פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פעם בחיים: סיפורו המופלא של "סרג'נט פפר" - אלבום המופת של הביטלס

      כשהלהקה הטובה בעולם הגיעה לצומת דרכים יצירתי, היא נאלצה להמציא את עצמה מחדש. ארבעת המופלאים מליברפול נעלמו מעין הציבור והסתגרו באולפן לתקופה ארוכה. אחרי שהעולם תהה אם תם זמנם, הגיע "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band והוכיח שעוד לא שמענו כלום

      סרג'נט פפר, ביטלס (GettyImages)
      פול מקרטני, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר וג'ון לנון במהלך החזרות להופעה ב-1967 (צילום: AP)

      50 שנה ל-"Revolver", האלבום שהמציא את המוזיקה מחדש

      גאוני, פורץ דרך, מהפכני: 50 שנה ל-"Pet Sounds" של הביץ' בויז


      9 בנובמבר 1966. יום רביעי. 5 לפנות בוקר. אחד ממוחות המוזיקה הגדולים של התקופה נכנס למכונית האוסטין היילי היקרה שלו במרכז לונדון. היעד: חוות 200 הדונם אותה רכש לאחרונה בסקוטלנד. זמן נהיגה משוער: 9 שעות. לא ברור אם זו הייתה השפעת העייפות המצטברת, או אולי השימוש התדיר בסמי הזיה שעשו את שלהם על מוחו – אבל הנסיעה הזאת נגמרה בטרגדיה. הנהג איבד את השליטה על הרכב בכביש המהיר M1 מחוץ לבירה הבריטית, התנגש בחפץ זר בשולי הכביש, ספג מהלומה קטלנית לראשו – ומת במקום.

      החדשות על מותו של פול מקרטני היכו את חבריו ללהקת הביטלס בתדהמה, והם בעיקר חששו מהתגובה הציבורית לידיעה הטרגית. ג'ורג' האריסון וג'ון לנון, שהתנסו באותה שנה לא מעט בחקירת דתות מזרחיות קדומות, קיבלו את ההודעה בשלווה מצמררת, והאמינו שמכיוון ש"כולנו בעצם מולקולות שמקפצות בצורה חופשית באוויר, וכל השאר זה מים", אין שום סיבה להאמין שנפשו של פול מתה - אלא רק גופו הגשמי. מנהלי הלהקה הצליחו להיעזר בקשרים עם בית המלוכה הבריטי כדי להשתיק את הסיפור, וסוכנות הביון MI5 ("המוסד הבריטי") נחלצה לטובת העניין, ועזרה להפוך מוזיקאי אנונימי בשם וויליאם שירס קמפבל (להלן: בילי שירס) לכפיל מדויק של פול מקרטני. הטרגדיה נחסכה מהציבור שלא ידע על מותו של הזמר הנערץ.

      פול מקרטני, סרג'נט פפר (GettyImages)
      הצלמת לינדה איסטמן משוחחת עם בעלה לעתיד פול מקרטני במהלך מסיבת העיתונאים להשקת האלבום (צילום: Getty Images - אימג'בנק)

      במה שנראה כלא פחות מנס בסדר גודל תנ"כי, יכולותיו המוזיקליות של בילי שירס לא נפלו מאלה של מקרטני, ואפילו התאימו יותר לרוח החדשה של הלהקה, שרצתה להתמסר להתנסויות מוזיקליות באולפן וזנחה את עולם הפופ וההופעות החיות. בדיעבד ניתן לקבוע שבילי שירס אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים ביותר של הביטלס, בין השאר "Let it Be", "Hey Jude" ו-"Get Back". כשנפשו מייסרת אותו ומחשש מנקמת הקארמה (שאכן הגיעה כשלנון נרצח ללא סיבה כמה שנים לאחר מכן), החליט ג'ון לנון לשתול רמזים למותו של מקרטני בתוך היצירה של הביטלס, שהיוו למעשה התוודות על חלקו בקנוניית ההסתרה. אם מנגנים את סוף האלבום של סרג'נט פפר לאחור, ניתן לשמוע דמות אומרת: "פול איז דד". ברמז אחר, ברור הרבה יותר, שהושתל בסוף הסינגל "Strawberry Fields Forever", אם מגבירים את הווליום ניתן לשמוע בבירור את ג'ון לנון אומר: "קברתי את פול".

      למרבה הצער, האגו של בילי שירס השתלט עליו ויחסי הכוחות שלו עם ג'ון לנון הביאו לבסוף לסיום דרכה של הלהקה (יש שטוענים שהסוף היה מגיע אפילו קודם, אלמלא מותו של מקרטני המקורי). שירס ממשיך לחיות תחת הזהות השקרית עד היום. הוא הוציא עוד עשרות אלבומי מוזיקה תחת שמו של מקרטני, התחתן עם אהובתו לינדה, הביא עמה לעולם ארבעה ילדים, אימץ עוד ילדה, התאלמן והתחתן עוד פעמיים עם מקרה מכוער, מתוקשר ובעיקר יקר של גירושין באמצע. כיום הוא מככב על מסכי הקולנוע בתור פיראט בסרט החמישי בסדרת "שודדי הקאריביים". זה יכול היה להיות סיפור הטיוח הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, אלמלא כולו היה שקרי כמובן.

      הידיעה על מותו של פול מקרטני (צילום מסך)
      מאמר מתוך העיתון מישיגן דיילי שהפך את סיפור מותו של מקרטני מאגדת פרינג' לסיפור מיינסטרים (צילום מסך)

      "פול איז דד" הוא אחד הממים המקוריים, המשעשעים והמוצלחים שידע העולם בתקופה המודרנית – וכל זאת, עוד לפני שהומצא המושג. בעולם שלפני האינטרנט בכלל והרשתות החברתיות בפרט, אמנות "המם" (MEME) כבר התחילה לעשות את דרכה ביצירתיות ולעתים באכזריות – אף כי עדיין לא זכתה להגדרה של ממש. מתיחות המוניות נעשו עוד קודם לכן, המפורסמת ביותר הייתה כמובן הפרפרזה של אורסון וולס על "מלחמת העולמות" ששודרה כתסכית רדיו ריאליסטית בליל כל הקדושים של שנת 1936, וגרמה לפאניקה המונית לאחר שאנשים שהצטרפו לשידור חשבו שהם מאזינים לקריין חדשות המתאר השתלטות של חייזרים ממאדים על כדור הארץ. מלבד מתיחות, שנות השישים של המאה הקודמת היו רוויות בתיאוריות קונספירציה מגוחכות יותר או פחות – מהתיאוריה על זיוף הנחיתה על הירח של ניל ארמסטרונג ועד הטענות (שעדיין לא הופרכו לחלוטין) לשיתוף פעולה של המשטר האמריקני ברצח הנשיא ג'ון קנדי.

      אלא שהאגדה האורבנית על מותו של פול מקרטני והחלפתו בכפיל, שהחלה להתפשט בשנת 1969, לא דמתה לאף אחת מתיאוריות הקשר שקדמו לה. לא רק שהיא הצליחה לאסוף מספיק "רמזים" כדי להישמע מהימנה, אלא גם גרמה לקורבנות של הקונספירציה לשתף פעולה איתה בעקיפין, ובכך לתרום למה שהיום אנחנו מזהים כ"מם" – פיסת מידע שמשתכפלת בצורה טבעית ממקורות מידע תרבותיים. כל זה אולי נראה לנו מובן מאליו היום, אבל לפני 50 שנה - אז יצא האלבום "סרג'נט פפר", עמוס ברמזים מכוונים למותו של פול (לא פעם על ידי מקרטני עצמו) - העולם היה מקום אחר לגמרי, והוא לעולם לא יהיה שוב אותו הדבר. אבל בשביל להבין איך נולד האלבום הזה, צריך לחזור לתקופה בה בגרוש היה חור, ואלביס פרסלי צבע את הקדילק שלו בוורוד. שימו חגורה, אנחנו יוצאים למסע קסם מסתורי.


      במהלך חייו היו לאלביס פרסלי מעל ל-100 מכוניות קאדילק. זו הייתה אהבת אמת בין שני מותגים כל-אמריקאיים, וכל אחד מהצדדים הרוויח מהאהבה הזאת בדרך אחרת. כבר באמצע שנות ה-50 יצרו באופן חד-פעמי בקאדילק דגם אחד ויחיד בצבע ורוד עבור פרסלי, שהפך מזוהה עם אליל הבנות וגרם לאלפי אמריקנים לפנות אל הפחח הקרוב לביתם כדי לצבוע את המכונית שלהם לוורוד. "המלך" לא אהב את העובדה שכל אמריקני עם פחית צבע יכול להתחזות אליו. יותר מהכל הוא רצה להיות ייחודי. הוא גייס את ג'ורג' באריס, איש פעלולים מהוליווד שהיה אחראי בין היתר למכונית הבאטמוביל בסדרת הטלוויזיה "באטמן". באריס הצטווה ליצור מדגם הפליטווד של פרסלי לימוזינה שתתאים לסולטן. השיפוץ עלה לפרסלי כ-100 אלף דולר (יותר מ-2 מיליון דולר בכסף של ימינו), כאשר מלבד לשינוי קיצוני בתכולת הרכב - שכלל בין השאר טלפון, ציוד הקלטה מתקדם ומסך טלוויזיה יוקרתי של סוני (בימים בהם להרבה אנשים לא היה עדיין מכשיר טלוויזיה בבית) - כוסה המרכב החיצוני של המכונית ב-24 קרט של זהב טהור. אלביס אהב את "הקאדי" שלו, והיא אהבה אותו.

      באוגוסט 1966, בזמן שחברי הביטלס הגיעו לארה"ב למה שיהפוך לימים למסע ההופעות האחרון שלהם (19 הופעות ב-18 ימים), יבחין פול מקרטני במודעה מוזרה באחד מהאצטדיונים בהם הופיעה הלהקה: "מכונית הקאדילק המוזהבת של אלביס פרסלי בסיבוב הופעות". מקרטני חקר את העניין וגילה שאנשים יוצאים מהבית, נתקעים בפקקים, מחפשים חניה, עומדים בתור, רוכשים כרטיסים – והכל בשביל לראות את המכונית של אלביס. הוא חשב שזה גאוני. ואז נפל לו האסימון, והוא הבין איך ניתן להציל את הלהקה שלו.

      הקאדילק של אלביס פרסלי (צילום מסך)
      הפרסומת לסיבוב ההופעות של הקאדילק של אלביס (צילום מסך)

      באותם ימים מקרטני היה היחיד בלהקה שעדיין התעקש להמשיך להופיע, בטענה שאם הלהקה לא נמצאת בסיבוב הופעות היא תפסיק להתקיים. הוא לא האמין שהמוזיקה תספיק להם בשביל להישאר בתודעה. אבל חבריו ללהקה הטילו וטו, הם לא רצו להמשיך להופיע. ג'ורג' האריסון היה הקיצוני ביותר מבין ארבעת המופלאים, וכבר הודיע שאם הלהקה ממשיכה להופיע היא תצטרך לחפש גיטריסט אחר במקומו. אך ברגע שמקרטני גילה שאלביס שולח את המכונית שלו לסיבוב הופעות בזמן שהוא יכול לעשות את מה שהוא באמת אוהב (ובאותם ימים מה שאלביס באמת אהב זה לעשות סרטים וסמים) הוא הבין שמצא גליץ' במטריקס.

      "אנחנו יכולים להקליט אלבום כל כך מיוחד", הוא הסביר לחבריו, "שאפשר יהיה לשלוח אותו להופיע במקומנו". זה נשמע מטופש ופשוט מדי, אבל לפעמים מטופש ופשוט מדי זה בדיוק מה שצריך. הביטלס ניצלו, לעת עתה, מחורבן עצמי. אחרי סיבוב ההופעות האמריקני שנגמר ב-29 באוגוסט בקנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו, התפצלו הכוחות שהרכיבו את הלהקה ליבשות שונות. ג'ון הצטרף לסט הסרט "כיצד ניצחתי את המלחמה" בספרד (ולקח איתו את רינגו לחברה), ג'ורג' המתוסכל נסע לעשות מדיטציה בהודו ופול טס לקניה כדי להחליף את הנוף העירוני בקצת טבע ובעלי חיים.

      אחרי שלושה חודשים של פרידה מוחלטת, שגרמה לתקשורת הבריטית לחשוד שהלהקה התפרקה, הביטלס נפגשו מחדש באולפן ההקלטות "אבי רואד" בלונדון ב-24 בנובמבר 1966 כדי להקליט שירים חדשים. פול כתב את "פני ליין", עם המילים החלומיות שהמשיכו את הסגנון אליו שאפה הלהקה בשני האלבומים הקודמים, "Rubber Soul" ו-"Revolver". אלא שהמלודיה של השיר הייתה פשוטה יחסית למה שהלהקה עשתה בשנתיים האחרונות. למעשה, מקרטני ביקש מפורשות מהמפיק ג'ורג' מרטין להקליט את השיר "בצורה נקייה, כמו שיר של הביץ' בויז". ג'ון, לעומת זאת, הגיש שיר חדש שכמעט התכתב בלי לשים לב עם שירו של פול – "Strawberry Fields Forever". השיר נכתב על גינת בית היתומים של צבא הישע שכונה "שדה תות", על פניו חלף ג'ון כשחזר מבית הספר לבית דודתו בוולטון, פרבר של ליברפול, שם התגורר כילד. באופן לא מתוכנן, שני החברים כתבו שירים על זכרונות ילדות, כאשר המספרה והבנק של פני ליין נמצאים במרחק קצר מהגינה של "שדות תות", ובאמצע הדרך נמצאת הכנסייה שבה לפי האגדה נפגשו לראשונה לנון ומקרטני.

      אם שירו של מקרטני הוקלט ונוגן בצורה נקייה, אז שירו של לנון היה ההפך המוחלט ולא נשמע כמו שום דבר שהלהקה הקליטה עד אז. כאוס וקקופוניה מעולם לא נשמעו טוב יותר. השיר מתחיל עם פול מקרטני על מלוטרון, עליו סונתזו חטיבת חלילים – ואז נכנס קולו של לנון, שהוכפל מלאכותית באמצעים הטכנולוגיים איתם אהבו חברי הלהקה לשחק באותם ימים. באופן חריג לביטלס, השיר מתחיל ישר בפזמון, כאשר הבתים שמגיעים אחריו מציגים משחק של אקורדים יורדים ואף אחת מהשורות הפותחות של הבתים לא נגמרת במקצב המצופה מהן. באמצע הפזמון השני מצטרפת חטיבת כלי נשיפה גותית, עם ארבע חצוצרות ושלושה צ'לואים בניצוחו של מרטין עצמו. כלי הנשיפה האפלים מתכתבים עם המילים מבשרות הרע שג'ון שר במקביל. האפלה משתלטת לחלוטין על השיר לקראת סופו, אז מושמע המלוטרון של מקרטני מהסוף להתחלה, כאשר ברקע ג'ון לוחש מילים מסתוריות אל המיקרופון שהקליט את התופים של רינגו. השיר הוקלט במשך חמישה שבועות ודרש 45 שעות אולפן. אם זה היה השיר היחיד שלנון היה כותב בחייו, הוא עדיין היה נחשב לאחד ממלחיני הרוק הגדולים והמשפיעים בהיסטוריה.

      אחרי שבזבזו כל כך הרבה כסף ושעות אולפן על שני שירים, לחצה חברת התקליטים על הביטלס לשחרר את השירים כתקליטון בעל שני שירים מובילים (דאבל איי-סייד סינגל). וכך, הוציאו חברי הביטלס לאור שניים מהשירים הכי יפים שהם אי פעם הקליטו, אחרי כמעט חצי שנה של שתיקה מוזיקלית – וגילו שהם כבר לא הלהקה הכי חמה בעיר. הסינגל הגיע רק למקום השני במצעד המכירות הבריטי (אחרי שבעה סינגלים רצופים שכבשו את הפסגה). הם נדחקו מהמקום הראשון על ידי השיר "Release Me" של אנגלברט המפרדינק. במצעד הבילבורד האמריקני הסינגל הגיע רק למקום השמיני.

      הכישלון היחסי עשה להם טוב. אחרי שאיבדו את תואר הלהקה האהובה באנגליה לטובת הביץ' בויז ב-1966, ופתחו את 1967 עם סינגל מושקע שלא הצליח להגיע לפסגת המצעד בגלל אנגלברט פאקינג המפרדינק (שאגב, יופיע בפאקינג תל אביב בחודש יוני) הביטלס שינסו מותניים, וחזרו לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: להקליט את מוזיקת הרוק הכי טובה שהעולם הזה אי פעם שמע. לנון, שלא אהב את הגרסה הסופית של "Strawberry Fields Forever", החליט להתנזר מסמים בזמן ההקלטות מכיוון שלטענתו הלהקה מנגנת פחות טוב תחת ההשפעה. שאר חברי הלהקה הצטרפו אליו. הם היו חבורה של מקצוענים. הם התייחסו לאולפני EMI באבי רואד כאילו היה ביתם השני, וכמעט שכחו שמדובר באולפן הקלטה מקצועי בו משתמשות גם להקות אחרות. בוקר אחד הם הגיעו לאולפן כדי לגלות שלהקה חדשה ואנונימית בשם פינק פלויד התחילה לעבוד בו על האלבום הראשון שלה. ארבעת המופלאים לא התרגשו מהבסיסט הגמלוני שיהפוך להיות מנהיג תנועת ה-BDS בעתיד, וגירשו אותו יחד עם חבריו ארוכי השיער מהאולפן. הלהקה נשארה לצפות בחברי הביטלס עובדים באולפן, דבר שישפיע עליהם עמוקות. אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.

      אנגלברט פאקינג המפרדינק

      בזמן החזרות לשירים החדשים שיופיעו באלבום החדש שעדיין לא היה לו שם, פול מקרטני סיפר לחברים על להקה חדשה וגרובית בסן פרנסיסקו בשם ביג בראדר אנד דה הולדינג קומפני, שבדיוק נכנסה להקליט אלבום חדש יחד עם הסולנית האנונימית שלהם, ג'ניס ג'ופלין. הוא חשב שזה שם מגניב ללהקה דווקא בגלל שאין לו שום משמעות מצד אחד, אבל נשמע פומפוזי מצד אחר. בהשראת השם, הוא הציג ללהקה שיר חדש בשם "Sergeant Pepper Lonely Hearts Club Band". זה היה שיר רוק פשוט יחסית, והלהקה ביצעה אותו בכמה טייקים קצרים (לפני שהוסיפו לו את חטיבות כלי הנשיפה והמיתרים) ויצאה להפסקה.

      בהפסקה פול אכל ללהקה שוב את הראש עם "Pet Sounds" של בריאן ווילסון והביץ' בויז, והשמיע אותו באולפן שוב ושוב בתקווה שההשראה תידבק גם לג'ון ("בלי 'Pet Sounds' לעולם לא היה נולד 'Sergeant Pepper', סיפר בדיעבד סר פול). במקביל, הוא עצמו האזין גם ל"פריק אאוט", אלבום הבכורה הכפול של אימהות ההמצאה של פרנק זאפה. שני האלבומים האלה הכניסו את פול למצב תחרותי מאוד ופורה מאוד, והוא חיפש דרך להתעלות עליהם - מוזיקלית וקונספטואלית. ואז זה קרה. מקרטני הציג בפני הלהקה את הרעיון שלו להקליט את האלבום תחת האלטר-אגו של "מועדון הלבבות השבורים של הסמל פלפל" - להקה צבאית מהעידן האדוארדי בבריטניה, דבר שייתן להם את החופש להתנסות מוזיקלית בלי שהמותג הביטלסי הכבד יכביד להם על הכתפיים. "אמרתי לכולם: מעכשיו אנחנו כבר לא הביטלס. אנחנו משוחררים. נמצא לעצמנו שם חדש, נמצא דרך חדשה להתקיים, נמצא דרך חדשה להקליט – הכל יהיה חדש, הכל יהיה טרי ורענן", הסביר מקרטני לימים. המפיק ג'ורג' מרטין הצטרף בהתלהבות לרעיון והציע להכניס אלמנטים של הופעה חיה של הלהקה הדמיונית. שאר חברי הלהקה, שלא הסכימו כמעט אף פעם על שום דבר, הסכימו לזרום על הרעיון.

      למרות המיתוס, זה לא היה "אלבום הקונספט" הראשון שאי פעם הוקלט. וודי גאת'רי הוציא את "בלדות אגן האבק" בשנת 1940, שנתיים לפני שמקרטני נולד. כל חברי הלהקה גדלו בבית על תקליטי הקונספט שהפכו את פרנק סינטרה לפרנק סינטרה. ולמעשה, סרג'נט פפר אינו "אלבום קונספט" במובן הטרחני של המילה. מלבד שני השירים הפותחים, בהם מציגה להקת הלבבות השבורים של הסמל פלפל את הזמר בילי שירס (רינגו), שמבצע את השיר שלנון ומקרטני כתבו לו במיוחד - "With a Little Help From My Friends" - לא היה קשר אמיתי בין השירים. לא קונספטואלית ולא בטיח. אוסף של שירים מעולים, שהיו יכולים למצוא את עצמם גם בכל אלבום אחר. אלא שעצם הבחירה של הביטלס להציג אותו כאלבום קונספט (למרות שהיו מודעים לבלוף) הפך אותו לכזה. "ידענו שאם נגיד לציבור שכל האלבום הוא יצירה אחת והשירים קשורים אחד לשני, הם יתחילו לחפש את המשמעות וזה בדיוק מה שקרה", סיפר רינגו לאחר כמה עשרות שנים.


      באוגוסט האחרון, בכתבה לרגל 50 שנה לצאת האלבום "Revolver" של הביטלס, כינינו את האלבום ההוא בתואר "האלבום שהמציא את המוזיקה מחדש". זו לא הייתה הגזמה. זו גם הייתה ההרגשה בזמן אמת, כשהאלבום נחת בחנויות התקליטים. הביטלס שברו את כל החוקים, המציאו שיטת הקלטה חדשה בשם ADT והציבו רף חדש לכל אמן שמתיימר להיקרא "מוזיקאי". זה כלל את הביטלס עצמם, שנאלצו להתמודד עם גל חדש של מוזיקה מתוחכמת שטרם נשמעה כמותה, הרבה בזכות עבודת הפוסט באולפן שהפכה להיות הטרנד החדש.

      בחודשים שאחרי יציאת "Revolver" הוציאו הביץ' בויז את הסינגל "Good Vibrations" שנחשב עד היום לאחת מיצירות הפופ המתוחכמות והאובר-מופקות של כל הזמנים; הקינקס הוציאו את הסינגל "Dead End Street" הגאוני והיו מי שכבר הכתירו אותם כביטלס החדשים עם צאת האלבום "Face To Face"; האיזיביטס האוסטרלים הצליחו לכבוש את אמריקה ובריטניה עם "Friday On My Mind", וזכו לכינוי "הביטלס של מעמד הביניים"; המאנקיז שחררו את "I'm A Believer" וקיבעו את מעמדם כלהקה המצליחה בארה"ב; "הדלתות" שחררו את האלבום הראשון המונומנטלי שלהם; קפטן ביפהרט הצליח לשלב בלוז עם פסיכדליה; היארדבירדז נפרדו מהגיטריסט שלהם כדי להציג את צמד הגיטריסטים החדש ג'ימי פייג' וג'ף בק. במקביל, הגיטריסט הקודם, אחד אריק קלפטון, הצטרף ללהקה בשם Cream שהצליחה להביא את הבלוז-רוק לדרגת אמנות.

      אנדי וורהול ו"מחתרת הקטיפה" המציאו את הפאנק האלטרנטיבי וגרמה לגל של להקות חיקוי; ג'פרסון איירפליין צללו לתוך הסוריאליזם של אליס בארץ הפלאות; סופר קנדי בלתי מוכר בשם לאונרד כהן שחרר לאוויר העולם תקליט ראשון משיריו שכלל אפילו להיט מינורי בשם "סוזאן"; ארת'ה פרנקלין דרשה כבוד; הסופרימס החליטו שאין שום סיבה שהן לא יתחרו בלהקות הרוק של התקופה ושחררו את "You Keep Me Hangin' On", שהשתמש באותה טכניקת הקלטה שהביטלס השתמשו בה ב"Revolver", לרבות הקלטת קולה הכפול של הסולנית דיאנה רוס; חברי באפאלו ספרינגפילד התנגדו למלחמת וייטנאם בזכות מוזיקה וגיטריסט מוכשר ואנונימי למדי עד אז בשם ניל יאנג, וכל זה בזמן שג'ימי הנדריקס גרם למיליוני מאמינים להתפלל לאלוהי ה-Purple Haze. לפתע, הביטלס לא היו צריכים להתמודד רק עם הרף שהם הציבו לעצמם באלבום האחרון שלהם, אלא עם המהפכה שהגיעה בעקבותיו.

      הקו המנחה של הביטלס היה ברור - להמשיך את הסגנון שהם התחילו עם "Revolver", או במילים אחרות: להקליט שירים מורכבים מבחינה מוזיקלית והפקתית, כך שאי אפשר יהיה לבצע אותם בהופעה חיה. "עיתונאי המוזיקה התחילו לרדת עלינו", נזכר מקרטני, "בגלל שנדרשו לנו חמישה חודשים להקליט את 'סרג'נט פפר'. אני זוכר שלא יכולתי שלא לחייך מאושר כשקראתי באיזה עיתון את הכותרת 'תקופת היובש של הביטלס'. ישבתי, שפשפתי את כפות ידיי ואמרתי לעצמי 'אתם לא יודעים מה הולך להכות בכם'". הביטלס היו נחושים למצוא דרכים חדשות להשתמש בשיטת ה-ADT (דאבל-טראקינג מלאכותי) אותה הגה טכנאי הקול שלהם קן טאוסנד בזמן הקלטות "Revolver". בעוד במקור ה-ADT נועד להכפיל את קולו של ג'ון לנון, שמאס מלהקליט את קטעי השירה שלו מספר פעמים, בפועל היא גם פתחה את הדלת לאופציות כמו האצת המוזיקה והשירה, וכן שינוי גובה הצליל לסירוגין (ה-Pitch).

      הקלטות האלבום החלו עם "When I'm 64", שהיה מנוגד לשאיפה של הביטלס להקליט שירים שאי אפשר לבצע בהופעה חיה – בעיקר מכיוון שמדובר בשיר ישן שפול כתב כשהיה בן 16, והם מדי פעם היו מבצעים אותו בהופעות (בעיקר במקרים בהם היו בעיות עם מערכת ההגברה). אלא שפול ביקש מג'ורג' מרטין "לגרום לו להישמע צעיר יותר". המפיק, שהכינוי "הביטל החמישי" כבר הפך להיות אנדרסטייטמנט בשבילו, לקח את השיר שהוקלט בסולם דו מז'ור והאיץ את ההקלטה, מה שגרם לקולו של מקרטני להישמע בקצב מהיר יותר, והשיר עצמו מנוגן בגרסת האלבום ברה במול מז'ור. אם כל המילים האלה נשמעות לכם קצת כמו סינית, זה בסדר, גם ג'ון לנון לא הבין בדיוק איך סר ג'ורג' מרטין המנוח עושה את מה שהוא עושה – אבל כל אדם עם זוג אוזניים יכול לשמוע את הגרסה המקורית של השיר כפי שהוקלטה, ואז להשוות לגרסה שהופיעה בסוף באלבום. אלה אותם נגנים, אותו זמר ואתה הקלטה – אבל זה נשמע כמו שיר אחר לגמרי בזכות המיקס של מרטין. כבר בהקלטת השיר הראשון באלבום אפשר לראות שהשיר הכי "קליל" שבו, כבר שולח מסר: "כזה דבר עוד לא שמעתם".

      העבודה על האלבום התארכה יותר מכל אלבום שהוקלט שהוקלט עד אז, בזכות סבלנות ותקציב שלא הייתה מקבלת אף להקה מלבד הביטלס – ונראה שככל שהזמן עובר, מתחוור שמדובר באלבום של פול מקרטני. הוא הגה את הקונספט, הוא המציא את סרג'נט פפר, הוא כתב את רוב השירים, ואפילו "גנב" לג'ורג' הריסון את התפקיד כגיטריסט ראשי בשיר הנושא של האלבום, כאשר החליט לנגן בעצמו את ריף הפתיחה המפורסם של האלבום. ג'ון, ג'ורג' ורינגו העריכו את האמביציה של פול, ורצו מאוד לנצח את המלחמה הבין-יבשתית מול בריאן ווילסון והביץ' בויז, אבל הרגישו שהם כבר לא באמת להקה אלא חברים בפרויקט מוזיקלי. לימים סיפר רינגו שמה שהוא זוכר בעיקר מהחודשים הארוכים של הקלטת סרג'נט פפר זה שהוא למד איך לשחק שח-מט, מכיוון שלא היה לו תפקיד בהפקת הפוסט המורכבת לאחר שהוא תרם את קטעי התופים.

      בעוד מבקרי מוזיקה ממשיכים להכתיר אותו כ"אלבום הטוב בהיסטוריה", ג'ורג' האריסון עצמו טען שהוא לא אחד מהאלבומים האהובים עליו. "כשאני שומע את השירים כפי שהם יצאו בסוף ב'סרג'נט פפר' אני לא מזהה את הטראק המקורי שניגנו באולפן", הוא אמר, "התחלנו להקליט משהו אחד בבוקר כמו להקה, ואז התחלנו להוסיף שכבות על גבי שכבות של מוזיקה, לפעמים על ידי נגנים חיצוניים. התוצאה אולי נשמעת יפה לאנשים, אבל מבחינתי הקסם הייחודי של הביטלס נקבר מתחת לכל השכבות". האריסון תרם לאלבום רק שיר אחד, "Within You Without You", שפותח את הצד השני של התקליט ולא נשמע כמו אף שיר אחר שהביטלס הקליטו אי פעם. לא במקרה, אף חבר של הביטלס מלבד האריסון לא היה שותף להקלטות השיר, שבוצע על ידי האריסון וחבורת נגנים הודית שלא זכתה לקרדיט באלבום.

      כמו האריסון, גם ג'ון לנון, שניסה להוריד פרופיל מאז שערוריית "הביטלס יותר גדולים מישו" שיצר, הרגיש שהלהקה שייסד והיה המנהיג המקורי שלה עברה לבעלות אחרת. אחרי השיאים האומנותיים של "Revolver" ו-"Strawberry Fields Forever", ג'ון הרגיש שהוא צריך לקחת צעד אחורה. לטענתו, השירים שהוא כתב לאלבום לא הגיעו מהלב אלא נוצרו בכוח, כמו "שכיר חרב שכותב לאחרים".

      ובכל זאת, עם כל הכבוד לקונספט ולטכניקות ההקלטה הגאוניות, "שכיר החרב" לנון תרם לאלבום כמה מרגעיו הגדולים ביותר. אם ביצירה הסוריאליסטית על "לוסי בשמיים עם יהלומים" (שלמרות המיתוס, לא הייתה שיר הלל ל-LSD אלא שיר בהשראת ציור של בנו של לנון, ג'וליאן), בשיר על הקרקס של מיסטר קייט שלוקח את המאזין למסע מוזיקלי בתוך אוהל מלא פריקים והתעללויות בסוסים, וב-"Good Morning" הציני והמלוכלך, שמציג את לנון כמישהו שצריך לכתוב שיר אבל אין לו השראה – ככל הנראה, כפי שהוא באמת היה באותם ימים.

      מעל כולם עומד השיר שחותם את האלבום – "A Day In The Life" – ככל הנראה הטור-דה-פורס של האלבום כולו. ג'ון לנון עבד על מילים לשיר חדש שהוא כתב בביתו, אבל הרגיש חסר השראה. הוא פתח את העיתון וראה את התמונה של רכב הלוטוס המרוסק של ידידו טרה בראון, היורש להון של בירת גינס וחבר עתידי בבית הלורדים שהיה פלייבוי מפורסם בלונדון. בראון נהרג בתאונה קשה כמה שבועות לפני. הידיעה בעיתון סיפרה שהחקירה המשטרתית הסתיימה, ונמצא שבראון היה כנראה תחת השפעת סמים או אלכוהול בזמן שדהר במהירות של 170 קמ"ש ברחובות דרום קנזינגטון בלונדון. לצדו ישבה הדוגמנית סוקי פוטיאר. לפי העיתון, בראון לא שם לב שהרמזור התחלף לאדום ונכנס לצומת מסוכן. ברגע שהבין שהוא הולך לעשות תאונה, הוא סובב את הרכב כך שרק הצד שלו ייפגע, ובכך הציל את חייה של סוקי פוטיאר. ג'ון קרא את הידיעה על חברו המכובד וכתב את המילים הראשונות שקפצו לו לראש:

      He blew his mind out in a car
      He didn't notice that the lights had changed
      A crowd of people stood and stared
      They'd seen his face before
      Nobody was really sure
      If he was from the House of Lords

      הוא מיהר לאבי רואד, והקליט לבדו את הקטע כדי להשמיע לחבריו ללהקה, שכמובן התלהבו. ג'ון הוסיף עוד בתים לשיר במטרה ליצור שיר הלל לשגרה המייאשת של היומיום, שכולל בין השאר עקיצה ברורה וכואבת כלפי הבורגנות הבריטית, ובעיקר כלפי כלי התקשורת המקומיים. אלא שהתוצאה הייתה פשוטה מדי לטעמו. משהו היה חסר. הוא הציע לפול להכניס באמצע השיר את "הקטע הטיפשי" שהוא שמע אותו מנגן באולפן לעצמו בזמן החזרות. הקולאז' שנוצר בין שני השירים הוא דוגמה מעלפת לניגוד בין שני כותבי השירים העיקריים של הביטלס. הקטע הקצר של מקרטני מסמל את הצד "הנורמלי" של הלהקה, ושל החיים הבריטיים בכלל, שמסתירים את הייאוש עמוק מאחורי חומות – בעוד הקטעים של לנון קורעים את המסכות ומציגים את השגרה האפורה כפי שהיא. בנוסף, אף אחד לא הכחיש שמדובר בשיר שנכתב בצורה שקופה וישירה על שימוש בסמים. "מצאתי את דרכי למעלה ועישנתי משהו", שר מקרטני. בעוד לנון מתוודה בפני המאזינים שהוא רוצה "להדליק אותם". אלא שבמקום האופוריה שהציגו שאר ילדי הפרחים בקיץ האהבה של 1967, הביטלס שמו את הדגש דווקא על הנחיתה חזרה למציאות מהסוטול. על הריקנות. על האמת.

      השיר נגמר באחד מקטעי התזמור המפורסמים והמוכרים בהיסטוריה, ככל הנראה המוכר ביותר מחוץ לעולמות המוזיקה הקלאסית של בטהובן, באך, מוצרט ושאר החבר'ה הטובים ההם. ג'ון לנון ביקש מג'ורג' מרטין ליצור קטע סימפוני, "שייפתח משום דבר, וייבנה לאט לאט אל תוך משהו עצום כמו סוף העולם". מקרטני הציע שהתזמורת תבצע את הקטע בצורה מאולתרת, ולמרות שהוסבר לו שנגנים קלאסיים לא עובדים בצורה כזאת – זה פחות או יותר מה שקרה בסוף. תזמורת של 40 נגנים הצטופפה אל תוך אולפן מספר 1 באבי רואד, ומרטין הציג להם פרטיטורה מוזרה במיוחד פרי עטו, שכל מטרתה הייתה ליצור בלבול מתוסרט מראש. כך נולד הקרשנדו האטונאלי המפורסם שחותם את האלבום. "הנגנים בתזמורת חשבו שאני משוגע לגמרי", הסביר מרטין את תהליך העבודה עם חברי התזמורת, שהתבקשו להגיע להקלטות עם לבוש מהודר של קונצרט קלאסי, ואז הולבשו בתחפושות מוזרות מעל הביגוד הרשמי. אחד מנגני הכינור קיבל אף של ליצן, נגן הבאסון זכה לתחפושת של גורילה – וכל זה כדי להוסיף לאווירת האוונגארד אליה שאפו לנון ומקרטני. התזמורת עצמה הוקלטה ארבע פעמים בשיטת ה-ADT שהכפילה את קולם של חברי הלהקה, וכך יצרה תחושה של 80 נגנים באולפן.

      לאחר שסיימו להקליט את התזמורת, לנון עדיין הרגיש שחסר לו משהו. הוא אמר למרטין שהוא רוצה שהשיר "ייגמר באורגזמה" ומרטין, שהפך לרב-אמן בלהגשים את החלומות המוזרים של חברי הלהקה שלו, עשה בדיוק את זה. הוא קיבץ באולפן ארבעה פסנתרים והרמוניום (כלי נגינה דמוי עוגב שפופולרי בעיקר במוזיקה הודית). על הקלידים התיישבו ג'ון לנון, פול מקרטני, רינגו סטאר, מל אוואנס (מנהל מסעי ההופעות של הלהקה בעבר) ומרטין עצמו – וכולם ניגנו בצורה סימולטנית אקורד אחד במי מז'ור, שמהדהד למשך 40 שניות עד שהוא נבלע בתוך קולות האולפן.

      "A Day In The Life" הוא לא רק המיצג הבולט ביותר של שיתוף הפעולה לנון/מקרטני (שלרוב כתבו בכלל בנפרד, למרות שחתמו על השירים יחדיו תמיד), אלא הוא עדיין, חמישים שנה אחרי שיצא לאור, היצירה המוזיקלית המורכבת ביותר, לירית ומלודית, שזכתה לקהל של מיליונים – ומושמעת עד היום הזה. אם מחברים את כל הטייקים שהוקלטו לשיר כדי להביא אותו לשלמות כולל הקקופוניה התזמורתית והקלטת אקורד הסיום – גזל "A Day In The Life" לא פחות מ-34 שעות אולפן. לצורך השוואה, אלבום הבכורה של הביטלס "Please Please Me" שבוצע על ידי אותם ארבעה מוזיקאים ואותו מפיק באותו אולפן, הוקלט בתוך 10 שעות ו-45 דקות בלבד.

      ב-19 במאי 1967, פחות משבועיים לפני יציאת האלבום לחנויות התקליטים, הזמינו חברי הלהקה מוזיקאים, חברים ועיתונאים להשמעה מוקדמת של שירי האלבום בביתו של המנהל הנאמן בריאן אפשטיין ("הביטל היהודי"). זו הייתה הפעם הראשונה שהביטלס נפגשו עם עיתונאים מאז ספטמבר 1966, ואלה חשפו בפניהם את הסקופ הגדול שיופיע על שערי העיתונים בבוקר שאחרי: ה-BBC החליטו להחרים את "A Day In The Life" בגלל שהוא מעודד לכאורה צריכת סמים. מקרטני, שהיה רגיש במיוחד כלפי הפרויקט שלו, הגיב בחריפות: "אם הם רוצים להחרים אותנו זה עניין שלהם. לא חשבנו על סמים כשעשינו את האלבום – זה הכל בראש שלהם. וחוץ מזה, להחרים שיר בגלל שהוא כביכול על סמים משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה, זה רק נותן יותר פרסום לנושא".

      הוא לא טעה. החרם של ה-BBC רק גרם לאלבום להיות יותר מצופה ויותר מדובר. ב-1 ביוני הוא נחת בחנויות והפך להיות התקליט הנמכר בבריטניה באופן מיידי – הוא נשאר במקום הראשון במצעד המכירות הבריטי עד לנובמבר. גם בארה"ב הוא הגיע למקום הראשון, ונשאר בפסגה למשך תקופה של שלושה חודשים.

      הביטלס ידעו שהאלבום יהיה מצליח, אבל אפילו הם לא ציפו להשפעה המידית שהייתה לו על עולם המוזיקה. יומיים בלבד לאחר יציאתו הגיע ג'ימי הנדריקס להופיע בלונדון. חברי הביטלס, שרצו לראות מקרוב את הפלא האמריקני שכולם דיברו עליו, נדהמו לגלות שהנדריקס בחר לפתוח את הסט שלו בשיר חדש: "Sgt Pepper's Lonely Hearts Club Band". האגדה מספרת שאחרי שבריאן ווילסון שמע את פפר, הוא איבד את השפיות (תרתי משמע), הסתגר בביתו, מילא אותו בחול ים, וגנז את ההקלטות של האלבום "סמייל" שאמור היה להיות עוד חלק בתחרות הבין-יבשתית בין הביטלס לביץ' בויז. המלחמה נגמרה, הביטלס ניצחו.

      למרבה האירוניה, התקליט שנבחר שוב ושוב בכל רשימה מכובדת של "אלבומי המוזיקה הכי גדולים של כל הזמנים" בכלל לא מתחיל עם מוזיקה. הוא מתחיל באווירה. הצליל הראשון שמתגלה לנו הוא רעשים סטנדרטיים של אולם הופעות ברגעים שלפני הופעה. נגנים מכוונים את הכלים שלהם, אנשים מפטפטים בקהל, צלילים של נעלי עקב שעולים במדרגות לכיוון היציע, וסדרנים שצועקים לגברים לעזוב את כוסות המשקה שלהם ולתפוס את המקומות שלהם באולם. זה נמשך בסך הכל 12 שניות, אבל אלה 12 שניות חשובות – בעיקר מכיוון שרעשי הרקע האלה נבלעים ונשכחים בתוך רגע בזכות מכות התופים החזקות וצליל הגיטרה החשמלית הרועש, שיסלול את הדרך למה שלימים ייקרא "רוק כבד". עוד עשר שניות עוברות ולפתע קולו של פול מקרטני נשמע, אבל זה לא נשמע כמו הפול מקרטני שהכרנו. לא עוד קול הפעמונים שהפיק בלדות כמו "Yesterday" או "Here, There and Everywhere". משהו שונה. מישהו שיחק לו עם הקול. הוא נשמע כמו מנהל קרקס שמנסה להלהיב את הקהל הרדום שלו, וצורח עלינו לקבל את "הלהקה שאנחנו מכירים כל כך הרבה שנים". ואז מגיעה ההרמוניה המושלמת של הלהקה, שמציגה את עצמה כ"להקת הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" ומזמינה אותנו "להתרווח ולתת לערב לזרום". אלה לא הביטלס שהכרנו, זה לא דומה לשום דבר ששמענו מהם, וזה לא דומה לשום דבר שנשמע עד אז.

      ההשפעה של סרג'נט פפר לא נגמרת רק במוזיקה שלו כמובן. המטרה של חברי הלהקה הייתה ליצור את מה שריכרד ואגנר כינה "Gesamtkunstwerk" – או במילים אחרות "יצירת אמנות טוטאלית". האלבום הזה היה אמור להחליף את סיבובי ההופעות של הלהקה המצליחה בעולם. הוא אמור היה להיות הקדילק המוזהב שלהם. זאת הסיבה להשקעה בעטיפה הפנימית והחיצונית. זאת הסיבה שלראשונה מילות השירים הופיעו על העטיפה האחורית של האלבום. זאת הסיבה שלראשונה באלבום מוזיקה פופולרי אין פאוזה בין שיר לשיר, וכל שיר מתמזג אל תוך השיר הבא עד ל"אורגזמה" של לנון בסיום האלבום – שאפילו היא לא באמת חותמת את האלבום.

      מיד עם סיום השיר האחרון באלבום נשמע צליל בתדר של 15kHz. לא שמעתם אותו? זה בסדר, כי אתם לא כלבים. הקטע הזה הוכנס במיוחד כבדיחה של לנון, שרצה שאחרי שאנשים יסיימו לשמוע את התקליט בבית, הכלבים שלהם יתחילו לנבוח (אולי כתגובה לכך ש-"Pet Sounds" של הביץ' בויז, אותו הביטלס כל כך העריצו, נגמר באמת בצלילים של כלבים נובחים). מיד אחרי הבדיחה הקטנה לכלבים יש 10 שניות של קשקושי אולפן של חלק מחברי הביטלס, שמנוגנים בלופ בלתי מובן במהירות לא ברורה. הבדיחה הזאת לא כל כך ברורה לדור היוטיוב והסטרימינג, ואפילו לא לדור הדיסקמן והווקמן. בשנות ה-60, אם לא שמעתם את התקליט בפטיפון "מתקדם" עם מנגנון אוטומטי שמחזיר את המחט חזרה לתחילת התקליט עם סיומו, הקטע הקצר והמעצבן הזה היה מנוגן בלופ עד אינסוף, או לפחות עד שאחד מדיירי הבית היה הולך ומרים את המחט מהפטיפון. הלופ המוזר הזה מתחבר לתיאוריות הקשר על מותו של מקרטני, כאשר מעריצים נשבעים שאם מקשיבים לו מהסוף להתחלה, ניתן לשמוע את אחד מחברי הביטלס אומר "Paul is dead". מצד שני, יש גם כאלה ששומעים אותם אומרים: "אני אזיין אותך כמו סופרמן", כך שכנראה לעולם לא נדע את האמת.

      בתקופה של פער בין-דורי שהלך והתעצם בין הבייבי-בומרז לבוגרי מלחמת העולם השנייה בעקבות השימוש הפופולרי בסמי הזייה, מלחמת וייטנאם ומוזיקת רוק שהתחילה ללבוש הרבה יותר משמעויות פוליטיות – "סרג'נט פפר" עשה את הבלתי ייאמן ופנה לכל הקהלים. הביטלס היו כוכבי פופ שגרמו לנשים לצרוח בהתרגשות מעצם היותם, אך במקביל הם היו אמני אוונגראד שגרמו למוזיקאים לשנות את הדרך שהם מקליטים מוזיקה. אבל הם גם הקליטו שירים לילדים, שירי אהבה בנאליים על משיכה לפקחית חניה, שירים למעמד הביניים ושירי מחאה לצעירים מרדנים. בדיעבד, כששומעים את הנס שהוא "סרג'נט פפר" אי אפשר שלא להתרשם מהדרך שבה ההפקה העוצמתית והראוותנית של הביטלס מצליחה להחביא בצורה נוצצת את הטון האפל שלו, ואת כל הכעס והריבים שהביאו להולדת הקונספט שלו – לפחות עד השיר האחרון, בו הכל מתפוצץ וצף מעל פני השטח. זה היה האלבום הבולט ביותר והמצליח ביותר של קיץ האהבה של 1967, בו נראה שהעולם מבין שעדיף לעשות אהבה ולא מלחמה. עדיף לשמוע מוזיקה טובה בבוץ מאשר להתלכלך בדם. זו הייתה תקופה של תקווה, של אופטימיות וצבעוניות שתועדה בצורה מושלמת על ידי הביטלס. הכאפה תבוא אחר כך. העולם יתעורר מהאשליות שלו בתוך זמן קצר, וגם האידיליה בתוך הביטלס לא תימשך עוד תקופה ארוכה. הם יקליטו אלבומים טובים יותר מ"סרג'נט פפר" בעתיד הקצר שעוד נותר להם, אבל לעולם לא ייצרו עוד אלבום משפיע כמוהו. אף להקה לא תעשה את זה אחריהם.