פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      50 שנה ל-"Revolver", האלבום שהמציא את המוזיקה מחדש

      אחרי שהפכו ללהקה הגדולה בעולם וסחפו מיליוני מעריצות עם שירים מתוקים על אהבה, אותגרו ארבעת החברים מליברפול להתבגר כלהקה וכאמנים. כשהם מצוידים בהרבה סמים ויצירתיות, הם התכנסו באולפן ההקלטות באבי רואד, ויצאו ממנו עם מהפכה היסטורית

      רינגו היה הראשון. בהרבה מובנים הוא תמיד היה הראשון. מי שנחשב בעיני רבים כחבר הכי זניח בלהקה הכי פורצת דרך בתולדות הרוק, הוכיח לא פעם שהוא בעצם החלוץ האמיתי של הביטלס. 50 שנה בדיוק אחרי יציאת המאסטרפיס "Revolver" לאוויר העולם, הגיע הזמן להוקיר את רינגו, שבלעדיו האלבום המושלם הזה לא היה נולד.

      זה קרה שנתיים קודם, ב-28 באוגוסט 1964 במלון דלמוניקו בניו יורק, במסיבה בסוויטה של אחד, בוב דילן. הנפיל האמריקני שלח את אחד מפועלי הבמה של הביטלס לקנות קצת "יין זול" ובזמן שהמתינו שהאלכוהול יגיע, הציע לגלגל להם ג'וינט. מנהל הלהקה בריאן אפשטיין הביט אל ארבעת הכוכבים שלו בחשש, ולבסוף פנה אל דילן ואמר: "אף אחד מאיתנו אף פעם לא עישן מריחואנה". דילן הביט באורחיו בחוסר אמון ואמר: "אבל היה לכם שיר על זה. השיר על Getting High". חברי הלהקה המופתעים הסתכלו אחד על השני במבוכה. ג'ון לבסוף שבר את השתיקה ואמר: "על איזה שיר אתה מדבר?". דילן, בתגובה, התחיל לשיר קטע מתוך "I Want To Hold Your Hand":

      And when I touch you I feel happy"
      Inside
      It's such a feeling that my love
      I get high, I get high, I get high".

      חברי הלהקה ניסו שלא להתגלגל מצחוק מול הפרצוף המופתע של דילן. ג'ון, עוטה על פרצופו הליברפולי גוון אדום של מבוכה, הצליח לבסוף לפלוט: "אלה לא המילים. אנחנו שרים: I can't Hide". בתגובה, דילן המופתע הושיט ג'וינט בוער לידיו של ג'ון לנון, והאחרון, בלי לחשוב פעמיים, העביר אותו לידיו הבטוחות של רינגו סטאר. "הוא הטועם המלכותי שלנו", הסביר ג'ון. רינגו לא היסס, ובלי להכיר את "חוקי הנימוס" סיים את כל הג'וינט בעצמו, וכך הפך לביטל הראשון שהתמסטל מצמח הקנאביס. בראותם כי טוב, שאר החברים הצטרפו אליו ובילו את השעות הבאות בעישון ובהתגלגלות מצחוק. בשלב מסוים פול מקרטני התחיל להגיד לכל מי שהיה מסוגל לשמוע: "אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני באמת חושב".

      המפגש עם דילן בניו יורק וההיכרות עם המריחואנה שינו לחלוטין את המוזיקה והליריקה של הביטלס. דילן הפציר בלהקה המצליחה בעולם להפסיק לשיר רק על "אהבה" ולהתחיל לכתוב שירים עמוקים יותר לקהל העצום שלהם (במקביל, דילן הושפע רבות מהביטלס אבל על כך נרחיב, אם ירצה השם והעורך, בהזדמנות אחרת). השינוי היה מיידי. "היינו מעשנים מריחואנה לארוחת בוקר", סיפר לימים ג'ון לנון, "נתפסנו לזה כל כך חזק שאי אפשר היה לתקשר איתנו. היינו פשוט יושבים עם עיניים חלולות וצוחקים כל הזמן". באלבום הבא שלהם, "!HELP", כבר ניתן היה לשמוע את ניצני השינוי שעברו על הלהקה, בעיקר בכתיבת המילים, שהפכו לעמוקות יותר ואישיות יותר (בולטים במיוחד שיר הנושא ו-"You've Got to Hide Your Love Away" – שם ג'ון ממש מחקה את סגנונו של דילן, כולל בשירה). אבל אלה יהיו שני האלבומים הבאים, "Rubber Soul" ו-"Revolver", שבהם התודעה המורחבת של הביטלס תפרוץ במלוא הדרה - כשהעישון היומיומי של חברי הלהקה ישודרג בחבר חדש בשם אסיד.

      "Rubber Soul", שיצא בסוף 1965, היכה את עולם המוזיקה בתדהמה. עיקר השינוי חל בשירים שנכתבו על ידי ג'ון. "Norwegian Wood", "In My Life" ובעיקר "Nowhere Man" העמוק, שהיה השיר הראשון של הביטלס שלא היה קשור לעניינים שבלב. בכתבה לרגל 50 שנה לאלבום "Pet Sounds" של הביץ' בויז, שפורסמה כאן באתר, תוארה האובססיה של בריאן ווילסון, מנהיג הביץ' בויז, לאלבום השישי של הביטלס. ווילסון הבין שמדובר באלבום שמשנה את חוקי המשחק והתייחס אליו כהצהרת מלחמה. את הקרב הבא הוא אמנם ניצח, אבל המלחמה כמעט קברה אותו חי.

      הביטלס (GettyImages)
      הכריזו מלחמה. הביטלס (צילום: Getty Images)

      הביטלס היו בצומת דרכים מוזר בימים שלפני יציאת "Revolver". במכורתם שבבריטניה גילו לפתע את הביץ' בויז, והכתירו את בריאן ווילסון לגאון המוזיקלי של הדור. בסקר של המגזין "ניו מיוזיקל אקספרס" נמצא שחבורת הגולשים מקליפורניה היא הלהקה הפופולארית ביותר בבריטניה – לפני האנימלס, הקינקס, המי, קרים, הרולינג סטונס וכן, לפני הביטלס. בעוד בארה"ב הביטלמניה התחלפה בזעם נוצרי על ההתבטאות של ג'ון לנון, שפלט שהביטלס "יותר גדולים מישו". חברי הלהקה מצאו את מבטחם בסמים. "אני חושב שהסמים השפיעו על 'Revolver' קצת יותר מכל אלבום אחר", סיפר לימים רינגו סטאר, "לא זכור לי שהיינו על סמים קשים במיוחד באותה תקופה, רק LSD וגראס, כמו תמיד. בהקלטות עצמן אף פעם לא היינו מסטולים. היינו עובדים קשה. זה אולי הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על הביטלס – היינו עובדים כמו כלבים כדי להשיג את התוצאה הנכונה". והתוצאה של "Revolver" אכן היתה אחלה תוצאה.

      הדומיננטיות של ג'ון לנון ככותב השירים, שהחלה בשני האלבומים האחרונים, התאזנה עם יצירתיות מפתיעה לאותה תקופה מצדו של פול מקרטני - ואם זה לא הספיק, גם ג'ורג' הריסון תרם שלושה שירים חזקים לאלבום, כולל השיר הפותח "Taxman" (עבודת הגיטרה יוצאת הדופן של הבסיסט מקרטני בטח לא הזיקו לו כדי להשתחל לפתיחת התקליט), שהיה לשיר הראשון של הביטלס שנגע בפוליטיקה.

      מבחינה מוזיקלית אפשר לראות את "Revolver" כהמשך הישיר של "Rubber Soul", כאשר הלהקה חוקרת עוד ועוד סגנונות מוזיקליים - בין אם מדובר ב-R&B, קאנטרי, מוזיקה הודית ואפילו שירי ילדים - כל שיר "ניסיוני" של הלהקה הפך לבול פגיעה. כשהשמועות על מה שבריאן ווילסון מבשל להם באולפנים בקליפורניה הגיעו לאוזניהם, החליטו החיפושיות לזנוח את אולפן ההקלטות המפורסם של EMI באבי רואד שבלונדון, ולנסוע להקליט את האלבום באולפנים מתקדמים יותר בארה"ב. EMI הודיעו ללהקה שהם לא מתכוונים לממן את השהות של הלהקה מעבר לים והחברים נשארו לעבוד באבי רואד. בדיעבד, יכול להיות שזאת ההחלטה שהפכה את האלבום למה שהוא – מכיוון שבאולפן בלונדון חיכה להם טכנאי הסאונד קן טאוסנד.

      טאוסנד הוא מסוג הדמויות הנשכחות של עולם המוזיקה, אבל החלק שלו ב-"Revolver" ובמוזיקה שהביטלס עשו אחריו (וכל שאר הלהקות שחיקו אותה) לא יסולא בפז. טכנאי הסאונד, אז בן 33, כבר עבד עם הלהקה על "Rubber Soul", והמשיך איתם באופן טבעי גם לעבודה על האלבום שיהפוך ל-"Revolver". הביטלס התייצבו באולפני אבי רואד בשמונה בבוקר עם שיר חדש שג'ון כתב בשם "Tomorrow Never Knows", שהגיע בצירוף בקשה לא שגרתית שלו מהמפיק האגדי ג'ורג' מרטין: "תגרום לקול שלי להישמע כמו מזמור של מאה נזירים טיבטיים". הציוד המיושן והפרימיטיבי באולפני אבי רואד לא הספיק כדי להפיק כאלה צלילים, ולכן ג'ון הציע שיקשרו אותו מתקרת האולפן עם הרגליים כלפי מעלה, ויסובבו אותו מסביב למיקרופון שיוצב במרכז האולפן. מסיבה לא ברורה, הטכנאים המוזיקליים הבריטיים לא שיתפו פעולה עם הרעיון החביב - ובמקום זה השתמשו ברמקול לזלי, שמוכר יותר כתיבה שמחוברת לאורגן ההמונד. מבלי להיכנס לפרטים טכניים, מדובר ברמקולים שמסתובבים כמו קרוסלה. כאשר קטעי השירה שהקליט לנון הועברו דרך הרמקולים המסתובבים, התקבלה התוצאה המבוקשת.

      בשלב זה, כנהוג באותם ימים, נתבקש ג'ון לשיר את קטעי השירה שלו שוב כדי "להכפיל" את קולו. מדובר במשימה לא פשוטה בכלל לזמר. המטרה היא לשיר בדיוק באותו טיימינג כמו בביצוע המקורי, כדי להעשיר את גוון הקול מעל המוזיקה. ג'ון שנא מאז ומתמיד את התהליך הזה, ואמר שהוא לא מבין בשביל מה הוא חשוב. אחרי הביצוע המתיש הראשון הוא הודיע שהוא לא נשאר לבצע את השיר שוב, מכיוון שכואב לו הראש. "כאב הראש" של לנון גרם לטאוסנד לחזור הביתה מתוסכל. בארבע לפנות בוקר, כשהוא לא מצליח להירדם, הוא ניסה לחשוב: "חייבת להיות דרך יותר פשוטה לעשות את זה". אז הוא המציא את שיטת ה-ADT (דאבל-טראקינג מלאכותי) – ושוב, מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים טכניים – נסביר רק שהוא שינה את הדרך בה הקליטו מוזיקה מאותו יום והלאה. מי שבכל זאת מעוניין להבין איך עובדת השיטה פורצת הדרך, בסרטון הזה תוכלו לראות את טאוסנד עצמו מסביר את ההמצאה של עצמו

      הביטלס השתמשו בשיטת ה-ADT שפיתח טאוסנד באופן שיטתי ב"Revolver". ג'ורג' הריסון אמר לימים שהיו צריכים לתת לטאוסנד את כל הפרסים שבהם זכה האלבום, כי בלעדיו הוא לא היה נשמע ככה. כתוצר לוואי לא מתוכנן של השיטה שהומצאה כדי לתת יותר נפח לקולות השירה, ללהקה ניתנה לראשונה האופציה להגביר את המהירות של הנגינה בצורה מלאכותית – כמו גם לנגן את המוזיקה מקדימה לאחור. החברים מליברפול לא ויתרו על ההזדמנות לשחק עם הצעצוע החדש שנתנו להם. הכל התחיל בטעות, אחד הטכנאים לחץ על הכפתור הלא נכון ואחת ההקלטות ניגנה אחורה במקום קדימה. "מה לעזאזל קרה עכשיו?", נזכר פול מקרטני, "מי שמע ב-1966 כזה אפקט? זה היה מדהים. אמרנו לעצמנו 'אלוהים, זה מעולה – אנחנו יכולים להשתמש בזה באלבום?'. ועשינו את זה".

      "Revolver'" הפך מהר מאוד להיות האלבום בו הביטלס יגידו 'אוקיי, זה נשמע מעולה, עכשיו בוא נראה איך זה יישמע אם ננגן את זה מהסוף להתחלה, או יותר מהר או יותר לאט", מספר ג'ף אמריק, טכנאי באולפן אבי רואד, שהיה רק בן 19 בזמן ההקלטות ההיסטוריות. "הם האזינו לכל מה שהם הקליטו הפוך, רק כדי להבין איך זה נשמע". לבסוף נכנסו לאלבום שני שירים שכללו נגינה "הפוכה". ב-"Tomorrow Never Knows" הפסיכדלי, וב-"I'm Only Sleeping", שכולל שני קטעי גיטרה שג'ורג' הריסון כתב מלכתחילה מהסוף להתחלה (דבר שגרם לחברי הלהקה לבלות שש שעות באולפן כדי לנסות לבצע את הקטעים בצורה סימולטנית).

      אבל אם צריך לצמצם את "Revolver" לשיר אחד שהופך אותו למה שהוא, מדובר ללא ספק ב-"Tomorrow Never Knows" שחותם את האלבום. מדובר ביצירה פורצת דרך ומהפכנית שלא דומה לשום דבר שהביטלס (או אף אחד אחר) הקליט עד אז. והביטלס, צריך לזכור, עשו את זה בתנאים פרימיטיביים יחסית, בלי המחשבים שקניה ווסט וג'יי זי משתמשים בהם היום כדי לסמפל את אותם קטעים לתוך השירים שלהם. על קטעי השירה שהוקלטו כפי שאף קטע שירה לא הוקלט בעבר, הודבקו "לופים" של צלילים. בין השאר, קולו של פול מקרטני צוחק (מה שנשמע באלבום כמו נהימת שחפים); התזמורת הסימפונית של לונדון מנגנת את האקורד סי במול, שני מלוטרונים - אחד מכוון על צלילי חליל והשני על צלילי כינור - וסיטאר לא מכוון, שנשמע באופן ברור בקטעים האינסטרומנטליים של השיר. בנוסף, כולל השיר סולו גיטרה של פול מקרטני – שמנוגן מהסוף להתחלה, ובמהירות איטית. גם ברמה הלירית הביטלס לא הקליטו אף פעם שיר עם מילים שכאלה, ששאבו השראה מ"ספר המתים הטיבטי". אה, והתופים של רינגו. אלוהים, התופים של רינגו! בלי אפקטים מיוחדים או שיטות הקלטה מתוחכמות - פשוט אמן ענק בפעולה. ספרו לי עוד קצת על כמה שהוא החבר הכי זניח בלהקה. ככל הנראה מדובר במוזיקאי הכי אנדררייטד בתולדות האנושות. ככה זה כנראה כשאתה חולק במה עם ג'ון ופול.

      "Tomorrow Never Knows" בסצנה נהדרת מתוך "מד מן"

      "Revolver" שחוגג היום 50 שנה הוא הרבה יותר מאלבום פורץ דרך שהמציא שיטת הקלטה חדשה – הוא כולל כמה מהשירים הכי גדולים שהביטלס כתבו אי פעם. פול מקרטני "גנב את ההצגה" מג'ון לנון, שהיה הכוח היצירתי המשמעותי בשני האלבומים הקודמים, ותרם את "Eleanor Rigby" עם שמיניית כלי המיתר - שביצעה את הפרטיטורה שכתב המפיק ג'ורג' מרטין - את "Yellow Submarine", הילדותי והבלתי נשכח ואת "Here, There and Everywhere" הקסום, שזכה אפילו לקאבר של זמר ישראלי צעיר ומבטיח בשם אריק איינשטיין.

      באופן טבעי, הקהל התאהב באלבום עם יציאתו לחנויות. הוא כבש את ראש מצעד הפזמונים הבריטי במשך שבעה שבועות, החל מה-13 באוגוסט, ובילה 34 שבועות במצעד. בארה"ב האלבום יצא שלושה ימים לאחר מכן, וגם שם הפך ללהיט ובילה שישה שבועות במקום הראשון (למרות שהגרסה האמריקנית המקורית לא כללה את השירים "I'm Only Sleeping", "And Your Bird Can Sing" ו-"Doctor Robert").

      ב-12 באוגוסט, 1966, פחות משבוע לאחר צאת האלבום בארה"ב, יצאו הביטלס לאמריקה, למה שיהפוך להיות מסע ההופעות האחרון שלהם. ב-19 ההופעות שלהם בארה"ב הם ביצעו 11 שירים בכל הופעה, אך אף אחד מהם לא מ-"Revolver". הלהקה טענה ששירי האלבום מורכבים מדי מכדי להיות מבוצעים בהופעה חיה, וממילא הם לא מסוגלים לשמוע אפילו את עצמם מנגנים אל מול הצווחות של המעריצות האמריקניות. סיבוב ההופעות הקצר נגמר בסוף אוגוסט עם ההופעה האחרונה שלהם אי פעם (לפחות בתשלום) בפארק קנדלסטיק בסן פרנסיסקו ב-29 באוגוסט. מהרגע הזה הפסיקו להיות להקה והפכו לארבעה כוחות מוזיקליים אדירים עם אגואים אדירים עוד יותר, שינסו וגם יצליחו להפיק את המוזיקה הכי גדולה שאי פעם נכתבה. ההחלטה שלהם להחזיר מלחמה לבריאן ווילסון ו-"Pet Sounds" שלו כבר יצאה לדרך אבל בינתיים הארבעה יצאו כל אחד לדרכו, כשהם לא מסוגלים יותר להיות אחד בקרבת השני (חוץ מרינגו, כולם אוהבים את רינגו). ג'ון, שכעס על כך שפול קיבל יותר שבחים על האלבום האחרון, טס לצלם סרט בספרד ולקח איתו את רינגו לחברה; ג'ורג', שהתבאס שהוא לא מקבל יותר קרדיט, טס עם אשתו לעשות מדיטציה בהודו; ופול טס עם זוגתו דאז לקניה. בטיסה חזרה מניירובי ללונדון פול ניסה לחשוב על דרך לאחד את הלהקה יחד מבלי שהאגואים והמותג של הביטלס יכבידו עליהם, ועלה על רעיון להקליט אלבום תחת אלטר אגו של להקה צבאית מהעידן האדוארדי בשם "להקת הלבבות השבורים של סרג'נט פפר", אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.