדמית "המורד" ו"השונה" שתידבק אליו למשך כל חייו. מתישהו הוא יגיד שהוא גדול יותר מישו, כשמסתכלים על כל מסלול חייו, על מותו הטראגי ועל הדרך בה אנשים זוכרים את מותו - לא בטוח שהוא טעה.

הפסיפס הגדול ב'שדות תות' בסנטרל פארק בניו יורק (צילום: GettyImages)

אפילוג

בבוקר שאחרי הרצח, הופיע לפתע ציור קיר ענק של ג'ון לנון במרכז העיר פראג. העיר הייתה אז עדיין תחת השלטון הקומוניסטי הצ'כוסלובקי, שאסר על השמעת מוסיקה מערבית - כך שדמותו של לנון שצצה לה במרכז העיר נחשבה לחתרנית במיוחד. המשטרה החשאית (ה-StB) נשלחה למחוק את הציור, כאשר עד היום לא ברור אם "הפושע" שצייר אותו נתפס. בתוך כמה ימים שוב הופיעו ציורים של לנון על הקיר, וגם שורות מתוך שירים של הביטלס. ה-StB מחקו את הציורים בשנית, רק כדי לגרום לעוד ועוד ציורים להופיע. הקיר הפך למוקד עלייה לרגל לסטודנטים מודעים פוליטית, שביקשו להחליף את "הלניניזם" בתורת ה"לנוניזם".

במשך שנים הקיר התמלא בכתובות למען שלום ואהבה, כאשר מולו נערכו הפגנות אלימות והתנגשויות בין הלנוניסטים לבין המשטרה. מעצרים אלימים נערכו לא פעם במקום, כאשר מנהיג המדינה גוסטב הוסאק הסית בפומבי נגד "הוונדליזם" שלדבריו נעשה על ידי חולי נפש בעידודם של סוכני חרש מערביים.

"הקיר של לנון" בפארג בגרסת 2020, כולל מסכה בלתי נמנעת (צילום: AP)

שנים חלפו, מסך הברזל נפל, האזיקים מעל התרבות המערבית הוסרו והמדינה חולקה לשתיים. ועדיין, מדי יום מתקבצים צעירים מרחבי העולם וממשיכים להוסיף עוד ועוד שכבות לקיר התקווה של לנון. בשנת 2020, כיאה לזייטגייסט, דיוקנו של לנון על הקיר מצא את עצמו עוטה מסכה. עכשיו נותר רק לדמיין כיצד הוא מסיר אותה. זה קל אם תנסו.

  • ג'ון לנון
  • הביטלס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully