העשורים שבהם נתן זך פעל במלוא העוצמה שלו היו המחצית השנייה של שנות החמישים, שנות השישים ושנות השבעים. זו תקופה מאוד חשובה, שבה בעצם קמה הספרות הישראלית, ובעיקר השירה שקיבלה את האופי שלה לעשורים רבים. היו כמה דמויות שקבעו את הסלעים של המפה הזאת - יהודה עמיחי, דוד אבידן, נתן זך, דליה רביקוביץ, יונה וולך, יאיר הורביץ, פנחס שדה ואני נאלץ להגיד גם אותי כדי לא להחזיר אף אחד. אלה בעיני היו העמודים שהשירה הישראלית נשענה עליהם. לנתן זך היה תפקיד מאוד מיוחד בדבר הזה כי הוא הרשה לעצמו להרגיש הרבה יותר זר לכל מה שהיה קיים פה קודם. מה שהיה קיים קודם זה השירה היישובית של האסכולה שנכתבה בימי המנדט בין השאר על ידי שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג, והתלמידים שלהם חיים גורי, ט.כרמי ו-ע. הלל. זך הרשה לעצמו להיות עוין יותר מאשר אחרים כלפי השירה הקודמת. הוא גם כתב מחשבות על מה השירה החדשה צריכה להיות, דבר שעמיחי, רביקוביץ, וולך והורביץ לא עשו אף פעם ואבידן ואני עשינו קצת. זך כתב הרבה, הוא ניסח את הדברים, ולכן היתה לו השפעה רבה.
סיבה נוספת להשפעה שלו הייתה כביכול חיסרון שפעל לטובתו - יחסיו עם השפה העברית. גם יהודה עמיחי וגם זך לא נולדו בארץ אלא בגרמניה, הם הגיעו לפה כילדים, ושפת האם שלהם לא הייתה עברית. אבל עמיחי בא ממשפחה דתית, שפת האם לא הייתה עברית אבל הוא מילדות הלך לבית הכנסת והעברית שלו הייתה מהסידור והתורה שלמד כילד קטן. עד גיל שש זך לא ידע מילה עברית, ובהמשך הייתה לו שפה יותר ענייה. העוני הזה היה לטובתו כי הוא יכול היה להראות שאפשר לעשות שירה מאוד טובה מאוצר מילים מאוד פשוט יחסית, בלי שורשים לתוך התפילה ולמשנה שהיו לעמיחי וגם לי. היה פה דור שלם של אנשים שגם אם הם נולדו בארץ, בבית הם עדיין דיברו יידיש או רומנית או צרפתית או ערבית-מרוקאית. אפשר לעשות דברים שנחשבים לחשובים בכלים פשוטים, בשפה פשוטה, וזך עשה את זה ראשון.
מבחינה פוליטית זך עבר תהליך. כשאנחנו הכרנו, בתחילת שנות השישים, הייתי הרבה יותר שמאלן ממנו. אני כתבתי אז שירים פוליטיים והוא עדיין לא. הוא התרחק מזה. אחרי שחזר מאנגליה, היה לו במשך שנתיים מדור ב'העולם הזה', ורק אז הוא התחיל לכתוב שירים פוליטיים וגם התחיל להתבטא בצורה בוטה פוליטית. הוא כתב ב'העולם הזה' שאני לימדתי אותו לכתוב שירה פוליטית. עד מלחמת ששת הימים זך היה הרבה יותר מתון פוליטית - הוא היה כמו משה דיין ותמך במפגלת רפ"י שהקים בן גוריון. המסע שלו שמאלה התחיל כשהיה באנגליה וקרא את העיתונות הספרותית-שמאלית. העמדה השמאלית החזקה שלו החלה ברגע שהוא החליט שצריכה לקום מדינה פלסטינית. הרעיון של שתי מדינות לשני עמים היום הוא רעיון נדוש אבל בסוף שנות השישים ותחילת השבעים זה לא היה רעיון רדיקלי שאפילו העבודה לא הייתה בעדו.
שיריו המולחנים מצוינים, הצלחות מאוד טובות גם בגלל שאת רובם שרו נורית גלרון ומתי כספי, והם פשוט אנשים מוצלחים לשירים האלה וגם כי יש הרבה הלחנות טובות לשירים שלו. החיסרון היחידי של שיריו המולחנים שהם משכיחים שירים שהם לא מולחנים, ויש אנשים שחושבים שזך זה רק השירים המולחנים האלה. וחלק מהשירים המולחנים שלו לגלרון הם לא שירים מולחנים אלא שירים שנכתבו במיוחד בשבילה, ולמעשה היו פזמונים או יותר נכון תמלילים שהוא כתב להלחנה, מילים לתווים.
זך היה מבוגר ממני בעשר וחצי שנים אבל כמשורר הוא היה מבוגר ממני בפחות שנים כי התחלתי לכתוב מוקדם. כשאתה משורר ויש לך יחסים עם משורר שמבוגר ממך בכמה שנים שהוא גם משורר מוביל באותו זמן - אתה כמובן לומד כל מיני דברים ממנו. גם למדתי ממנו דברים וגם התנגדתי אליהם. זה מין משחק מטקות כזה.
בשנתיים-שלוש אחרונות הוא לא היה נגיש. השיחה האחרונה בינינו הייתה לפני כמה שנים. נפגשנו במקרה ליד הבית שלו ברחוב מלכי ישראל בתל אביב, ליד החנות 'תולעת ספרים'. דיברנו בהליכה, הסתובבנו בכיכר ודיברנו כעשר דקות. הוא כבר לא היה במצב כל כך טוב. באותה שיחה הוא אמר לי: "הרופאים קבעו שיש לי אלצהיימר". בגלל שלפעמים האמת העובדתית לא כל כך עניינה את זך - לא הייתי בטוח אם מה שהוא אומר נכון, אם זאת באמת האבחנה. בשיחה הזאת הייתה מצד אחד מין טרוניה שלו לגבי מצבו, אבל מצד שני מצב רוחו לא היה כל כך רע. יצאתי בתחושה של מועקה מהשיחה הזאת, מבחינה זאת שלא נשקף פה עתיד טוב. כעבור זמן מה כבר אישפזו אותו.
זך היה משורר חשוב ואפשר להמשיך לדבר עליו מהבוקר עד הערב ותמיד יישאר משהו נוסף להגיד. אני לא חושב שכשאדם מת צריך לפטם את הציבור יותר מדי. יש הרבה שירים של זך שאני ארצה לקרוא, ואחד מהם הוא השיר "כשהלכה ממני נערתי" מתוך ספרו "שירים שונים" שהוציא בשנת 1960. זה מסוג השירים שזך כתב בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, שירים שעשויים ממילים מאוד פשוטות, יש להן מוזיקה אבל לא פורמלית אלא מוזיקה פנימית כזאת שזורמת. זה כאילו מאוד פשוט אבל הרגשות לא בהכרח פשוטים.
כשהלכה ממני נערתי / נתן זך
כְּשֶׁהָלְכָה מִמֶּנִּי נַעֲרָתִי,
כָּתַבְתִּי פַּעַם,
הָלַכְתִּי לְבֵית-הַקָּפֶה
וְהָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים:
גָּבֹהַ, שָׁמֵן וְרָזֶה
וְלַשָּׁמֵן הָיוּ שְׁנֵי פְּרָחִים אֲדֻמִּים עַל הֶחָזֶה
שֶׁל הַשָּׁמֵן (אַךְ לֹא
שֶׁל הָרָזֶה).
לְמַעֲשֶׁה,
כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, לֹא הִרְגִּישׁוּ בִּי.
יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה:
אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב
וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב
שֶׁרַק רוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת
אוֹ אֲפִלּוּ לֹא זֶה.
(ראיין והביא לפרסום: שגיא בן נון)