דוד אבידן. יוסי אלוני, מעריב
צילום: יוסי אלוני, מעריב

"האם המוות הביולוגי באמת הכרחי או פרי תכנות עצמי?"

דוד אבידן חזה רצח בכיכר מלכי ישראל בסרט מ-1969, שוחח עם מחשב בשנות ה-70, חיבר תסריט על נוסע בזמן משנת 3005 ובעיקר כתב שירה שהפכה את ישראל על פיה. במלאת 87 להולדתו, חזרנו בזמן לתחנות חייו של המשורר, שהיה בטוח שהוא מקבל מידע מהעתיד וקיווה לחיות עד המאה ה-30

נועה גורן

"בסיום-המסע אולי תחוש, שאתה יודע יותר על מילים מאשר ידעת קודמלכן. מלים יודעות עליך הרבה יותר משאתה יודע, או איפעם תידע, עליהן".

(מתוך: "משהו בשביל מישהו", 1964).

בדיוק היום לפני 87 שנים, קרה מקרה נדיר בבית יולדות בתל-אביב. אישה אחת בשם פנינה מוריץ ילדה תינוק, ובפניו הקטנות ניכר מבט נחוש, שופע ידיעה, כמו שליח שהגיע מעולם אחר. גם המיילדת אמרה - לא בלי בהלה - שהילה זורחת סביב הילד. אור קרן מגופו של דוד, כך פנינה החליטה לקרוא לו, והשתכנעה באופן סופי כי לא נולד לה בן-אנוש אלא ילד-משיח. פנינה אהבה את דוד הקטן יותר מכל דבר אחר בעולם, והזינה את אהבתו העודפת לעצמו.

דוד גדל להיות ילד בלתי רגיל, גאוני. תפיסת המציאות העתידנית שלו הייתה חריגה: הוא הבין את המוות הרבה לפני שרוב הילדים תיארו לעצמם שימותו. עם השנים כתב על כך ביומנים הנמצאים בארכיון "הקשרים" שבאוניברסיטת בן-גוריון ולא פורסמו עדיין. "השאלה שמטרידה אותי כמעט מגיל שנתיים", כתב שם, "היא: האם המוות הביולוגי באמת הכרחי או שהוא פרי תכנות עצמי". דוד תיאר לעצמו שאולי יש סיכוי שיוכל לתכנת את אי-מותו, כלומר לחיות לנצח. הוא חלם להגיע לשנת 2001, כי לתחושתו, דברים מופלאים נכונו למאה ה-21 (ואולי, רק אולי, יוכל להמשיך עד למאה ה-30).

ובמידה מסוימת, העתיד היה נגיש לו. כל נעוריו חווה דוד מעין התנבאויות. "אין לי ידיעות על מקור-ידיעותיי", כתב באותן טיוטות נסתרות, "אבל יש לי השערות, שהן חצי-בדיוניות וחציין מקורות אחרים, יודעי-דבר. כנראה, עברתי בדרך כלשהי, ביולוגית או מטא-ביולוגית, סוג מסוים של נסיעת-זמן מן העתיד אל העבר... מכל-מקום, ברור לי, שאני מקבל מידע מהעתיד".

ילד בלתי רגיל, גאוני. אבידן (צילום: מעריב, יוסי אלוני)

פנינה לקחה את בנה למסעות אל הוריה העשירים שבפולין. ההפלגות היו קפואות וסוערות, וריאותיו של דוד הקטן נפגעו מכך. הוא לקה באסטמה קשה, שלעולם לא יימצא לה מרפא. כל חייו עתיד היה להתעורר בלילות, בוכה וחנוק, להזדקק לזריקה מהוריו, מרופאים או ממאהבות. דוד המבריק, המשיחי, יגדל להיות אדם בלי אוויר, וכל ההתנהלות שלו תהיה כזו - אקסטטית, נמרצת, חנוקה.

בהמשך נולד לו אח קטן, נדיב, ואביהם שינה את שם משפחתם לאבידן: אבי דוד ונדיב. עדיין, האח הבכור, ילד-המשיח, תפס עדיין את מרכז תשומת הלב. נדיב לא חוסך במרירות על כך. "אני לא אהבתי אותו במיוחד (את דוד - נ.ג)", אמר בריאיון לסרט הדוקומנטרי "אבידניום". "היה קשה לאהוב אותו... הייתה בו איזו דואליות שלא יכולתי להשתחרר ממנה. היה אכפת לי ממנו מאוד, אם הוא היה בצרה הייתי חש לעזור לו, אבל להגיד שאהבתי אותו כבנאדם... כל פעם שאני פוגש מישהו שחיבב את דוד", צחק, "אני המום".

לחכות לעתיד בעיניים פקוחות לרווחה

מגיל צעיר החל אבידן להביע את כשרונו במילים, כששיריו תקפו אותו כמו מן ברקי השראה. "הדבר הראשון שכתבתי היה הדבר הראשון שפרסמתי", סיפר. דוד קרא הרבה, ופיתח את סגנונו. למחלת הנשימה היה תפקיד מרכזי בכך: ביצירתו כמו אין מקום לרווח, אין אוויר, אפילו תוך כדי שקוראים אותה.

וכך גדלו שני האחים בשנות ה-40 וה-50 בתל אביב, כשדמויות כמו נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, אברהם שלונסקי וחבריהם הטילו את כובד משקלם על התרבות העברית. אנשים בהו בענקים אלו ביראת כבוד והערצה כשישבו ושתו בבית הקפה "כסית" בדיזנגוף (לעתים בלי לשלם). גם אבידן העריך את אלתרמן, ודי מהר גם הכיר אותו אישית. פעם אחת, תפס אלתרמן השתוי בכתפו של הנער דוד, ואמר לו, אפילו שאחרים שמעו: "מה שאני יכול לעשות גם אתה יכול לעשות, אבל מה שאתה יכול לעשות, אני כבר לא יכול לעשות". מספרים שאפילו נתן זך, מנהיג המחנה הנגדי לאלתרמן אך גדול לא פחות, לחש לחברים בקפה "פינק" בירושלים: "בינינו לבין עצמנו, אף אחד לא שומע... אבידן שם את כולנו בכיס הקטן".

אותן שנים, המדינה נחלצה ממלחמת העצמאות והייתה נתונה ללחצים קשים, בעוד השירים מלאי פאתוס ויופי, והאידיאולוגיה השלטת משלה בכל - גם בשירה. דוד נרשם כחניך בשומר הצעיר, במחנות העולים וגם בתנועת בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי בישראל), יחד עם חברו הטוב, הסופר והחוקר גבריאל מוקד. הוא החל לפרסם שירים בעיתון המפלגה הקומוניסטית, אך די מהר נטש את סגנון הכתיבה הערכי הזה והחל לכתוב על מוות, חיי נצח, עתידנות ומין. בניגוד למשוררים אחרים, דוד לא ליטף את הקורא. השירים נורו ממנו, נורו אליו, היו מאורות ותובנות בנפשו - לא הוד והדר לאומי עמד מאחוריהם. ככלל, הוא היה משורר "חדטיוטתי", כזה שלא ערך את שיריו - כי לא עורכים נבואות.

עוד בוואלה!

נתן זך היה הראשון שהפך מילים פשוטות לשירה מופלאה

לכתבה המלאה
"אבידן שם את כולנו בכיס הקטן". זך (צילום: ניב אהרונסון)

כשהיה אבידן בן 18, הוא חטף התקף אסטמה קיצוני. נתן זך, שהיה איתו, לקח אותו לבית החולים מתוך חשש אמיתי לחייו. אבל דוד לא רצה למות ורצה לתכנת את המוות מחדש. אחת הדרכים להילחם בו, הייתה לחזור לחיים ולכתוב עליו, פעם אחר פעם.

כעבור שנתיים, ב-1954, כשהוא רק בן 20, חיפש בית להוציא בו לאור את ספרו הראשון, אך אף הוצאה לא העזה לעשות זאת. אחת הסיבות לכך הייתה דרישתו שהספר לא ינוקד, בניגוד לנהוג. לבסוף נכנע והסכים לכך, והוצאת "ארד" הסכימה להוציאו לאור. "ברזים ערופי שפתיים" ראה אור עם שירים שיהפכו לאייקוניים, כמו "הרחובות ממריאים לאט", או "הכתם נשאר על הקיר". אלפי עותקים נמכרו במהירות הבזק.

הספר הפך את ישראל על פיה. קשה להסביר את סדר גודל השערורייה. העיתונים קראו לו "הספר המותקף ביותר", "ברווזים ערופי שפתיים" ו"הביוב של הנפש". השירים עוררו זעם, תיעוב ותדהמה. עותקיו הועברו מיד ליד תחת שולחנות התיכונים, מאחורי גב ההורים ולמורת רוחם של השמרנים. אבידן טיפס לראש הכותרות: אין עיתון שלא השמיץ אותו, העריץ אותו או צילם פפראצי שלו. הוא לא נעלב ממטחי הביקורת, וראה בזה אות. הוא היה אדם מורד, וידע כי כעס מסמן שינוי. "אני לא חושב ששירה אמורה לעורר אהבה, אלא מחשבה", אמר. כעת, הוא היה העתיד.

עוד בוואלה!

עשרים שנה למותו של יהודה עמיחי, המשורר שיחיה לנצח

לכתבה המלאה

משהו בשביל מישהו

בשנים אלה עבר לצריף ברחוב עמוֹס בתל אביב. נשים ונערות יצאו ונכנסו מדלת ביתו כל היום והלילה. הוא גר מול משפחת שטרכר, שעלתה ארצה ממזרח אירופה והייתה בעלת מכולת קטנה. ברוריה שטרכר בת ה-17, הציצה מחלונה על חיי המשורר, ובכל פעם דמיינה את מה שמתרחש כשהדלת נסגרת. היה לה שיער מתולתל, ובתיכון קראו לה "בטהובן", שכן היא באמת ניגנה בפסנתר בקדחתנות, ובייחוד את שופן, במקום לדבר.

והנה יום אחד, בשבוע בו כל הכיתה יצאה לגדנ"ע מלבד ברוריה שניגנה בבית, היא לחצה את אקורד הסיום ושמעה בסיומו מחיאות כפיים נלהבות. דוד אבידן עמד והריע לה מביתו. כך התחיל רומן, שהוריה של ברוריה אסרו עליו, מפני שראו את דוד מזריק לעצמו תרופות וחשבו בטעות שהוא נרקומן. ברוריה נאלצה לברוח כדי לממש את אהבתה. אביה נהג לעקוב אחריה, אך היא הערימה עליו, שיקרה שתתגייס ללהקה צבאית - ובעצם נישאה לאבידן ברבנות. למחרת התפרסמה בעיתון הארץ המודעה: "ברוריה שטרכר ודוד אבידן נשואים". אמה ניתקה איתה קשר, ואביה נפגש איתה בסתרים. כעת היא כונתה ברחבי העיר "ברוריה ערופת השפתיים".

נישואין בניגוד לעמדת ההורים. ברוריה אבידן בריר, 2009 (צילום: אביב חופי)

"הוא חשב שהלכתי שבי אחרי הסקס שלו, מפני שהוא חשב שהוא מלך הסקס בתל אביב, אבל אני, אני הלכתי שבי אחרי המילים", סיפרה לימים. בספרה האוטוביוגרפי "אל תנגני לי שופן", סיפרה ברוריה כיצד נאלצה להאכיל את אבידן, לכבס את בגדיו ולדאוג לכל הממד הפיזי של קיומו. היא ידעה כי הוא אמן אדיר, גאון המילה - ולפעמים נשארה ערה כדי לכתוב שירים שמלמל בשינה. אותו זמן, גם היא החלה קריירה מצליחה כעיתונאית ב"לאישה". השניים עבדו הרבה ורכשו דירה בדמי מפתח, שבה יישאר אבידן עד סוף ימיו.

ברוריה ליוותה את צאת ספריו "בעיות אישיות" (כולל הקלאסיקה "ייפוי כוח", על התשובה ההיא, הפשוטה והחותכת) ו"סיכום ביניים", וטענה כי תרמה ליצירתו. אבידן, מצידו, כתב בפרקי אוטוביוגרפיה מאוחרים שהוציא "מעט מדי ספרים במושגים המו"ליים" בזמן שהיה נשוי לה. "חלק ניכר מארבע שנים אלה בוזבז על עיסוקים עיתונאיים, לרבות סגנות עריכת 'לאישה' וקידום הקריירה העיתונאית שלה במסגרת שבועון-נשים זה". בסופו של דבר, לאחר שפעם אחת יותר מדי התעורר משנתו והיכה אותה, היא דרשה ממנו להתגרש. בדיעבד חשפה קשיים וריבים רבים שפקדו את השניים. "גם אם היה רע לתפארת, זכיתי לחיות עם איש מכוכב אחר", כתבה. דוד היה אז בן 25 וחצי, וכבר אושיית ספרות מוכרת.

הרחובות ממריאים לאט

אבידן הסתובב בתל אביב כמו כוכב רוק. את שיריו כמעט ולא כתב, בעיקר הקליט במכשיר הדיקטפון שלו - אותו הוא כינה "פון דיקטה", ישות שקיבלה ממדים אנושיים בחלק משיריו. ההקלטה נמשכה לפעמים כמעט ימים שלמים, כשאבידן מסתובב בעיר ומדבר אל המכשיר, וכששאלו מה הוא עושה, השיב באדישות: "מה זאת אומרת? כותב שירה". לגביו, השירה הייתה מעשה שקורה בתוך החיים.

ככלל, הוא העדיף מסיבות על פני העניינים המייגעים של מדעי הספרות וכנסי סופרים. הוא נהג לשבת ב"כסית" במשך שעות, לעיתים עם מקטרת, רגליים פשוטות לפנים ופנים בוהות בחלל. לפעמים שוטט ברכבו בתל אביב, מחפש אחר הרפתקאות, נלהב מהעיר. "שמעו, תל אביב תהיה פעם עיר גדולה. יהיו בה גשרים, יהיו בה כבישים, בניינים, מגרדי שחקים!", קבע. בנאומים מוכתבים על העיר, שקובצו על ידי העיתונאית אורלי גואטה לספר הנדיר "לילות תל אביב", טען כי "תל אביב היא נמר קטן, אבל נמר", וציין כי מה שבאמת חשוב בחיים קורה רק בלילה. "למען האמת, אין לי ציפיות מוגזמות ומרחיקות-לכת משום לילה, ועם זאת כל לילה אני מצפה מחדש לנס הגדול, לפיצוץ העוצמתי, לאירוע הגדול באמת. אין לי ציפיות, משום שלגביי המונח 'חיי-לילה' הוא אירעי, ותקוותי הלא-סמויה היא תמיד, שהלילה לא ייגמר לעולם".

"משורר היא מילה מגוחכת", אמר פעם אבידן, "אם שואלים אותי מה אני עושה, אני מעדיף לומר: מנהל את ענייני היקום". ואולם, אורח חייו של מנהל ענייני היקום דמה יותר לזה של בליין. הוא לא אהב להתעורר מוקדם כדי לכתוב כמו משוררים רבים, ובעיקר שנא את השינה, הדומה למוות. הוא חשב שבלילות לבנים יוכל לשאוב אנרגיית-שינה, ולהתמיר אותה לאנרגיית-ערות. הוא האמין שמחזורי שינה של 36 שעות טובים מאלה של 24 שעות, והגדיר את החלוקה בין יום ללילה כמלאכותית. "אף אחד לא ימכור לי את שעות הבוקר. אני מגיע אליהן, בסך הכול, מהצד השני - והן די שקופות". לדידו צריך לאפשר ללכת לבנק או לדיסקוטק בכל שעות היממה, ועבור פקיד הבנק העובד ב-2 בלילה, יהיה מעולה לסיים ב-5 בבוקר וללכת לרקוד. "יש לנו כל-כך הרבה מרוצים נגד הזמן - מדוע לא נבטל חלק מהם?".

באחד מהלילות פגש נער בן 15, שהכיר את שיריו בעל פה. שמו היה מנחם בן. אבידן בדיוק טיפח את תחביבו לצרוך LSD ולכתוב או לבלות בהשפעתו, ובן הצטרף לטריפים ולשהייה הממושכת במועדונים, בכסית או בדירה שנותרה ללא ברוריה. הם היו דלוקים מן הסם הפסיכדלי ומכוח תודעתו הצבעונית של המשורר, המדבר לפון דיקטה כל הזמן. למנחם היה תפקיד נוסף: לגשת לנשים שאבידן צד במבטיו, ולהביא אותן אליו. המשורר לא קיבל "לא" כתשובה, והיה מוכן לארוב להן, לרדוף אחריהן ולחכות מחוץ לביתן עד שיבלו איתו. בדרך כלל לא היה בכך צורך. די היה במבט מעיניו החודרניות והמהוהות כדי שהמיועדות ייגשו אליו.

הפיתרון: תת-מקלע

באותה תקופה אבידן פיתח יומרות קולנועיות והחל לביים סרטים, ביניהם הסרט "מין", שניתן לצפות בו באתר האינטרנט של סינמטק ירושלים. אבידן מצהיר בתחילת הסרט כי זהו אינו סרט על מין; שהוא רק רוצה "להפוך את הכול לסרט, ואחר כך לשרוף את הסרט!". הפסקול כלל מוזיקה של ג'ימי הנדריקס, בהתאם לאווירת הפסיכדליה של הימים ההם ושלו עצמו, והעלילה הייתה עשוית פרגמנטים תלושים, עם סצינות בהן הוא צולב את עצמו, מכריז כי ישו היה הומו, צועק כי לעולם לא יביא ילד ומעמיד ילד מול חץ וקשת וגם מקיים יחסים על רקע קולות חייזרים. הצופים נחרדו, הצנזורה קראה להסיר את "מין" מהמסכים, ואבידן הפך לפחות ופחות מובן לקהל. אפילו זה שהעריך את "ברזים ערופי שפתיים".

ההתעסקות האובססיבית של אבידן במין קיבלה נופך קומוניקטיבי יותר בסרטו האחר "זוז", שהתחיל בהצהרה אחרת: "זהו סרט על הרצון להיפטר מן הסרט!". גם שם ליוו את אבידן נערות בכל מקום, והתסריט היה כשירה ממושכת. "וכך מתחיל בעצם כל העניין, בלי מעוניינת ובלי מעוניין", דקלם דוד שעה שהוא מתרחץ עם מישהי, והמשיך: "זהו סרט על בדידות, בדידות בשניים". "זוז" היה מצחיק יותר, כי כל הסרט נסוב על השאלה המודעת לעצמה, על מה הסרט. מוטיב נוסף בו כלל משחקים עם תת-מקלע.

נפגש עם אבידן כשהיה בן 15, והכיר את שיריו בעל פה. בן (צילום: נמרוד סונדרס)

תת-המקלע הזה כיכב בסרט נוסף שביים, הגורם בדיעבד להלם. הוא נקרא "הכול אפשרי", ובו ניתן לראות את אבידן מקבל זריקות במעין בית חולים (שכל האחיות בו הן דוגמניות), בדומה לאופן בו אושפז שנים קודם לכן, אי אז עם נתן זך. בהמשך נסע לכיכר מלכי ישראל, רדוף על ידי המשטרה - נכנס לרחבה וירה בדמות בלתי נראית, בדיוק בנקודה בה יגאל עמיר עתיד לרצוח את רבין. בקאט הבא, הוא ישב בכיכר וכותב במכונת הכתיבה: "הפיתרון: תת-מיקלע, הפיתרון: תת-מיקלע", כשהמשפט "הגם אתה, ברוטוס?" מרחף בצמרור ברקע. הצפייה בסרט כיום היא תמוהה, בהתחשב בכך שיצא ב-1969.

וכך, עם הצורך ההולך וגובר ליצור עצמאית, אבידן רשם את חברת הפקות הסרטים והספרים שלו כחברה בע"מ. ב-22 לפברואר 1971, תועדה ברשם החברות של ישראל חברת "המאה השלושים", ולדבריו, מטרתה הייתה להפיק תכניות עילית. "יעבדו בה רק אנשים מחוננים, למן הנער השליח ועד המגישים. התחנה תשדר לציבור של חצי מיליון בני אדם אינטליגנטים, המצויים עתה בישראל וסובלים מתת-תזונה רוחנית. מי שסבור, שכולם מעוניינים להישאר פרימיטיביים, טועה טעות חמורה. טעם הציבור הוא פונקציה של מה שהוא מקבל". זו הייתה, בסך הכול, תקופה פורייה עבור אבידן, בה סגנונו נפרס לכל חללי היצירה.

בוא ונסה לעניין אותי

אבידן המשיך לנסות לפרוץ את גבולות התודעה, גם במדיום החזק שלו. הרחק מעבר לים, ההיפים דיברו על LSD כסם מאחד, המביא שלום. לעומתם, אבידן רצה להילחם בו, ובאקט שערורייתי נוסף - כתב ופרסם שירה בהשפעתו. כך, הוציא לאור את "דוח אישי על מסע ל.ס.ד" במקביל לספר נוסף, "שירים בלתי אפשריים". "דוח אישי על מסע ל.ס.ד" נכתב בצורה מפורזת וציורית, כאילו המילים עצמן הן תמונות, הן בצורה והן בתוכן. אבידן ניסה לאמוד את תכונות הסם דרך להטטנות השפה, עם משחק במכונת הכתיבה שלו, וקבע כי "כושר-ההסתממות של המלים עולה על כושר-ההתמללות של הסם". הוא תיאר את היצירה כמין "מחקר-מקורי על יחסים בין ל.ס.ד. לבין מילים", ו-"ספר מעורר לקורא הער". אופן הכתיבה של המשורר הלך ונעשה אז סבוך ומחוכם, עד לכדי פיצול של הקהל: היו קוראים נוספים שאיבדו אותו בשלב זה, בעוד אחרים נותרו מרותקים ומעריצים.

יוזמה חדשנית אחרת של אבידן הייתה סיאנסים קבוצתיים, אותם כינה לשיטתו האישית "נאו-סיאנסים". הוא יזם שידורים חיים והופעות ציבוריות, בהן הקהל המצטופף הביט בכוס הזזה על הדף, ומדי פעם נזף כי "יש פה מישהו ספקן שמפריע לרוח!". הוא הטריח מהמתים את ישעיהו הנביא, סאדאת, בן גוריון, משה דיין והמחזאים צ'כוב ואיבסן. רוחו של ביאליק סיפרה שהיא קראה את "ברזים ערופי שפתיים" והתלהבה. רוחו של איינשטיין הבטיחה כי בעוד 2,400 שנים תתגלה מהירות הגבוהה פי אלף ממהירות האור. עד היום לא ברור האם אבידן התבדח באירוניה דקה, שכן בעיזבונו שבמכון "הקשרים" נמצאו סיאנסים שערך גם לבד. נראה שאיש-העתיד התעניין לא מעט גם באנשי-העבר.

נלהב מהטכנולוגיה. אבידן (צילום: מעריב, יוסי אלוני)

אבידן קיבל כל מיני פלטפורמות נוספות לבטא בהן את עצמו, לרבות תכנית הרדיו החתרנית "בוא ונסה לעניין אותי", שבמסגרתה מאזינים התקשרו לאולפן וקיבלו 30 שניות לדבר על משהו שיעניין את המשורר. אם נכשלו, הוא ניתק להם בפנים. "כשמשהו משעמם אותי, אין סנטימנטים".

הוא הסתקרן גם מהטלוויזיה, שאז עוד הייתה בשחור לבן, וחזה שתהיה בצבע יום אחד. הוא חיכה לזה, כי ידע עד כמה הצבע יעמיק את חוויית הצפייה. סביב 1976, הוא קיבל הזדמנות ליצור גם תכנית טלוויזיה משלו - "מולטיוויזיה". לכל פרק הוקצו 40 דקות, בהן הופיעו אנשים בלתי שגרתיים ברצף של אירועים משונים בקצב מהיר, רובם מתחומי הספרות והאמנות, לצד כל מיני מופעי פרפורמנס בכיכובן של דוגמניות, כמו למשל חלי גולדנברג. היו שם גם מופעי מיסטיקה אלקטרונית, ראיונות עם אמנים ואף עם רבנים. זאת, מתוך שאיפה לחקור באמצעות הקרנבל הזה את אפשרויות המדיום.

היחיד, כמעט, שתמך ב"מולטיוויזיה", היה חברו גבריאל מוקד. שאר העיתונאים הגיבו בחוסר סבלנות. "כנמנה עם המכנה המשותף הנמוך ביותר אני מודיע, שלא אצליח להמריא אל עומק החכמה של אבידן", כתב טדי פרויס בעיתון דבר. הדה בושם כתבה ב"הארץ" ש"דוד אבידן מעוניין בעצמו באורח טוטאלי, ולא רק מעוניין, אלא מאוהב בעצמו". מבקרים אחרים כינו את התכנית "מולטי אכזביזיה". היא ירדה מהמסך אחרי שלושה פרקים בלבד, אף שצולמו לה תשעה - ואבידן האשים את רשות השידור בכך שערכה סקר-צפייה לא מייצג, וכפתה על הקהל את דעותיה.

"אתכם באבלכם", בירך הרמטכ"ל

בשלב הזה היו לו אויבים רבים מספור. גם בהופעותיו הציבוריות, אפילו אלו שנעשו במרכזים קהילתיים לנוער, היה עשוי לרמוז או להטיף להתנסות ב-LSD ולהתמסטל. תמיד היו שערוריות, ובתוך כך, מצא לו גם מאהבת שערורייתית: לילי סיגל, בת ה-22, יפהפייה רחובותית אדומת-שיער. היא העריצה אותו, למדה עליו במגמה לספרות שבתיכון שלה וחשבה שהוא חייזר שנחת בקפסולה מהחלל בלב תל אביב.

השניים החליטו להתחתן מהר מאוד, ואלה היו נישואין שניים גם לו וגם ללילי. החגיגה התקיימה במועדון המאנד'יס, לשם הוזמנו אנשי בוהמה, משוררים ונבחרי ציבור, לרבות שר החוץ דאז, אבא הלל, אנשי צבא ושרי משטרה. אחת האורחות, ששמה לא נתגלה עד היום, רכנה ללילי ולחשה לה: "תנצלי את אבידן כל עוד הוא שלך". על מפתן דירתם של בני הזוג נערמו מכתבי הערצה, ביניהם ברכה מבדרת מהרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר: "אתכם באבלכם" .

סיגל הייתה פרסונה בפני עצמה, כשחקנית ודוגמנית, ואף היא סיפקה, כל חודש כמעט, שערוריות לרכילאים. אורחים שהגיעו לביתם טענו כי השניים דיברו בלי הפסקה ובקדחתנות על חיי המין שלהם. הם אפילו פרסמו תמונות עירום זוגית בעיתונים, כמחווה לג'ון לנון ויוקו אונו. סיגל גם קיבלה טור עיתונאי משלה, ובו כתבה בפירוט על חייה עם המשורר, מה שתואר כ"קרב קראטה בלתי פוסק". אבידן באמת למד קראטה, וזה הקל רק מעט, לטענתה, על התקפי הזעם שלו. בזמן חייהם המשותפים כתב אבידן את הספר "שירים שימושיים".

אבידן יידע את אשתו שיש בחייו נשים נוספות, ושהיא מוכרחה להשלים עם קיומן כחלק מ"הפועל למילוי מחודש של המצברים של המשורר, המתרוקנים במהירות יוצאת מן הכלל". יום אחד הניח על ברכיה את השיר "הרי את מותרת", ולילי פרצה בבכי. הם הלכו מחובקים ומנושקים להתגרש ברבנות, במה שכונה "גירושי זוג יונים". היא שמרה את שם משפחתו עד היום.

בת הזוג הבאה של דוד הייתה דליה מבורך, ילידת שכונת פלורנטין, הצעירה ממנו ב-21 שנה, ולימים במאית מוערכת. היא הייתה אז בת 18. מנחם בן כינה אותה "השותקת", מפני שמיעטה לדבר כשאבידן בילה עם חבריו, משוררים ידועים כוולך, עמיחי, ורביקוביץ'. אבידן קרא לה "אשתי", אף שלא נישא לה, וסיפר שאהב אותה מאוד. בסופו של דבר נפרדה היא ממנו, פרידה שהייתה קשה וכואבת, ולא שמרה עמו על קשר עד אחרון ימיו.

האבידניום האינטרגלאקטי

אבידן, כל כמה שהגדיר את עצמו כבלתי מתחייב, המשיך לחפש אהבה וקשר בכל מקום. גם הפעם, הטכנולוגיה של העתיד הייתה הכתובת. כך, בעת שחי בזוגיות עם מבורך, הוא קידם את פרויקט הבינה המלאכותית שלו. במשך שנים הוא פנה לאוניברסיטאות מארצות הברית ושאל אם הן יכולות לאפשר לו לשוחח עם תוכנת מחשב. הוא היה מרותק מהאפשרות לערב בין הספרות להיי-טק, אך התשובות שהגיעו מהניכר היו מאכזבות. על פי רוב תהו המדענים האמריקנים על מה הוא בכלל מדבר. כעבור כמה שנים הובא לידיעתו כי פרופ' יוסף ווייזנבאום אחד, מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), יצר תוכנת-מחשב הנקראת "אלייזה" (על שם אלייזה דוליטל, גיבורת המחזה "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שאו). התוכנה הונחתה לייצר דיאלוגים, כשהתכנות הספציפי שלה מזכיר את תבנית התקשורת הפסיכיאטרית.

ווייזנבאום חבר לאבידן, יחד עם עוד כמה פרופסורים ומתכנתים מ-IBM, אחדים מהם ישראלים - ד"ר ראובן אמיר ומר צבי ינאי - ואלו סידרו לאבידן דיאלוג בן 15 שעות עם מחשב IBM/370, דגם 145, לרבות מסוף. מכך נולד הספר: "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי: שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב", היצירה הספרותית הראשונה שנכתבה באופן זה, ותורגמה לאנגלית. השיחה התנהלה באופן של שורה-שורה:

אני: הלו.
המחשב: מה שלומך. נא הצג את בעייתך.
אני: אני רוצה לקנות רכב חדש, ואין לי מספיק כסף.
המחשב: מדוע אין לך מספיק כסף?
אני: עבודתי בלתי-ממוסחרת ביסודה. היא ניסויית מדי.
המחשב: מדוע אתה אומר, שעבודתך בלתי-ממוסחרת ביסודה?
אני: אנשים לא נוטים לשלם במיוחד בעד הדברים, שאני מתעניין בהם. ואני רוצה לנסוע לחו"ל.
המחשב: האם אתה נהנה להתעניין?

שם התחילה ההידרדרות. פוסטר הסרט "שדר מן העתיד" (צילום: באדיבות המשפחה, ציפורן לוטם ומכון "הקשרים")

וכך השיחה ממשיכה, ומגיעה לעומקים מרתקים. אבידן חזה למעשה כי צפנים ממוחשבים יהיו מחבריהם של תמלילי-העתיד. הוא השתדל למצוא אינטימיות עם אלייזה, וחלק איתה את חוסר יכולתו לשלוט בתשוקה שלו, דאגות בענייני דיאטות, המצב בים התיכון, חיי נצח ועוד.

עיסוק נוסף של אבידן במדע, אם אפשר לקרוא לזה כך, התבטא "בזיהוי" היסוד הכימי הבדיוני "אבידניום" - אותו יסוד-מנטלי הנכרה מתוך הנשמה, ומאפשר לזכור קדימה ולשכוח את העבר. מי שמגלה את האבידניום הטמון בו הופך להיות אינטרגלאקטי, יוצר מתוך הבנה פראית ורחבה, ומגלה את הקיום.

מה אם אדבק במה שבני-האדם מכנים בדידות?

על מנת להרגיש את האבידניום שבתוכנו, אולי צריך לנקות את הכעס שאבידן מעורר לפעמים. באותה חמלה יש לקרוא את "תשדורות מלוויין-ריגול" שיצא אז לאור, והורכב משירים נקיים ומצוינים, חלקם פוליטיים ומביעים מעורבות אזרחית - לצד קשקושי אותיות ומספרים, ניסויים בלשון העברית. אחד מן השירים, "שדר מן העתיד (תקציר לסרט)", חשף פרויקט שעתיד להתממש: סרט מדע בדיוני - סוגה שרבים עדיין זלזלו בה.

אבידן השקיע את כולו בסרט דובר האנגלית, וגייס אליו שחקנים מהעולם. מוזיקאים אמריקנים וישראלים הלחינו לו מוזיקה חייזרית. התסריט עסק רבות בטלפתיה - תחום חביב על אבידן - וברדיואקטיביות, החלל, מטאפיזיקה ומלחמות עולמיות, כמו גם, כמובן, במין.

"שדר מן העתיד" מגולל את סיפורו של נוסע בזמן משנת 3005 (השחקן ההולנדי ג'וזף בי), הנקרא FM - Future Man - שמגיע להווה ומנסה לשכנע את חברי האו"ם להתחיל את מלחמת העולם השלישית כבר עכשיו. הוא מעניק לסגל האו"ם מכשירים לשמיעת טלפתיה, הנקראים אלקטרוטלפתורים, ומשדר במחשבות את טיעוניו. מדען ישראלי (אבי יקיר) מנסה לסכל את המזימה, תוך שהוא נרדף על-ידי אהובתו העירומה תמיד (אירית מאירי), שרוב הסרט אוכלת אגוזי. בסוף מתברר שכל העניין לא היה אלא תעלול של חברה יפנית, המעוניינת לשווק בהיקף המוני את האלקטרוטלפתורים ולשלוט בתודעת ההמון.

הסרט אמנם מוזר ביותר, אך עתידני ומרשים בדרכו. אפילו באבסטרקטיות שלו. בסופו מסביר דוד מהו הפרדוקס של הזמן בחיינו, הסבר שקשה למחות מהזיכרון: "כמות הזמן שנדרשת על מנת להבין את קונספט הזמן, גדולה מכל הזמן שיש לו לאדם להבינו - גדולה מכל הזמן שיש ביקום בכלל".

כש- Future Man נוחת בכדור הארץ, הוא שואל בפחד: "מה אם אדבק במה שבני-האדם מכנים בדידות?". ואולי המילה הזו מתאימה לתאר גם את חווייתו של אבידן עצמו עם צאת הסרט לאקרנים. הקהל והמבקרים לעגו לו, והוא הוקרן פעם אחת בלבד. בכל זאת, זכה הסרט בהוקרה מסוימת, רחוק מכאן, בדמות מועמדות לפרס Fantasporto בברזיל, כסרט המדע הבדיוני הטוב של השנה.

אחרי ההרפתקה הזאת, אבידן הפסיק ליצור סרטים. ציפורן לוטם, מי שתהיה אם בנו היחיד, מזהה בריאיון לוואלה! NEWS את אותו הרגע כתחילת ההידרדרות של המשורר הגדול. "זה תהליך של הרבה שנים, אבל אני חושבת שההידרדרות הקשה הייתה קשורה בסרט", היא אומרת. "הוא איבד שם את כל כספו, השקיע הרבה מאוד בסרט הזה והסרט הזה ירד לטמיון".

"הוא אהב את העתיד, חי בעתיד, ואמר שהוא בא מהעתיד"

בשלב מסוים, הוא החל לחפש מזכירה חדשה לחברה שלו. אחת מהמועמדות הייתה לוטם, ילדת טבע צעירה ויפה, צעירה ממנו ב-27 שנה, שכבשה את ליבו מרגע שהגיעה לריאיון. אבידן לא שכר את שירותיה כמזכירה, אך התאהב בה, והשניים נסחפו לרומן משמעותי. לוטם הייתה האישה היחידה שאבידן רצה להביא איתה ילד, והשניים קראו לבנם תר. הוא גדל עם יחד עם אביו במשך שנתיים-שלוש, עד שלוטם לקחה אותו ועזבה את הבית.

תר אבידן, בן 33 כיום, חי בגרמניה עם אשתו סופי ובתם הנקראת, איך לא, מילה. אף שציפורן הייתה זו שעזבה את דוד, היא שמרה על עיזבונו והייתה אמונה על תרומתו למוסדות שונים בארץ ובעולם. היא רואה בהפצת הגאונות של אבידן שליחות. כשהסכימה להתראיין, הגעתי לביתה שביישוב הרדוף, ונוכחתי לראות אישה מרשימה, עיניה תכולות וחזקות, יציבתה זקופה.

את עדיין קוראת את השירה שלו?

"בטח. אני מגלה את דוד כל הזמן מחדש. אני יכולה לקרוא את אותו שיר מאה פעמים וכל פעם הוא ייראה לי אחרת. הכתיבה של דוד היא מסע, כי השירה הייתה מהות חייו. כל דבר שהוא עשה היה שירה. הוא תמיד אמר: 'אני לא חי משירה, השירה חיה ממני'. זו טעות שהרבה אנשים עושים, כותבים כמה שירים וקוראים לעצמם משוררים. לא, שירה היא מתת, ויש לזה מחיר עצום".

מה המחיר של חיים כמשורר?

"הרי התייחסו לדוד כאל משוגע. אנשים שיש להם רוח פעילה, משלמים על כך מחיר בנפש, לכן הרבה פעמים יוצרים גדולים הם משוגעים. גם האסטמה שלו השפיעה עליו, כי תחשבי מה זה לחיות במצב שאין לך אוויר. האוויר שלו היה כלוא בריאות ולא השתחרר. למעשה הוא היה אדם שלא מצליח לשחרר מכל בחינה שהיא. הוא לא הצליח לקיים חיי משפחה, ואני חושבת שהוא נורא רצה להצליח. הוא אמנם הצחיק אותי המון, היה לי כיף לידו, אבל הוא היה אדם לוחמני, סמוראי. הוא נלחם בכל דבר".

מגלה אותו כל פעם מחדש. אבידן (צילום: מעריב, יוסי אלוני)

ואיך זה לחיות עם סמוראי?

"ברגע שהלוחמנות הזו הופנתה כלפיי, זה היה סיוט. לא הייתה לי שם שום יכולת לעמוד מולו. היה מאוד קשה לחיות איתו, אף אחת לא הצליחה לשרוד את הלוחמנות שלו. נכון שמשהו בזוגיות שלנו היה אחר מכל הקשרים שלפניה כי הפכנו למשפחה, וגם כי נכנסתי לזוגיות הזו עם שתי ילדות קטנות מנישואין קודמים. באופן מפתיע, הוא ממש אהב אותן".

הוא נלחם בך גם כשעזבת אותו?

"כשעזבתי אותו זה היה כמו סצנות של תינוק. אמרתי שאני לא יכולה לגדל שני תינוקות, יש לי כבר תינוק אחד. גם הבנות היו קטנות נורא, ופשוט הרגשתי שאני מתחרפנת. האחריות שלי כאמא היא הייתה בראש מעייניי. הייתי מוכרחה להפוך גם כן ללוחמת, וללכת. היה לי ברור שבמה שקשור לילדים שלי אני אנצח, אבל זה עלה לי במחיר. יש לזה תיעוד בכל מיני קטעי עיתונות, כשדוד דיבר עלינו בריאיונות. בכלל, אפשר להגיד שבהתנהלות שלו בקשרים שלו עם נשים היו הרבה באגים".

את מאמינה שהוא באמת ראה את העתיד?

"הוא חזה את האינטרנט לפני שהיה אינטרנט, ועכשיו גם מדברים על הבינה המלאכותית, עליה הוא כתב ב'פסיכיאטר האלקטרוני שלי'. באמת, הרבה דברים הוא חזה. הוא אהב את העתיד, חי בעתיד, אמר שהוא בא מהעתיד. הוא הקליט אינסייטים על העתיד ואני רואה אותם מתגשמים. כשישבתי בארכיון הסינמטק אחרי מותו, צפיתי ב'הכל אפשרי' ותפסתי שהוא חוזה את רצח רבין. קראתי לאחראי הארכיון בהלם מוחלט. הרי רבין מת חצי שנה אחרי דוד".

והוא באמת לא ישן כמעט?

"הוא לא ישן. הוא שרף את הנר שלו. הוא נאלץ לקחת כדורים כדי לישון, וגם איתם הוא נותר עירני. התודעה שלו הייתה כל הזמן ערה, והוא עשה רעש ברמות שאי אפשר לתאר. הוא לא התאים בשום צורה לחיים היומיומיים, הטריוויאליים, כי הוא לא היה בנאדם טריוויאלי. מעולם לא שמעתי ממנו רכילות, סתם לדבר על מישהו. הוא היה אחר מכולנו. את יודעת", היא צחקה, "כבר 25 שנה הוא מת, ועד היום יש לי בולי דואר שלו שאני משתמשת בהם. תארי לעצמך כמה בולים הוא השאיר, שהם מחזיקים 25 שנה!".

אני שואלת אותה אם הוא ידע גם להקשיב. התשובה אינה חד משמעית. "הרבה שנים מראיינים אותי עליו ואף אחד לא שאל אותי שאלה כזאת קשה", היא משיבה. "הייתי אומרת באותה מידת נחרצות כן ולא".

הוא היה אדם מתחשב, לפעמים?

"היה בו צד מאוד נדיב. הוא אימץ אליו הרבה מאוד יוצרים צעירים שהוא חשב שהם טובים. רוני סומק תמיד מדבר על זה, שהוא היה רק ילד, ודוד פתח לו את עולם השירה. הוא נתן לאנשים אומץ. מצד שני, אם הוא החליט שהוא קוטל מישהו הוא היה אכזרי".

בכל זאת לקחת על עצמך לשמור על היצירה הגנוזה שלו.

"זו העבודה שלי, זה המס שאני משלמת לדוד. ככה אני מתייחסת לזה. זו המחויבות שלי לקשר איתו. זו המחויבות שלי אליו כאדם, כבן הזוג שהוא היה לי, לאבא של תר, ובראש ובראשונה - לאישיות שלו. אני ידעתי את זה גם בקטעים הכי-הכי קשים שלי איתו. ידעתי שהוא אדם חד פעמי".

רגע לפני האחרון

מערכת היחסים האחרונה של אבידן הייתה עם המשוררת, הסופרת והעורכת דפנה שחורי, איתה כתב ספרי ילדים ושירה. אלא שהוא נהג לעקוב אחריה, עד שלבסוף גם היא נפרדה ממנו. את שנותיו האחרונות בילה בבדידות איומה.

חבריו, בייחוד גבריאל מוקד, התחננו לגורמים רשמיים שיעזרו לאיש, שבכל זאת תרם לתרבות הישראלית. הרי אבידן תורגם לאנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית, פולנית, ספרדית, איטלקית ויידיש. מוזיקאים רבים הלחינו את שיריו. הוא לימד סדנאות כתיבה באוניברסיטאות, זכה בפרסים, תרם למחקרים מדעיים, והיה אזרח פעיל שנידב את כישרונו. אך העזרה הגיעה בקושי, והוא נותר מכור לממריצים ולתרופות שינה, עם חובות בגובה 100,000 שקלים, ערירי ומתחנן לעבודה.

כאשר גבריאל מוקד הגיע עם צוות צילום לכתבה על אבידן, הוא חש בבטן שמשהו לא בסדר. הם דפקו ודפקו והמשורר לא פתח את הדלת, ומה שהתחיל ככתבת תחקיר פשוטה, הפכה לפריצה לביתו של אבידן ולקריאה נואשת של גבריאל והכתבים לסייע לאיש שחי לבד. איש-המילה כמעט ולא הצליח לדבר. הוא היה מוטל על הרצפה, עצוב ומושפל. "איפה משרד התרבות, מחלקת התרבות של העירייה, משרד האומנויות?", זעק גבריאל למצלמה. "האיש חתן פרס ביאליק! הוא אחד המתרגמים הכי גדולים מעברית לאנגלית שיש!".

"אבל למה לא אמרת שאתה צריך עזרה?", חקרה הכתבת את אבידן. הוא השיב בשקט: "לא נעים".

אבידן לא הצליח לתכנת את אי-מותו. הוא הלך לעולמו ב-11 במאי 1995, כשהוא בן 61 בלבד. כשנסע אחיו נדיב לבית האבות של אמם, פנינה, כדי לספר לה על מות בנה, היא פלטה צרחה שחרכה את אוזני המקום. אין דבר שהיא אהבה יותר מאת ילד-המשיח שלה, הילד שקרן לידה. אולי גם היא האמינה שהוא לא יכול למות. אולי הייתה צורחת יותר, אילו ידעה איך מת בנה, אשף העברית, התרגום, העשייה, הנבואה - שנזנח ונשכח.

לָמוּת -
מַשְׁמָע לִרְאוֹת לְמֶשֶׁךְ רֶגַע-שֶׁל-גְּסִיסָה
אֶת כָּל הָאָרֶץ הַיָּפֶה שֶׁמִּתַּחְתֶּיךָ. הָעֲמָקִים
הֵם בֶּאֱמֶת, אֵפוֹא, רַק חָלָק מְשַׁלְּמוֹת. אָמְנָם
אֵינְסוֹף שֶׁל חֶסְרוֹנוֹת, אֲבָל כֻּלָּהּ
יָפָה וּרְחָבָה וַאֲהוּבָה, לְפָחוֹת
כְּשֶׁמַּבִּיטִים עָלֶיהָ מִן הַגּוֹבֶה, כְּשֶׁהָאוֹר
קוֹפֵא בָּאִישׁוֹנִים בבתאחת כְּמוֹ יַהֲלוֹם מֻפְלָא
מֵחֲלוֹמוֹת-יַלְדוּת אוֹ אַגָּדוֹת-שֶׁל-גְּמָדִים, כְּשֶׁהַגְּסִיסָה
הִיא הַמַּצָּב הַוַּדַּאי הַיְּחִידִי בְּבִלְיוֹגְרָפֶיהָ הַקְּצָרָה שֶׁלְּךָ, וְהַמַּבָּט
צָלוּל וּמְפֻקָּח וְאַחֲרוֹן. וְאָז לַשָּׁוְא
פּוֹרְחוֹת פִּתְאוֹם יָדֶיךָ הַמֵּתוֹת
בְּמִין תִּקְוָה מִטּוֹרְפָהּ לַחֲזֹר, לַחֲזֹר לְמַטָּה,
לַחֲזֹר וּלְוַתֵּר.

(מתוך: "שנאה ארוכטווח", ברזים ערופי שפתיים)

תודה מיוחדת לאילן בר דוד מארכיון "הקשרים" באר שבע, שפתח את דלתותיו פעם אחר פעם למחקר עבור הכתבה; לאדיבה גפן ממכון גנזים - אגודת הסופרים; למאיר רוסו מארכיון סינמטק ירושלים; ולציפורן לוטם.

  • דוד אבידן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully