עשרים שנה למותו של יהודה עמיחי, המשורר שיחיה לנצח

    הכהן הגדול של החמלה, שהפך לחלק מההיסטוריה הישראלית ומסידור התפילות שלה; המשורר עטור התהילה, שלא נתן להצלחה לסחרר אותו; והאבא שתמיד היה שם. חמישה יוצרים ויוצרות, בהם בתו של יהודה עמיחי, מספרים על מורשתו במלאת עשרים שנה למותו

    • יהודה עמיחי

    הארכיאולוג של הנפש, המשורר של שברי החרס / רוני סומק

    עשרים שנה חלפו מהיום בו נפרדנו מעמיחי. ייאמר מיד: שירתו לא מתה עם מותו. זוהי, לשמחתי, שירה למרחקים ארוכים. שירת נצח. אני מלמד אותה בכל מסגרת והיא זוכה למחיאות כפיים. זו שירה שכל פעם מתגלה עוד פן מאלף הפנים שלה.

    "שמי יהודה", כותב עמיחי באחד משיריו, "וקוראים לי יודה באהבה". הערה זו אינה רק על המרחק בין העברית התקנית לבין העברית המדוברת, זוהי גם תפיסת עולמם של שיריו. עמיחי היה ממחוללי המהפכה שהורידה את השירה העברית לכביש. הוא הסיר מהשירה את בגדי החג שלה והראה שהיא פוטוגנית גם עם צווארון כחול. הוא עקף את האוטוסטרדות הלאומיות וסלל גם את דרכי העפר אל האישי, אל הפרטי. שירה, על פי תפיסת עולמו, יכולה להתעסק גם ברחמים של אלוהים על ילדי הגן וגם בשערה הארוך של נערה אחת. הכל באותה עט. הדיו שלו גם מתאבל על מות האב וגם מתפתל לאורך השדרה שאין בה איש.

    עוד בוואלה! NEWS

    במלאת 90 להולדתו: חמישה שירים גנוזים של יהודה עמיחי מתפרסמים לראשונה

    לכתבה המלאה
    יהודה עמיחי, כפי שצייר אותו רוני סומק (באדיבות רוני סומק)

    כוחה הגדול של שירתו הוא ביכולת להאיר פינות .בפינות אלה מציבות המלים מראה בה משתקפות פנינו, אחד לאחד, ועל הפנים האלה יודע לצייר עמיחי את נקודת המבט שלא ראינו קודם. הוא הארכיאולוג של הנפש, הוא המשורר של שברי החרס והוא הקוסם ששולף מהשברים האלה שיר חדש.

    רוני סומק הוא משורר זוכה פרסים, כולל פרס יהודה עמיחי לשירה.

    השירה של אבא עדיין חיה, וזו הנחמה / עמנואלה עמיחי

    עשרים שנה חלפו. במונחים של נצח זה זניח, אבל בחיי בני אדם זה פרק זמן משמעותי וחסרונו של אבא שלנו בחיינו גדול. כל כך הרבה אנשים מספרים לנו כמה שירתו השפיעה עליהם, כמה ניחמה אותם ברגעי שבר או החכימה אותם בעצה או במחשבה. מדובר בצעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, מהארץ ומהעולם. השירה הנפלאה שלו עדיין חיה ומעוררת השראה, וזו הנחמה והמתנה הגדולה ביותר.

    לפני כמה זמן נשאלתי מה הזיכרון הכי גדול שלי ממנו. הזיכרונות משתנים בהתאם לזמן ולנסיבות החיים, אבל אני חושבת שזה שמלווה אותי תמיד הוא ההליכות שלנו יחד כשהיה מלווה אותי לחוג או לחברה. הליכות שקטות ונעימות בירושלים. היינו קצת משוחחים בהן, קצת שותקים בהן ובעיקר הולכים. בדיעבד, אני מבינה עד כמה הנוכחות השקטה והאוהבת שלו היתה משרה בטחון באותן הליכות. אני מניחה שגם לא מעט מחשבות ושורות נכתבו בהן.

    "החסרון שלו בחיינו עדיין גדול". עמנואלה עמיחי (צילום: נמרוד סונדרס)

    לשמחתנו, הוא היה אבא מעורב מאוד. אני זוכרת תמיד כמה גאה היה כשהגיע לאסוף אותי משיעורי בלט, תמיד קצת לפני סיום השיעור, ואיך עמד שם בחיוך רחב.

    השירה היתה חלק בלתי נפרד מחייו, והוא כתב אותם באופן ייחודי רק לו. הוא אמר פעם שהוא כותב כי הכתיבה עוזרת לו, מקלה עליו ואחר כך, לדבריו, גם אחרים מוצאים את עצמם בה.

    היה בו משהו נדיב במובן הרגשי והאנושי - תמיד קשוב. הוא היה מורה כל חייו, ועד היום תלמידיו זוכרים לטובה אותו ואת אישיותו. הוא גם תמיד אישר למלחינים, אמנים ושחקנים להשתמש בשיריו, ואמר פעם שההאזנה לשיריו המולחנים היא כמו חוויית דה ז'ה וו עבורו.

    את השיר 'הגוף הוא הסיבה לאהבה' קראתי בטקס ההלוויה של אבא. במובן מסוים, גוף האדם הוא הסיבה לאהבה. יש משהו כל כך יפה לראות במוות של הגוף גם שחרור - שחרור של אהבה. כמו האהבה שמשתחררת מהגוף לאחר שמת, כמו מטבעות המזל המשתחררות מן המכונה, כך גם השירים שכתב ושנותרו אחריו:

    "הַגּוּף הוּא הַסִּבָּה לְאַהֲבָה
    אַחַר-כָּךְ הוּא הַמִּבְצָר הַשּׁוֹמֵר עָלֶיהָ
    אַחַר-כָּךְ הוּא הַכֶּלֶא שֶׁל הָאַהֲבָה.
    אֲבָל כְּשֶׁהַגּוּף מֵת, הָאַהֲבָה יוֹצֵאת חָפְשִׁית מִתּוֹכוֹ
    וּבְשֶׁפַע גָּדוֹל,
    כְּמוֹ מְכוֹנַת מַזָּל שֶׁנִּשְׁבְּרָה
    וּבְבַת-אַחַת שׁוֹפֶכֶת מִתּוֹכָהּ
    בְּצִלְצוּל רוֹעֵם אֶת כָּל הַמַּטְבְּעוֹת
    שֶׁל כָּל דּוֹרוֹת הַמַּזָּל".

    עמנואלה עמיחי היא בתו של יהודה עמיחי

    גוף האדם הוא הסיבה לאהבה. יהודה עמיחי (צילום: ארכיון משפחת עמיחי)

    אב רוחני, חמצן של חסד רגעי / טל קנטור

    מזה שנים, בכל פעם שאני הולכת לאיבוד, מחפשת עוגן, נחמה או תזכורת לבית פנימי עמוק, אני ניגשת לקרוא בשירים של עמיחי.

    כמו כיסי אוויר ששמורים לי בסוד בין הדפים, מילותיו תמיד מהוות עבורי חמצן של חסד רגעי, ואפילו מזור, שכן מאז ומתמיד מצאתי במילים שלו צוהר לדברים רבים שקרובים לליבי, ולא הצלחתי לתת להם ביטוי מילולי. אני מזהה בשירתו הרבה ממני ומאיך שאני רואה ומרגישה בעולם.

    במבטו הצלול על היומיום הוא מחלץ המון יופי וליריות, ושוזר אותם בטבעיות עם הצער, הכאב והגעגוע שיש באדם. דרך שיריו הוא לימד אותי לאהוב את היופי החבוי בכאב, לראות את החן ואף ההומור הבוקעים משגרת היום הפשוטה ולחבר כך את הרגשות העזים ביותר עם הפרטים היומיומיים הקטנים ביותר.

    המילים כמזור. יהודה עמיחי (צילום באדיבות ארכיון משפחת עמיחי)

    השירה של עמיחי התוותה עבורי נקודת מבט אישית פנימית וחיצונית, והשפיעה באופן משמעותי על החשיבה והיצירה שלי.

    גם בתור ירושלמית, החיבור והאהבה המורכבת שלי אל העיר הזו התחברה לאיטה עם זו של עמיחי, ואפשרה לי לבנות לעצמי עיר רב שכבתית שמכילה את רובדי העבר יחד עם ההווה הדינמי שלי בה.

    "ולאהוב מחדש הוא כמו בעיה/ של אדריכלים בעיר ישנה: לִבנות/ שוב במקומות שכבר היו/ שיֵראו כמאז, ובכל זאת של עכשיו" (מתוך "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" של עמיחי).

    היחסים המורכבים בין הווה לעבר הם נושא מרכזי בעבודותיי, ומכאן שהחיבור שלי אל עמיחי ועיסוקו בזיכרון גם הוא עמוק.

    כך למשל, נתקלתי בריאיון טלוויזיוני איתו משנות השבעים. בצילום שחור לבן מגורען, נראה עמיחי משיב לשאלות בני-נוער ומרחיב, בין השאר, אודות שיר שכתב על זיכרון של אהבת נעורים בגן ציבורי. הוא סיפר איך במשך שנים הגן הזה המשיך לחיות בתוכו והוא הוסיף וחזר אל הגן הזה בשיריו שוב ושוב.

    קולו הרך של עמיחי, לצד חזרתיות תנועות-ידיו המעגליות, תפסו את תשומת ליבי. התרגשתי לראות כיצד החזרה אל הזיכרון מתבטאת לא רק באומרו 'שוב ושוב ושוב', אלא גם בתנועת הגוף שלו.

    את רגע החיבור הזה אימצתי אל תוך עולם היצירה שלי, וכך הוא הפך לרגע מהותי בסרטי הקודם.

    שיריו של יהודה עמיחי נצחיים ומתחדשים תדיר. אין לי ספק שהם יוספו ללוות אותי הלאה, ושאמצא את עצמי חוזרת וקוראת בהם שוב ושוב - ושוב.

    טל קנטור היא במאית. סרטה "במילים אחרות" הוקרן במעל מאה פסטיבלים ברחבי העולם וזכה בפרסים רבים.

    מתוך "במילים אחרות" של טל קנטור (צילום: יח"צ)

    הכהן הגדול של החמלה / שלומית נעים נאור

    שיריו של יהודה עמיחי תמיד היו שם ברגעי משבר ושמחה, אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין קראנו במעגלי תקווה וייאוש את השיר "במקום שבו אנו צודקים לא יפרחו פרחים"; אחרי ביקורים בבתי חולים נזכרנו ב"דיוק הכאב וטשטוש האושר"; בימי הזיכרון חשבנו על האל שאלמלא היה מלא ברחמים אזי היו רחמים. בעולם. שיריו נהיו חלק מסידור התפילות הישראלי, חלק ממילות אהבה ונחמה השגורות על לשוננו.

    עמיחי הוא זה שמסייע לנו להסביר לעצמנו את הסיפור הלאומי שלנו: הדור הקודם מוריש לנו את ההיסטוריה, אנחנו נוריש אותה לילדינו. ומה כולל הסיפור שלנו? הוא מורכב מהמלחמה וזוועותיה, ומירושלים שהיא תמיד שתיים וראש העיר שלה עצוב, ומשירת אהבה עדינה ומלטפת ובנוי משפה שכולה קודש, כי שירה היא קודש.

    הוא נתן קול לציבור שלם המחובר לעברית ולמקורות, ושירה שאינה מנוכרת לאוצרותיה התרבותיים. שירה עמוקה ומורכבת ממטאפורות, משובצים בה פסוקים, פתגמים וחכמות חיים פרטיו ומשותפות.

    ברגעי משבר או שמחה, תמיד היה שם. יהודה עמיחי (ארכיון משפחת עמיחי)

    מעבר לנושאי השירה הכוללים את הקאנון היהודי כמקור השראה, הגישה ההיסטוריוסופית והמחויבות העמוקה לירושלים, יהודה עמיחי ממחיש לנו אמת שמשוררים נושאים בקרבם. השפה יכולה להכיל הכל. השפה יכולה להכיל את כאב המלחמה ואובדן החיים, את חדוות האהבה ומשבריה, את רגעי ההורות הנוראים והנשגבים, את תחושת השייכות ואת הרתיעה ממנה בדיוק, את היחסים המורכבים עם המקום.

    השפה היא כלי באמצעותו אנחנו לא רק מעבירים מסרים אלא יוצרים תרבות. ועמיחי הוא הכהן הגדול של החמלה, של ראיית הטוב, של עמידה נוכח קושי אדיר ומציאת נחמה בשפה ושל הקשר עם הזולת - וכך הוא מהווה עבורנו מקור השראה נצחי.

    שלומית נעים נאור היא משוררת ואשת חינוך, מעורכות "משיב הרוח". ערכה ביחד עם אליעז כהן את גיליון המחווה ליהודה עמיחי של כתב העת.

    לרכישת הגיליון בקרו באתר הרשמי של "משיב הרוח".

    ערוץ קטן אל הנצח / אליעז כהן

    כבר כשהשגתי לראשונה את הטלפון של יהודה עמיחי, הרגשתי שיש לי איזה ערוץ קטן אל הנצח.

    היו כמה שיחות טלפון ראשוניות בינינו, נרגשות ומגמגמות מצידי, חמות ומחויכות מצידו. אחר כך באנו אליו הביתה, המשוררים הצעירים שהיינו אז, של 'משיב הרוח', יושבים בסלון של יהודה וחנה עמיחי. הוא נתן לנו תחושה כל-כך נינוחה עד ששכחנו את הזמן העובר, וגם שאנחנו לא מכרים ותיקים.

    יודה היה כבר יהודה עמיחי, ה-משורר הישראלי. הכי אהוב, הכי משפיע, הכי מתורגם, הכי מפורסם. אבל שום דבר מזה לא סיחרר אותו, לא זייף אותו, לא הדביק בו אפילו גרם אחד של יוהרה.

    הוא היה אחרי כל-כך הרבה ספרים ואלבומים ובכל-כך הרבה שפות וארצות, ועדיין היה חם וקרוב ופתוח. והוא סיפר לנו, זה היה בחורף של שנת 1998, שעומד להופיע "פתוח-סגור-פתוח", ושזה ספרו האחרון.

    תמהנו עליו, כמעט כנבהלים, ושאלנו אותו למה "ספרו האחרון". הוא היה אז בריא לגמרי, בן 74, עם תאוות חיים גדולה.

    הכי משפיע, הכי מתורגם. יהודה עמיחי (צילום: ארכיון משפחת עמיחי)

    והוא הסביר לנו, בדיבור המתון והמחייך פנימה, שבשנים האחרונות המרווח בין הספרים גדל, והוא מגיע לשמונה ותשע ועשר שנים, כי שום דבר חיצוני לא קובע לו את כתיבת השיר ואת הוצאת הספר, והזמן מלמד אותו את חכמת-הזמן. "וחוץ מזה", הוסיף ואמר לנו, "אני מרגיש שאמרתי בספר הזה כל מה שרציתי לומר".

    היה קשה לקום ולהיפרד. איזה קסם פשוט חיבר בינינו בחוטי חסד ויופי על-זמניים, על-דוריים.

    אני מוצא את עצמי שב וחוזר אל המפגש ההוא, ויש עדיין לילות שלמים בהם אני נפגש איתו: בספרים, בקטעי ארכיון עימו ברשת, בשיחה והרהור פנימי, בשורות חדשות שנכתבות מאי-שם - אולי מאותו נצח לבן, מאותו המקום שיודה עצמו כתב אודותיו בחייו, והוא השורה שחקוקה על מצבתו בבית הקברות הצפוף והישן של סנהדריה בליבה של ירושלים:

    "אפילו מוות לא יפריד
    אלא יפגיש אותנו
    בפגישה מחודשת
    שאין לה קץ ביקום'"

    אליעז כהן הוא משורר, וערך יחד עם שלומית נעים נאור את גיליון המחווה ליהודה עמיחי.

    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully