סיכום מוזיקה 2021. אימגבנק - GettyImages, עיבוד תמונה
סיכום מוזיקה 2021(צילום: עיבוד תמונה, אימגבנק - GettyImages)

פצעים ונשיקות: 10 האלבומים הטובים של שנת 2021

ג'וליאן בייקר סדקה את הלב, לוסי דייקוס מביטה לאחור בחמלה ואהבה, סם פנדר הוא הרבה יותר מרק פרצוף יפה, אנשי הנשיונל שילבו פעולה יפהפיה עם בון איבר, מנצ'סטר אורקסטרה מבטיחה ומקיימת, ומקום ראשון שגורם לנו להרגיש שיהיה בסדר. מני אבירם מונה את אלבומי השנה

מני אבירם
17/12/2021

2021 היתה שנה לא זוהרת במיוחד ביקום הגיטרות, ואם לחדד - שנה של הרבה שירים מבריקים, אבל של מעט מדי אלבומים שאפשר לזכות בתואר הזה. אחרי כמה שנות רוקנרול מוצלחות, מצאתי את עצמי מתקשה לבחור עשרה אלבומים שמאוד אהבתי כיצירות שלמות: כולם כללו קטעים נפלאים ששמעתי בריפיט, אבל מעטים מהם היו אחידים מתחילתם ועד סופם. גסיסתו של האלבום הוא לא תהליך שהתחיל ב-2021, אבל הוא בא לידי ביטוי באופן משמעותי יותר מאז שהקורונה השתלטה על חיינו, והגם שמוקדם להספיד, יש בזה משהו שאינו מבשר טובות.

אבל כאמור - זה לא שלא היתה מוזיקה מעולה השנה - וכרגיל יש עוד ועוד ממנה, ואפשר לדגום רק אחוז קטן למרבה הצער. אספתי אותה לפלייליסט של השירים שהכי אהבתי ב-2021, כמעט שלוש שעות שמציירות תמונה פחות או יותר שלמה של קורות עולם הרוק-רבתי וכוללות, בין השאר, את הפיכתה של טיילור סוויפט לגיבורת אינדי; את שיתוף הפעולה המושלם בין מפיק העל ג'ק אנטונוף לברוס ספרינגסטין; עוד אלבום יפה אך כבד מדי על הנשמה של ניק קייב; גיחה לאלבום ההופעה ההיסטורית של אואזיס בנבוורת'; קולקציה מרשימה של קולות נשיים משני צדי האוקיינוס; ומלא מלא קאברים שווים.

הנה פלייליסטים בספוטיפיי ובאפל מיוזיק.

מה שיר השנה שלכם? הצביעו עכשיו במצעד של וואלה, אקו 99 וטיקטוק.

יפה מכדי להיות אמן רציני? סם פנדר(צילום: GettyImages, Gareth Cattermole/Getty Images)

10. סם פנדר - Seventeen Going Under

על הנייר, סם פנדר יפה מדי בשביל שאפשר יהיה להתייחס למוזיקה שלו בתור משהו שהוא יותר מגימיק, אבל מי שנופל בפח הזה מפספס את אחד מהקולות האנגלים הכי מעניינים של התקופה. סינגר-סונגרייטר בן 27, מרקע של מעמד הפועלים בצפון-מזרח המדינה, שאמנם כנראה שמע יותר מדי ברוס ספרינגסטין בשנותיו המעצבות, אבל תיעל את ההשפעה הזו לפופ-רוק מוצלח גרסת ניוקאסל, עם התעסקות בנושאים כמו גבריות רעילה, פערים חברתיים ומחלות נפש. שיר הנושא הוא מהטובים של השנה, "Getting Started" יגרום לכם להניף את אגרופיכם באוויר בצורה לא רצונית, ו-"Spit of you" הוא שיר מאוד מיוחד על יחסי אב-בן. חציו השני של האלבום מאבד כוח, אבל פנדר רק בתחילת הדרך. לא מפתיע שלקליפים בטיקטוק שנושאים את ההאשטאג של שמו יש כ-300 מיליון צפיות, והוא שם שכדאי מאוד לשים לב אליו.

9. For Those I Love - For Those I Love

דיוויד באלף הוא יוצר מדבלין שנטל על עצמו לפעול תחת השם "בשביל אלו שאני אוהב" והוציא אלבום בכורה שנולד אחרי שב-2018 החבר הכי טוב שלו ושותפו המוזיקלי פול קוראן התאבד. זה ממש לא רוקנרול, יותר אווירת הסטריטס, אלקטרוניקה אורבנית וספוקן וורד מלאים בזכרונות, ברגשות ובגעגועים וספוגים באהבה, וכל אלה עושים חשק לקרוע את הלילה.

8. וולף אליס - Blue Weekend

אם הייתי בחורה באמצע-סוף שנות העשרים של חייה, שלא לומר רווקה באמצע-סוף שנות העשרים של חייה, שלא לומר מישהי שמאוד קשובה לצרכיו של לבה באמצע-סוף שנות העשרים של חייה, אלי רזוול היתה הנביאה שלי, והאלבום השלישי של הלהקה שלה, וולף אליס, היה התנ"ך שלי. אבל למרות שאני לא אף אחד מהדמויות הנ"ל, "Blue Weekend" הוא עדיין אלבום שאני מאוד אוהב: הלהקה מהודקת מתמיד, רוזוול בשיאה הטקסטואלי ו-"No Hard Feelings" הוא אחד משירי ההתמודדות עם פרידה הכי מדויקים ששמעתי. יש קונטרה אנגלית מצליחה (עם מבטא ממכר) לכוח העולה של האינדי הנשי האמריקאי.

7. Idles - Crawler

הרכב הפוסט-פאנק הדעתני מבריסטול ממשיך לייצר בקצב ולא להביט לאחור, הפעם עם אלבום רביעי בארבע וחצי שנים. המוזיקה של ג'ו טלבוט וחבריו היא ממש לא לכל אחד, גם הקול שלו הוא טעם נרכש, ובעבר הלא רחוק הוא כבר חטף והואשם בצדקנות ובהפרחת ססמאות אקטיביסטיות ריקות, אבל אין מה לעשות: איידלז עושים רוק מעניין, מעורר מחשבה, סוחף. זה ברוטלי לפרקים, זה מינימליסטי, אבל לעזאזל, הרגל שלי לא מפסיקה לזוז באופן לא רצוני.

6. Turnstile - Glow On

בתואר האלבום הכי נותן בראש של השנה זוכה השלישי של טרנסטייל, להקת ההארדקור מבולטימור. אבל יש טוויסט: לתוך מי ההארדקור חילחלו מוטיבים פופיים שהופכים את 35 הדקות שלו, על 15 הקטעים שמרכיבים אותן, לכיף גדול. אווירת ניינטיז, קצת רייג' אגנסט דה מאשין פינת אט דב דרייב אין, בלי מחויבות טוטאלית להגדרות, חגיגה. חפשו ביוטיוב את הלהקה לייב, זה וואו.

5. ג'וליאן בייקר - Little Oblivions

אחרי ש-2020 היתה השנה של פיבי ברידג'רז, הגיעו חברותיה לסופרגרופ המושלם boygenius - ג'וליאן בייקר ולוסי דייקוס - והוציאו אלבומים נפלאים, כל אחת בדרכה.

בייקר בת ה-26 מגיעה ממשפחה נוצרית דתית ויצאה מהארון בגיל 17. תוסיפו לחייה הקצרים התמודדויות נפשיות מורכבות והתמכרות ממושכת לסמים, ותקבלו מישהי שנושאת על גבה צלב כבד, שרק המוזיקה מונעת ממנו לשבור אותה, פיזית ונפשית. באלבומה השלישי אחת מאמניות האינדי המשמעותיות של השנים האחרונות מציגה את לבה הפגום לעיני כל, ומי שמתמסר זוכה גם בבונוסים בדמות שאלות קיומיות אותנטיות ומחשבות מכווצות על למה בכלל מגיע לה - אדם פגום ורדוף - לקבל אהבה, חברות, חיים.

בייקר העריצה את פרייטנד ראביט וסקוט האצ'יסון ז"ל ואף שיתפה איתם פעולה, והשפעתם מאוד ניכרת ב-"Little Oblivions", שהוא כולו הצצה אינטימית לנפשה המיוסרת של יוצרת צעירה ומאוד מוכשרת. הקול המיוחד שלה עטוף הפעם בעוצמות מוזיקליות גדולות יותר מאשר באלבומיה הקודמים, ואם תשימו אוזניות כשמול עיניכם המילים לשירים שלה, גם אתם תיסדקו קצת. האלבום הכי אינטימי של השנה.

4. לוסי דייקוס - Home Video

"קראת לי מחושבת, לא הבנתי למה אתה מתכוון / אבל עכשיו אני יודעת / זה היה הורג אותך לקרוא לי 'יפה' במקום?"

גם לוסי דייקוס, חברתה הטובה של בייקר, היא בת 26, וגם היא הוציאה השנה את אלבומה השלישי, והטוב ביותר שלה. אבל שלא כמו בייקר - דייקוס מציעה מסע פחות קודר, שכולו נוסטלגיה חכמה וכובשת לימי התבגרותה בריצ'מונד, וירג'יניה. אהבות ראשונות עם בנים ובנות, התחרמנויות במרתפים, סרטים בקולנוע, חברויות שהלכו לאיבוד וחיים משעממים בעיר קטנה. יומן נעורים מהמם על לחזור הביתה ולהסתכל אחורה עם חמלה ואהבה. שמישהו כבר יכתוב את האלבום הזה על קריית אונו.

3. ביג רד מאשין - How Long Do You Think It's Gonna Last?

האלבום הזה כולל כמה מהשירים שהכי ריגשו אותי השנה, וזה לא באמת מפתיע: מדובר בפרויקט של האחים דסנר מהנשיונל עם בון איבר, ושלושתם גייסו הפעם לשורותיהם קולקציה מרשימה של שמות, ביניהם פליט פוקסס, שרון ואן אטן, בן האוורד, אנאיס מיצ'ל וטיילור סוויפט. עשיר ומורכב, עמוק וחכם, ואולי 15 שירים הם קצת יותר מדי, אבל כשבתוכם מסתתרות יצירות מופת כמו "Phoenix" (עם שורת השנה שלי: "ניסיתי למצוא את הדרך שלי, חשבתי שכבר החלטתי, אבל גרמת ללב שלי לשנות צורה") ו-"Latter Days", האלבום הזה, שיצא באוגוסט, הוא החבר המושלם לחורף המתקרב באיטיות לחופינו (קולו של ג'סטין ורנון יכול להילחם גם באכזרי שבהלכים הלבנים מעבר לחומה).

2. מנצ'סטר אורקסטרה - "The Million Masks of God"

אני חופר על מנצ'סטר אורקסטרה מ-2017, אז הם נכנסו לחיי עם אלבומם הקודם, "A Black Mile to the Surface", לדעתי אחד מהגדולים של העשור וכזה שאני לא מפסיק לשמוע גם היום, שוב ושוב. אנדי הול וקולו התחברו שם בצורה מושלמת לשירים על משפחה והורות ויחסים וחיים בניכור שאופטימיות בסופם. המוטיב המרכזי שלו היה לידה - להול בדיוק נולדה ילדה ראשונה - והאפקט הידהד לאורך האלבום, עם שיא בדמות "The Maze", שיר ענק שמאז כבר כיכב בשלל סדרות ופרומואים.

"מיליון המסכות של אלוהים" נכתב על רקע גסיסתו ומותו של אביו של רוברט מקדאוול, גיטריסט הלהקה וגיסו של הול, מסרטן. הפרידה הזו מנשבת בין שירי האלבום, שזורמים אחד לתוך השני, אבל זו לא יצירה עצובה. במוזיקה של מנצ'סטר אורקסטרה יש אור ותקווה, אהבת אדם וחגיגת חיים, גם כאלה שאחרי המוות. זו להקה ששיכללה את היכולת המולדת שלה להיות אפית בלי להיות דביקה, חכמה בלי להיות מסובכת, מנתחת לב בלי להיות מתנשאת. ההפקה, כתמיד, היא חגיגה רב שכבתית שמהאזנה להאזנה חושפת עוד סודות והפתעות ומזכירה שמדובר בהרפתקה לא שגרתית.

האלבום הזה פחות מיידי מקודמו, דורש יותר מאמץ, אבל מלא בהבטחות שמקיימות, בראשן השירים "Inaudible", "Bed Head" ובעיקר "Telepath", שיר אהבה שמערבל את הנשמה. מנצ'סטר אורקסטרה היא אחת הלהקות הכי טובות בעולם כיום. אחדד: הלהקה הכי טובה בעולם שאתם לא מכירים. נסיכה אמיתית. זה הזמן להצטרף.

1. דה וור און דראגז - I Don't Live Here Anymore

שני האלבומים הקודמים של דה וור און דראגז - "A Deeper Understanding" מ-2017 ו-"Lost in the Dream" מ-2014 - כיכבו כאן בסיכומי השנה הרלוונטיים במקומות השלישי והראשון בהתאמה. הם היו ונשארו אלבומי רוקנרול יפהפיים ואפקטיביים. מעריציו של אדם גרנדוסיל, הוא הוא דה וור און דראגז, וביניהם אני, חיכינו לשמוע איך יבוא לידי ביטוי רצונו להתקרב עוד יותר למיינסטרים מבלי לאבד את לב האינדי שלו, או יותר מדויק: לשכלל את אהבתו החשופה הן לאייטיז מלאות הקלידים והן לגיבוריו ברוס ספרינגסטין, בוב דילן וטום פטי, ולכבוש עוד ועוד לבבות של מי שהדנ"א המוזיקלי שלהם התעצב באותן שנים מכוננות.

יש מי שיטענו שבאלבומה החמישי דה וור און דראגז כבשה סוף סוף את ראש טבלת "להקת הרוקנרול הכי גדולה באמריקה" נכון להרגע, והאמת היא שאין סיבות להתווכח. זה אלבום גדול מהחיים, סוחף, מסעיר, עתיר המנונים ומלא בסודות אינטימיים שמתגלים באיטיות, אלבום שקל לאהוב ושנולד כדי להתאהב לצליליו. הוא מצד אחד רוקנרול "פשוט", ומצד שני מהמם הפקתית, כל צליל מטופל כתמיד לפרטי פרטים. למוזיקה שלהם תמיד היו איכויות מדיטטיביות, הפעם הן בשיאן.

גרנדוסיל ממשיך לשיר (עם נפילה לקלישאה האקראית פה ושם) על מישהי שגנבה את לבו, לא ברור אם היא ספציפית או מטפורית, הוא נע בין ייאוש לתקווה, בין סערה לרגיעה, הדרכים מתפתלות והנופים משתנים, וכל מה שאתה משתוקק לו זה להשאיר פתק שעליו כתוב "אני לא גר כאן יותר" (איזה שיר נושא מושלם), להיכנס לאוטו ולנסוע בלי להסתכל לאחור, בלי לדעת לאן, עם האלבום הזה ברקע בפול ווליום, ואיכשהו לדעת, ללא שום סיבה הגיונית, שיהיה בסדר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully